על אודות רואה שחורות

מייסד, עורך, כותב, ואיש התמיכה הטכנית של "עתיד מזהיר".

תכלית בתחתית

חזרתי משהות של שבועיים בארה"ב, מתוכם שבוע בניו יורק. יום אחרי החזרה התחלתי לסבול מכאב גב נוראי, שלא קשה לשער מה גרם לו: הליכה איטית שוברת-חוליות של שעות במוזיאונים; סחיבת מזוודות כבדות; 12 שעות בכסא של מחלקת תיירים במטוס. כאב גב הופך כל פעולה טריוויאלית למבצע לוגיסטי מסובך שמחירו כבד. להתיישב בכסא, לדוגמה: זה כואב מאוד, וגם אחרי שיושבים, צריך למצוא את הזוית המדויקת שבה אפשר לנוח קצת בלי שעמוד השדרה ימשיך להזכיר את קיומו.

Subwayכשאני חוזר ממקום שיש בו תחבורה ציבורית נורמלית, אני מתמלא תסכול. הרי ממילא אני נכנס לתל אביב פעם-פעמיים בשבוע, משתמש ברכבת, באוטובוסים ומוניות באופן קבוע, ואין פה שום דבר חדש; אבל העובדה שאפשר לחצות את פריז או את מנהטן לאורכה תוך רבע שעה, ובתל אביב זה לוקח שעתיים, היא מטופשת להחריד. הפעם יצא לי אפילו להיות על רכבת תחתית שקרתה בה תקלה תוך כדי נסיעה. כמה דקות של נסיון תיקון עד שהנהג החליט להוציא אותה משירות; כל הנוסעים ירדו, הרכבת יצאה מהתחנה, ואחרי 3 דקות הגיעה הרכבת הבאה ואספה את כולם. בישראל, תקלה ברכבת משבשת את לוח הזמנים בכל המדינה לשש שעות.

בישראל יש לממשלה מוטיבציה חזקה לחבל בתחבורה הציבורית. שוק הרכב הפרטי מכניס למדינה מיליארדים בכל שנה – המס על מכונית הוא בסביבות 100%, יש מס כבד גם על חלפים, וכמובן מס של בסביבות 110% על דלק. יש גם מקור עשיר נוסף להכנסות: מצלמות מהירות, שאינן תורמות לבטיחות דבר, ורק משמשות צינור גבייה נוסף. השלמת הכנסה עושים בחידוש רשיונות וטסטים. תחבורה ציבורית, לעומת זאת, היא תעשייה שמפסידה כסף, או שהשירות הוא מחפיר, או שהמחירים בשמיים, או צירוף כלשהו של שניים מאלה. מחקר שראיתי לאחרונה מראה של-97% מנוסעי האוטובוסים אין אלטרנטיבה – כלומר, הם שבויים בתחבורה הציבורית. אפשר להתעלל בהם, ממילא אין להם לאן ללכת.

אחרי יומיים של שימוש בתחבורה ציבורית יעילה (וזה לא רק רכבת תחתית. יש גם אוטובוס שמגיע בדיוק בשעה שכתוב, ורכבל, ומונית, ומעבורת) זה הופך מאוד טבעי. מעבירים את הכרטיס ומגיעים כמעט לכל נקודה בעיר בתוך כמה דקות. מרחקים מתקצרים והעיר הופכת לשדה פתוח, במקום להיות מכשול שצריך לטפס מעליו. והרי עומסי התנועה בפריז, לונדון או מנהטן היו מטורפים ובלתי אפשריים לולא הרכבת התחתית; ואיתה זה ממש תענוג לנסוע. המקומיים מן הסתם לא שמים לזה לב. כמו אדם שמתיישב ולא יודע כמה נעים זה להתיישב, כשפתאום כבר לא כואב לך הגב.

יומן קריאה: Ghost in The Wires

בשנות התשעים היה ההאקר קווין מיטניק המבוקש מספר 1 של האף.בי.איי. הוא יכול היה לפרוץ לכל מערכת ולכל מחשב, לעשות ככל העולה על רוחו ברשת הטלפוניה, ולשכנע כל אדם לציית לו. בשלב מסוים אף נאמר שהוא מסוגל לחייג מספר טלפון ולשרוק את קודי ההפעלה של הטילים הגרעיניים של ארה"ב. כשנעצר זכויותיו הופרו פעמים רבות, הופק עליו סרט משמיץ ובלתי מציאותי, ובכלל התייחסו אליו כפי שהתייחסו לבן לאדן בשנות האלפיים.

בספר הזכרונות שלו, Ghost in The Wires, מתאר מיטניק את הדרך בה נכנס לעולם ההאקינג, וספציפית phreaking (האקינג של רשתות טלפון). כשרונו העיקרי היה בהתחזות ובשכנוע האדם בצידו השני של קו הטלפון לגלות לו מידע סודי, או לבצע פעולות שיאפשרו לו לחדור לרשת. הבעיה היתה שהוא לא ידע מתי להפסיק – וגם כשידע, לא הצליח לעצור את עצמו, אפילו אחרי שכבר נתפס פעם ופעמיים, שוחרר על תנאי וידע שהוא במעקב. הוא ברח וחי בזהות בדויה ברחבי ארה"ב במשך חודשים – וגם אז המשיך לעסוק בפריצה. כשהיה בכלא, הצליח לעבוד על הסוהרים ולחייג לכל מספר שרצה, למרות שההוראה היתה שאסור לו להתקרב למכשיר טלפון. הוא אומר שמעולם לא השתמש בכישוריו כדי לפגוע או לטובת רווח אישי (הוא אכן מעולם לא גנב כסף או מכר משהו); אבל ברור שהוא היה אובססיבי ומכור לריגוש של הפריצה.

הספר מעניין ומותח מאוד. הוא עושה דרמטיזציה של האירועים אבל גם מסביר בדיוק מה עשה והיכן נמצאים כשלי המערכות, שאותם ידע לנצל כל כך טוב. וידוע היטב שחברות רבות, וגם גופי ממשל, מאמנים את עובדיהם להישמר בדיוק מהטכניקות האלה, המכונות כיום Social Engineering. מצד שני, מדובר באדם שלא הצליח לשלוט במעשיו, נענש על כך קשות, וכיום מנסה למרק את מצפונו (ואולי להרחיק את עצמו מהדור הנוכחי של האקרים – אלה שעובדים בשירות אירגוני פשע, ואלה שמעורבים בלחימת סייבר של ממש בשירות ממשלות). לכן כדאי לקרוא, אבל לא לצאת מהנחה שהכתוב הוא אמת צרופה.

 

לחמניות לפסח

אני אוהב את רוב המאכלים המוזרים האלה שאוכלים בפסח כי אין חמץ – עוגיות קוקוס, מצות, קניידלך. אבל הכי אני אוהב את הלחמניות האלה, שהן רכות ועשירות, ואפשר לאכול אותן בכיף כל השנה.

בעצם אלה מין פחזניות, והבצק דומה בתהליך ההכנה לבצק רבוך, אלא שהוא לא נוזלי כלל ואפילו קשה לערבוב בשלב מסוים. אבל ההכנה פשוטה והתוצאה מעולה.

מצרכים ל-16 לחמניות קטנות:

  • 2 כוסות קמח מצה
  • כפית מלח
  • כף סוכר
  • כוס מים
  • חצי כוס שמן
  • 4 ביצים

אלגוריתם:

  • מערבבים בקערה את המרכיבים היבשים.
  • בסיר (יותר נוח כשהוא רחב, אבל לא חובה) מרתיחים את המים והשמן.
  • מוסיפים לסיר לאט לאט ותוך כדי בחישה את התערובת היבשה. בהתחלה יש תגובה עצבנית של המים אז צריך להיזהר, אח"כ אפשר להוסיף הכל. מכבים את האש.
  • מחכים כמה דקות שהתערובת תתקרר קצת ומוסיפים את הביצים אחת אחת. צריך לבחוש מהר כל ביצה כדי שלא תהיה לנו חביתה.
  • מניחים לתערובת לעמוד 20 דקות. זה חשוב.
  • משמנים את הידיים ויוצרים כדורים. מניחים בתבנית על נייר אפייה. חשוב שהידיים יהיו משומנות – כך זה לא נדבק והכדורים מצופים שמן.
  • אופים ב-170 מעלות (תמיד מומלץ לחמם את התנור מראש) במשך 30-40 דקות.

הולך טוב עם קוטג', יוגורט או שמנת, ואפילו בלי כלום.

יומן קריאה: טיגאנה

הספר "טיגאנה" (Tigana) מאת גאי גבריאל קיי, היה ספר החודש של מועדון ספרי המד"ב והפנטזיה Sword & Laser בחודש יוני. אז גם התחלתי לקרוא אותו. סיימתי ביום האחרון של נובמבר, אחרי מאבק קשה ביותר. הספר בהחלט ארוך, אבל זו לא הסיבה העיקרית.

הספר, מז'אנר הפנטזיה האפית, מתאר חצי-אי דמיוני ובו מספר נסיכויות (ההשראה נלקחת מאיטליה של ימי הביניים). עם תחילת הספר, שתי אימפריות גדולות פולשות אליו וכובשות כל אחת כמחצית. התושבים מתרגלים לכיבוש ואפילו רואים בו צד חיובי (הפשע בירידה, לדוגמה – אולי קשור ליד קלה על הדק ההוצאה הפומבית להורג בעינויים קשים). אבל עבור אחת הנסיכויות, החיים קשים יותר מלשאר. הסיבה היא שבקרב על הנסיכות הזו, טיגאנה, נהרג בנו של המלך הכובש. האב האבל מחריב את ערי הנסיכות, מוציא להורג אלפי אנשים, אבל העונש החמור ביותר הוא כישוף שהוא מטיל: השם "טיגאנה" יימחק מזכרונם של כל האנשים שאינם ילידי המקום, וגם אם ייאמר להם, לא יבינו ולא יזכרו אותו. כעבור דור הוא יימחה לגמרי מעל פני האדמה ויאבד לנצח.

העלילה, אם כן, עוקבת אחר מאמציהם של כמה אנשים הפועלים במחתרת לשחרור חצי האי מעולם של הכובשים, ולהשבת השם "טיגאנה" לעולם ולזכרון. היא גם עוקבת אחרי הכובשים עצמם, מניעיהם והמטרה אליה הם שואפים. לכל אחד מהם בעיות פוליטיות ואסטרטגיות משלו. ובנוסף – וכאן טמון גורם העיכוב המרכזי – הספר מקדיש יריעה רחבה לסיפורי הרקע של כל אחת מן הדמויות. יריעה רחבה עד מאוד.

מן הסתם יש צורך שהקורא יכיר את הדמויות החשובות. זה תורם למעורבות הרגשית בעלילה, להכרת האופי והמניעים של הנפשות הפועלות, לריאליזם של העולם ולהבנת ההיגיון המפעיל אותו. אבל ההיפרדות הפתאומית מקו העלילה המרכזי, לטובת כמה אלפי מילים של התרחשויות-עבר מאוד הפריעה לי. רציפות הקריאה נשברת. זה גרם לי לנטוש את הספר לשבועות שלמים מרוב בלבול ותסכול. וזה חבל, כי הרעיון בסופו של דבר מעניין והעלילה המרכזית מוצלחת ומושכת.

אני בדרך כלל לא מהאנשים שעוזבים ספר באמצע, ואני שמח שסיימתי את הקריאה, אבל להקדיש כמעט חצי שנה לספר אחד – זה קצת חבל, לטעמי. מצד שני, במועדון הקריאה היו רבים שאהבו את הספר מאוד. אולי עניין של יכולת לקרוא ברצף ולהתרכז.

מי אתה, מצנזר תגובות יקר?

שגיא שלח לפרסום את הפוסט הזה שכולו מכתב אהבה לאנשים האנונימיים שמוחקים את הטוקבקים שלכם. העיסוק בזה הוא לגמרי 2005 אבל הטקסט הזה בהחלט שווה קריאה משועשעת.

מעולם לא נפגשנו, אך בעוצמי את עיני עולה דמותך בדמיוני: קשיש רב-הוד, עוטה גלימה. אור הגנוז קורן מפניך הנבונים, עטורי הזקן הלבן. כלימה ובושה אוחזתני כאשר אני מדמיין את הקמט הקטן מופיע בין הגבינים האציליים, את צקצוק הלשון. קראת ושקלת את דברי, וגם הפעם נמצא בהם פגם. אנחת אכזבה וצער חומקת בין שפתייך. ידך המגויידת מקישה פעם, פעמיים, ושולחת את תגובתי לתהום הנשיה.

לעולם לא אדע במה נכשלתי – נסתרות דרכי המצנזר: כשל לוגי קל שבקלים? פיסוק שהוא מעט פחות ממושלם? אות ששוכלה עם חברתה? אך האכזבה שאני חש מהולה בהוקרת תודה: כתמיד, ערנותך ושיקול דעתך המושלמים הצילוני מלחשוף את פגמי ברבים. שוב, רק אתה עמדת בין מילותי הנלוזות ועיניהן התמות של קוראי "הארץ" – בינם ובין דברי בלע שהיו עלולים לצלק את נפשם הרכה ללא הכר.

אך לעיתים, בעודי חוזה בזיוו של מכתם קצר וקולע ששלח אליך אחד מעמיתי – מכתם שעבר ושרד את בחינתך המדוקדקת – חולפות בי מחשבות כפירה. אין ספק שזוהי הקנאה הדוברת מגרוני, אולם ככל שאנסה, אינני מצליח להבין במה זכו הם כאשר אני כשלתי. האליטרציה המופלאה של "חחחחחחח"? הלשון הנופל על לשון בכתיבת "שמאל" בס' ו-ו'? אולי הציניות המודעת לעצמה המתבטאת באיות "שטויות" בשני ט'?

באותם רגעים איומים כאילו מטשטשת לרגע דמותך בעיני רוחי, ומתגבשת מחדש. עורך תורן עייף, או סטודנט צעיר המועסק בשכר מינימום. אחת לשעה או שעתיים הוא מביט בשעון, מפליט קללה, וידו השמאלית נשלחת ל-ALT ול-TAB. מבטו המשועמם מרפרף על רשימת התגובות המתארכת. לפתע, הוא עוצר. כמו תוצר דור הטוויטר שהוא, שיניו נחשפות בסלידה כאשר הוא נתקל בתגובה שאורכה עולה על שורה וחצי. את הזעם היוקד הגורם לו להכות שוב ושוב במקש ה-DELETE קשה לתאר אך קל להבין – מיהו אותו אדם חסר התחשבות, המצפה ממנו לקרוא, ממש לקרוא את שצף דברי ההבל שלו, וזאת רק כדי לוודא שהוא לא כתב "בולבול" או משהו בשורה השביעית, נראה לו, נראה לו בכלל?!

אך אני ממהר לנער את ראשי ולהרחיק את רעיונות העיוועים הללו. דמותך מתערפלת שנית, והללויה – הקשיש רב-ההוד, עוטה הגלימה שב למקומו. אני חושק שיני ונודר להפסיק להאשים את העולם בכשלי. בענווה אני מקבל עלי את דינו של מצנזר התגובות, שהכל נעשה בדברו.

תפוח מר

היום הוא יום הולדתו ה-100 של אלאן טיורינג, מתמטיקאי אנגלי שנחשב למייסד הענף במתמטיקה שאנו מכנים היום "מדעי המחשב". הפרס היוקרתי ביותר במדעי המחשב נקרא על שמו, וגם התפישה שהמציא עוד בשנות השלושים, "מכונת טיורינג", היא עדיין נושא מרכזי במחקר. בזמן מלחמת העולם השניה הוא שירת ביחידה סודית שנקראה "בית הספר הממשלתי לצופן", ובעצם עסקה בפיענוח התקשורת המוצפנת של הצבא הנאצי. טיורינג היה דמות מפתח בפיצוח מכונת ההצפנה הגרמנית "אניגמה", ותרומתו למאמץ המלחמתי של בעלות הברית היתה עצומה ומכריעה. בשנת 1945 הוענק לו תואר אבירות (OBE), אבל הסיבה האמיתית לכך לא פורסמה למעשה עד שנות השמונים.

בגלל הסודיות שאפפה את המבצע הזה, איש לא היה מודע לתרומתו למדינה, וטיורינג עצמו הקפיד לא לגלות אף פרט – אפילו כאשר הועמד לדין על היותו הומוסקסואל בשנת 1952. הוא הורשע ב"מעשים בלתי הולמים" ונדון למאסר, אך בחר בחלופה של סירוס כימי – למעשה מתן הורמונים נקביים. בעקבות ההרשעה בוטל הסיווג הבטחוני שלו והוא לא יכול היה להמשיך בעבודתו החשובה; הטיפול ההורמונלי הפך את חייו לבלתי נסבלים, ופחות משנתיים לאחר מכן, כשהוא בן 42, התאבד באכילת תפוח טבול בציאניד.

טיורינג לא התאבד בגלל שהיה הומו. הוא גם לא בדיוק הסתיר את זה (במהלך המלחמה הציע נישואין למתמטיקאית שעבדה איתו ביחידת פיצוח הצפנים, אך זמן קצר אחר כך התוודה בפניה שהוא הומוסקסואל; היא ממש לא הופתעה). הוא התאבד בגלל האנשים צרי המוח ומלאי השנאה, שעסקו בהכתבת מוסר ואורח חיים לכולם, יהא המחיר אשר יהא. והם עדיין עוסקים בזה, למרות שחלפו 60 שנה. מה תרמו הם לעולם, לעומת התרומה של אלאן טיורינג?

יומן קריאה: בראשית היתה שורת הפקודה

לא כל כך ידעתי למה אני נכנס כשהתחלתי לקרוא את In The Beginning… Was The Command Line: זוהי מסה על מערכות הפעלה והפילוסופיה שמאחוריהן, וכיצד היא מתבטאת בממשק המשתמש והתפתחותו עם השנים. המאמר דן בהשפעה שיש לקוד הפתוח, תוכנה ללא מחיר המפותחת על ידי קהילה, על מערכות הפעלה "מסורתיות" ועל הזכות המוסרית שיש לחברות תוכנה, שגובות כסף על מערכת ההפעלה שלהן, על יכולתך לעשות במחשב שלך כרצונך.

נשמע כבד, יבש ומשעמם. אבל הכותב, ניל סטיבנסון, הוא סופר מדע בדיוני המטייל על גבולות הסייבפאנק – היסטוריה חלופית, ובעל ידע נרחב בנושאים אזוטריים – ועם הכישרון להכניס אותם לספריו ולהסבירם לקורא בצורה בהירה ומעניינת. העולמות שהוא בורא עשירים ומושכים יותר בזכות זה.

יש דוגמה טובה לכך מתוך רב המכר הראשון שלו, Snow Crash. הוא משתמש בשפה השומרית כאחד מיסודות העלילה, ומצליח להסביר אותה לקורא (ואולי מי שמבין עברית נהנה אפילו יותר); ואת העניין שלו בלוחמה באמצעות חרב הוא מאציל לגיבור הספר. האלמנט הזה חוזר אצלו שוב, ובימים אלה הוא מפתח משחק מחשב ריאלסטי בתחום הזה.

אני מתאר לעצמי שלא כל אחד יהנה מהספר הזה. חנונים של מערכות הפעלה חייבים אותו לעצמם, זה ברור. אבל עולים כאן רעיונות מעניינים לגבי ההשפעה של רכיב טכני לחלוטין – מערכת ההפעלה, שרוב משתמשי המחשב (כלומר כמעט כל אחד) כלל לא רואים אותה ולא מבינים את השפעתה – על חיינו, על הדרך בה אנחנו משתמשים במחשב, ואולי גם ממש על הדרך בה אנו חושבים.

 

יומן קריאה: God, No!

האופנה הנוכחית בארה"ב מכתיבה שספרים שאינם רומנים חייבים כותרת משנה ארוכה ותיאורית, אחרת אף אחד לא יקנה. ולכן, שמו המלא של הספר בפוסט זה הוא- God, No! Signs You May Already Be an Atheist and Other Magical Tales. הכותב הוא פן ג'ילט, החצי הגדול (בחלוקה לפי נפח) של הצמד פן וטלר, המוכרים בעיקר ממופע הבידור והקסמים שלהם, ומסדרת הטלויזיה הספקנית שהם כותבים ומנחים, "בולשיט". שניהם פעילים אתאיסטים וספקנים ידועים, אבל בניגוד למה שאפשר לחשוב, הספר הוא לא הטפה אנטי דתית, אלא זו בעיקר משמשת כמסגרת כללית וחופשית למגוון רחב של אנקדוטות וסיפורים משעשעים מחייו של ג'ילט.

הספר בנוי כתשובה לשאלה, אילו עשרה דברות חלופיים היה ג'ילט מציע כתחליף לאלה התנ"כיים. הוא לוקח את המשימה ברצינות, ומנסה לנסח עקרונות מוסריים בסיסיים בלי צורך באיומים מצד חבר דמיוני בשמיים. בין לבין הוא מספר פרקים מחייו שנראים לו רלוונטיים לנושא. לפעמים הם לא כל כך רלוונטיים, אבל בדרך כלל משעשעים למדי. הוא ממש לא לוקח את עצמו ברצינות ותמיד רואה בקריירה שלו המשך ישיר לקרקס או וודוויל – אמנים נודדים החיים בשולי החברה, ולא זוכים בדרך כלל לכבוד ומעמד, אבל מכבדים זה את מוזרותו של זה.

אני חובב גדול של סדרת הטלוויזיה "בולשיט" ושל המופע של פן וטלר. האומץ שיש לי לומר שאני אתאיסט קיבל מהם תרומה גדולה. אני לא לגמרי מסכים עם הליברטריאניזם שלהם, וחושב שהם קצת שבויים באשליה שהאימפריה האמריקאית היא לנצח. עם זאת, הספר היה משעשע ודי מהנה, אם כי פגם קצת בדרך שבה תפשתי את דמותו של ג'ילט – הוא הצטייר כפעיל חברתי ופוליטי, בעל אידאלים ועקרונות; דווקא בספר הוא מתגלה כאדם די גס רוח, שניהל עד לשנים האחרונות חיים פרועים ובוהמיינים. חלק מזה אולי קצת התפארות של אדם שמתקרב לגיל 60; חלק מזה תלוי דווקא בי, כי מקורות המידע שלי היו מוגבלים והתמונה לא היתה שלמה.

בסך הכל ספר מבדר, נעים לקריאה ברובו, ומעלה איזו נקודה או שתיים למחשבה.

יומן קריאה: Consider Phlebas

הבלוג מעלה אבק ואני כמעט לא כותב, כי אני משקיע את כל הרצון לכתיבה בטוויטר. אז אני מנסה להחיות אותו עם יומן קריאה – כמה מילים על ספר אחרי שסיימתי לקרוא אותו. מאז שקניתי קינדל, קצב הקריאה שלי עולה, ואני בהחלט מרוצה מזה (למרות שהלוואי שהיה יותר זמן לקרוא). באופן כללי אני מנסה קודם כל לקרוא את הספרים שכבר קניתי עותק נייר שלהם בעבר ומאז מחכים בסבלנות לתורם.

הספר הראשון שקראתי על הקינדל הוא Consider Phlebas מאת איאן מ. באנקס. קניתי אותו לפני יותר משנה על סמך המלצה. ההתקדמות בקריאה היתה איטית והספר הלך והתקמט אצלי בתיק. קיויתי שהקינדל ישפר את המצב, וכך באמת היה.

הספר הוא אופרת חלל – זה אומר מסעות אפיים בחלליות לעולמות חדשים ובלתי מוכרים. למען הסר ספק, הספר פורסם ב-1987 ונכתב לפני מסע בין כוכבים: הדור הבא. העולמות שבורא הסופר מקוריים, ויש בהחלט תחושה של גלקסיה ענקית ובה תרבויות שונות מאוד זו מזו. חוץ מזה יש מלחמה ברקע, בין שתי אימפריות עם אידאולוגיות מובחנות מאוד. הגיבור, שטוען תמיד שהוא מונע מעקרונות מוסריים, חובר לשכירי חרב שהכסף הוא עניינם העיקרי – וגם הוא עצמו צפוי להפיק רווחים וסיכוי לפרישה מהשלמת המשימה שהוטלה עליו; לעומת זאת, הסוכנת שרודפת אחריו בניסיון לעצור אותו דווקא מונעת מאידאולוגיה ונאמנות בלבד. הספר מצליח לחבר את האנשים האנוכיים שיש בכל מקום לגלקסיה אחת שלמה – מיזוג של פרטים קטנים לכדי תמונה כוללת – וזה הישג לא רע. אהבתי את זה מאוד, וגם את התרבויות והעולמות שיצר הסופר – בהחלט לא טחינה מחודשת של הקלישאות הידועות. הסוף מדכא למדי – ראו הוזהרתם.

Consider Phlebas הפך להיות הראשון בסדרה של ספרים המתרחשים באותו עולם (אבל לא ממשיכים את קו העלילה ולא כוללם את אותן דמויות), עולם ה"תרבות" (Culture) האוטופית-בעיני-עצמה. מסתמן  שאני מחבב את יכולתו של באנקס לייצר עולמות מעניינים, אז אני בהחלט מתכוון לקרוא עוד ספרים בסדרה הזו.

נ.ב. קצר על איאן באנקס: בשנת 2010 הודיע כי הוא מחרים את ישראל ואינו מתיר תרגום של ספריו לעברית. אני אינני חובב גדול של מדיניות ממשלות ישראל ב-15 השנים האחרונות, אבל לא מצליח להבין את ההיגיון בחרם תרבותי. לא הגיוני יותר לנסות להשפיע דרך הספרים? או לתרום את ההכנסות מישראל לפי ראות עיניו? אחר כך קראתי קצת בויקיפדיה וראיתי שיש לו נטיה לקיצוניות פוליטית בכל מיני עניינים אחרים, וקצת נרגעתי. מעניין שאדם כה אנטי מלחמתי מנהל כל כך הרבה מלחמות.

דרופ דה פיילוט

בעוד כשבוע, ב-1 בנובמבר, יתחיל שלב הפיילוט בהקמת המאגר הביומטרי. פקידי משרד הפנים יציעו לכל אדם המחדש (או מוציא לראשונה) תעודת זהות להיכלל במאגר ולקבל תעודת זהות ביומטרית ממוחשבת. בשלב זה, אפשר עדיין לסרב להיכלל במאגר, ואני ממליץ לכל אחד לעשות זאת; ויש הרבה אחרים שפועלים כדי שכמה שיותר אזרחים יסרבו להיכלל במאגר כשיציעו להם. אבל המחשבה כאילו אם מספיק אנשים יסרבו (או אחוז גדול מספיק מהאזרחים יסרב) יכריזו על הפיילוט כנכשל ולא יעברו לשלב המנדטורי – מוטעה, לדעתי, לחלוטין. כמות האנשים שיסרבו להיכלל אינה רלוונטית להחלטה להמשיך בתכנית המקורית, לפיה יאולצו כל אזרחי המדינה (ומן הסתם גם תושבים ותיירים) לתת את המידע הביומטרי שלהם לרשויות.

הסיבה היא טכנית ופרוזאית לחלוטין. מי שיעיין בפרוטוקולי הועדה יראה שהפעילים שניסו להניא את ח"כ מאיר שטרית מכוונתו להחליט על דעת עצמו בלבד וללא מתנגדים על הקמת מאגר ביומטרי, ובראשם ערן ורד ויהונתן קלינגר, דרשו לכלול בתכנית מדדים להצלחת הפיילוט. שטרית התנגד, בטענה שהפיילוט איננו ניסוי מדעי. והוא התכוון לזה: מטרת הפיילוט מעולם לא היתה לבדוק האם האזרחים מעוניינים במאגר ביומטרי, או אם הם ישתפו עמו פעולה מרצונם החופשי. המטרה היתה פשוטה: לבחון את האמצעים האלקטרוניים, את מערכות המחשב, את תפקוד הפקידים בלשכות מנהל האוכלוסין, את הפקת התעודות וכו' וכו'. פיילוט טכני לחלוטין, שאיננו יכול להיכשל. אם יש מערכות שאינן פועלות כשורה הן ישופרו; אם הפקידים לא תודרכו כראוי הם יעברו הכשרה נוספת. אבל הפיילוט יסתיים ואז יחל השלב השני בו כל האזרחים יחוייבו להשתתף, ואין שום משמעות לכמה אזרחים יסרבו להשתתף בשלב הראשון.

על כן, אל תצפו שמאיר שטרית יעלה על דוכן הכנסת, מוכה וחבול, ויכריז שבגלל ש-70% מהאזרחים סירבו להשתתף בפיילוט, הוא נכשל, ולכן הפרויקט מבוטל. יותר סביר שיהיה איזה ספין על כך ש-70% מהאוכלוסיה מושחתים ופוחדים משלטון החוק. אם רוצים לבטל את המאגר, המאבק חייב להיות במישור הפוליטי והציבורי. אם תרצו, צדק חברתי הוא גם להפסיק לראות באזרחי המדינה קבוצה של עבריינים בפוטנציה שיש לשמור עליהם כמו על אסירים בחצר הכלא. אבל תוצאות הפיילוט – יהיו אשר יהיו – תמיד יובילו להמשך הפרויקט מבחינתו של שטרית. ואגב, אני צופה שהוא יעשה הכל כדי שכלל לא יפורסם אחוז המסרבים להשתתף בפיילוט. אולי אפילו יודלף נתון שקרי שהעיתונות תאחז בו ולא תטרח לבדוק את אמינותו.

חשוב לשכנע אנשים רבים ככל האפשר לסרב להיכנס למאגר, לטובתם (כי אפילו במקרה הטוב ביותר, המידע הזה יכנס לארכיון כלשהו ולא ימחק לעולם). אבל לא זה מה שיגרום לביטול המאגר. צריך להמשיך לנהל מאבק בלי קשר. מצד שני, בהפגנות נגד המאגר עד היום היו כמה מאות אנשים. אם חצי מיליון מפגינים לא הזיזו את הממשלה האטומה שלנו ממקומה, אז מה כן?