איים אבודים: סוולבארד

הנקודה הצפונית ביותר באירופה (בהסתייגויות מסוימות) היא נורדקאפ, אי שם בצפון נורבגיה. לא נותר אלא להמשיך משם 700 קילומטרים צפונה, ולהגיע לקבוצת איי סוולבארד (Svalbard). האיים האלה היו כנראה ידועים לויקינגים עוד במאה ה-12: פירוש השם שהם נתנו לאיים הוא "חופים קרים". ההולנדי בארנטס גילה את האיים רשמית ב-1596, ומאז הפכו לנמל הבית של ציידי לוויתנים מאירופה כולה – מסקנדינביה ועד ספרד.

עיר הבירה Longyearbyren

בתחילת המאה ה-20 החלו מספר מדינות בכריית פחם באי. עם תום מלחמת העולם הראשונה הפך האי לחלק בלתי נפרד מממלכת נורבגיה (יש אומרים, כפיצוי לנורבגים על נזקי המלחמה). אך האמנה הבינלאומית העניקה למדינות החותמות רשות לנצל, בצורה שוויונית, את המשאבים הטבעיים של האי. וכך קיימת עד היום התיישבות רוסית, אוטונומית כמעט לחלוטין, בעיר בארנטסבורג – שכל תושביה עובדי חברות הכרייה הרוסיות.

סכנת דוביםכמה קר בסוולבארד? פחות ממה שאתם חושבים. הזרם האטלנטי, שמשאיר את הפיורדים פתוחים גם בחורף, ממתן את האויר הארקטי הקפוא. בקיץ הטמפרטורה מגיעה ל-5 מעלות, ובחורף ל-12 מתחת לאפס (והחוף המערבי חם יותר באופן משמעותי מהאזורים המזרחיים). שמש חצות משאירה את 2,400 התושבים ערים מאמצע אפריל ועד אמצע אוגוסט. הלילה החורפי נמשך מסוף אוקטובר ועד פברואר – מתוכם חודשיים וחצי של חושך מוחלט. מי שאוהב את התנאים הקרירים האלו הם דובי קוטב, הנפוצים בכל האי, וגם שועל ארקטי לבן ואיילי הצפון.

ממשלת נורבגיה החליטה לנצל את הפריזר הטבעי הזה, ובנתה כספת לזרעי גידולים חקלאיים מכל העולם. הקומפלקס נבנה בתוך מערה טבעית, שהטמפרטורה בה היא 6- מעלות. הזרעים, שנתרמו על ידי 1,400 מאגרים שונים בעולם, נשמרים בקור גדול אף יותר, למקרה שמישהו יחליט להתחיל מלחמה גרעינית, או להשתמש בנשק ביולוגי שיכחיד את כל החיטה והאורז בעולם. בינתיים אחד השימושים הוא כגיבוי למאגרים האחרים, וכבר היו מקרים שמכוני מחקר נפגעו במלחמות ואסונות טבע, וחידשו את המלאי שלהם מן הכספת.

ואי אפשר בלי עוד איזה סלע קטן באמצע הים… קבלו את הופן, באזור הדרום-מזרחי של סוולבארד. התגלה ב-1613, וכיום הוא בית לתחנת מזג אויר של השירות המטאורולוגי הנורבגי. סה"כ אוכלוסיה: 4. איזה כיף.

יום 11: גן הפסלים המטרידים

יום אחרון. הטיסה אחרי הצהריים. בבוקר אנחנו נוסעים דרך השכונות הצדדיות של אוסלו לפארק פרוגנר, שחלק גדול ממנו מוקדש לפסל גוסטב ויגלנד. עיריית אוסלו (שאז נקראה "קריסטיאניה") נתנה לויגלנד בית שבו יוכל לגור ולפסל; הוא, בתמורה, תרם את כל פסליו לעיר. בפארק יש 212 פסלים ועוד מספר רב של שערי ברזל, שאת כולם עיצב בעצמו. הפסלים נוצרו במקור בגבס, וצוות של בעלי מלאכה העביר אותם לגרניט או יצק אותם בברונזה.

Fountain

הפארק משרה אוירה מיוחדת. הוא גדול מאוד, מלא בדשא ועצים, עם שדרה מרכזית העוברת על גשר (גם הוא בעיצובו של ויגלנד) וסביבה שבילים צדדיים. במרכז הפארק נמצאת המזרקה, שבמקור נועדה לעמוד לפני בניין הפרלמנט. אחריה, בנקודה הגבוהה ביותר בפארק, יש מונולית ענק המוקף במעגל של 36 פסלים. האזור הזה מסמל את חיי האדם ושאיפתו להתקרב לאלוהי. בסוף השדרה נמצא "גלגל החיים": חמש דמויות במעגל, מתינוק ועד זקן.

The Wheel of Life

בפארק יש כמובן גם המון מים, ברווזים שוחים, ולידו נמצא ביתו של ויגלנד, שהיום הוא מוזיאון המוקדש ליצירתו. אני יכולתי לשוטט בפארק עוד שעות, ונראה לי שלא הצלחתי למצוא את כל הפסלים. אבל חייבים לנסוע לנמל התעופה. בדרך אנו מוצאים משהו שלא ראינו כל הטיול: כביש שמותר לנסוע בו 100 קמ"ש, עניין נדיר מאוד בנורבגיה. יום שבת, הכבישים די ריקים.

נמל התעופה של אוסלו מאוד יפה. אל תאמינו לי, לא ראיתי כל כך הרבה מהם, אבל שמעתי מבעלי נסיון. השילוב של עץ ופלדה הוא מאוד לא רגיל במבנה כל כך גדול, ונותן תחושה של מקום קטן ונעים. צ'ק אין מהיר בתור של הביזנס (איזה כיף זה ביזנס!!!), קצת פדיחות בבדיקה הבטחונית (לשכוח את הסלולרי בכיס כשעוברים בגלאי מתכות. טעות של מתחילים), קצת דיוטי פרי יקר שזה לא יאומן, ושעה בלאונג' של KLM – יש לציין שהוא יותר יפה מרוב חדרי הסלון שרואים במגזינים.

Goodbye

למרות המרחק הקצר יחסית, הטיסה מאוסלו לאמסטרדם היא במטוס גדול – 737. הטייס ההולנדי המשופם מרשה לעצמו להיכנס במו גופו לאזור הנוסעים ולהגיד את מה שיש לו להגיד, ולהכניס איזו בדיחה או שתיים בזמן שהוא מסביר מה עושים עם מסכות החמצן. הומור של טייסים. ארוחת צהריים קלה (פירות ים!) ואחריה גביע בן אנד ג'ריס מבהירים סופית: זו הטיסה הטובה ביותר אי פעם. חבל שהיא נמשכה רק שעה וחצי. ואז סכיפהול: נמל התעופה המפלצתי הזה ממש לא חביב עלי. שעות של הליכה, לא משנה מאיפה אתה בא ולאן אתה הולך. פקיד הגירה אירופי לא חביב, שעה בלאונג' הענק (זה הרי נמל הבית של KLM. הלאונג' כאן יותר גדול מכל טרמינל 1 בנתב"ג. ויש בירה) ואפשר לעלות לטיסה לישראל.

כאן היתה צריכה לבוא פיסקה על הטיסה הנעימה, על השחיתות שיש בלהזמין שמפניה (אלוהים, אני כל כך אוהב את הביזנס), על הלחץ שיש לפני שעוברים במכס פעם ראשונה, ועל היציאה לחום שיש כאן בשלוש לפנות בוקר והתור לתפוס מונית והסידור המושחת הזה של "בקרת מוניות" שנועד רק להריץ את המונה קדימה, אבל כולם (חוץ ממני) כבר מכירים את זה. טוב לחזור הביתה, והכל פה כל כך זול. אבל נורא חם כאן.

יום 10: אני מתחזה לאדם תרבותי

לפי התחזית אמור להיום יום חם – 12 מעלות בצהריים. אבל משום מה, בעיר מרגישים את הקור יותר. אולי כי אני מצפה שיהיה חם כמו בתל אביב. ויש באוסלו משהו שמזכיר קצת את מרכז תל אביב – הרחובות מלאים מכוניות ואנשים, יש רמזורים ואוטובוסים, חנויות בגדים וכלי בית. מצד שני, הרחובות מרוצפי-אבן ונקיים, אין עשן באויר, ואנשים לא דוחפים. יש גנים ומזרקות, והמון פסלים.

היום הוא יום של מוזיאונים. הראשון הוא מוזיאון היסטורי שנמצא בבית-לבנים ישן במרכז העיר. הוא מראה מוצגים ארכיאולוגיים מלפני תקופת הויקינגים, ומהם ניתן ללמוד על אורח החיים, הלבוש, כלי הנשק, החקלאות, הבתים. ההתרשמות הכללית שלי היא, שבגלל מזג האויר הקשה בחורף, והמלחמות השבטיות הנשנות, ההתפתחות הטכנולוגית היתה תמיד מאוחרת יותר מאשר זו שבמרכז אירופה. זה די מעניין. יש גם בגדי ותכשיטי מלוכה, דוגמאות של מטבעות מכל התקופות (התרשמתי במיוחד ממטבע עתיק של מארק, כי המטבע המודרני של 1 קרונה דומה לו מאוד. זה מייד הזכיר לי את המטבעות בישראל שכוללים פרטים ממטבעות עתיקים). בקומות העליונות של הבניין יש תערוכה של פריטים מתרבויות שונות: אגף מרשים של פריטים מצריים עתיקים, כולל ארונות קבורה; פריטים אפריקאיים; תערוכה מהמזרח הרחוק – יפן, סין וקוריאה; וגם תערוכת אסקימואים.

אחרי הצהריים נסענו למוזיאון המציג שרידים של שלוש ספינות ויקינגים. המוזיאון נמצא בשכונה בפאתי העיר, מלאה בתי עץ עם חצרות מדושאות ורחבות-ידיים ועצים בשלכת. הספינות נמצאו באתרי קבורה – מסתבר שאנשים חשובים היו נקברים עם הספינות שלהם, וכמובן ציוד רב לסייע להם במסע לעולם הבא. הספינות בהחלט מרשימות, והפריטים שהוצאו מתוכן מעניינים מאוד – לדוגמה, קישוטים על חבית שמרמזים כי היו קשרי מסחר בין הויקינגים לקלטים באירלנד.

Viking boat stern

עוד מוזיאון אחד – מוזיאון קון-טיקי, המתעד את מפעל חייו של החוקר תור היירדאל. ב-1947 הוא יצא להוכיח את התיאוריה שלו, לפיה המתיישבים הקדומים בפולינזיה (איי האוקיינוס השקט) באו מדרום אמריקה. כדי להוכיח זאת, הוא יצא לפרו, שם בנה רפסודה מעצי בלזה ומחומרים מקומיים, תוך שימוש בשיטות בניה מסורתיות. זה לקח לו ולצוות שלו (כולם נורבגים, פלוס שוודי אחד) 101 ימים – אבל הם הצליחו. למרבה הצער, התיאוריה שלו לא מקובלת כיום, בגלל ממצאים אחרים. הרפסודה "קון טיקי" מוצגת במוזיאון, לצד רפסודה אחרת, "רע 2" (על שם האל המצרי), אותה בנה היירדל 22 שנה מאוחר יותר – על מנת להוכיח כי סירות עשויות סוף טובות מספיק כדי לחצות את האוקיינוס. הרפסודה, אגב, עשויה פפירוס. עוד במוזיאון: ממצאים ארכיאולוגיים מאי הפסחא המסתורי, שם ביקר היירדאל עם משלחת ארכיאולוגית ב-1955.

Kon Tiki

בסוף היום שוטטנו במבצר העתיק של אוסלו, העומד ממש לחוף אחת מהזרועות של פיורד אוסלו. המקום הוא פחות אטרקציה לתיירים ויותר מעין פארק עירוני, עם ספסלים, מדשאות, והעצים עם העלים הצהובים והאדומים שתמיד חסרים לי בארץ. הנורבגים מחזיקים במקום משמר כבוד של חיילים במדי-שרד, שעושים מדי פעם סיבוב בשבילים במרש צבאי להרשמת התיירים. וזהו – חוזרים למלון ומתחילים לארוז.

יום 9: גו איסט

יום ארוך של נסיעה לפנינו, אבל אנחנו מתחילים במרכז מבקרים באידפיורד. אני מאמין שרוב המבקרים הם תלמידים שבאים ללמוד על האיזור, על החיות האופינייות לו, על העמקים והפיורדים ועל הקרחונים שיצרו אותם לפני מאות אלפי ומליוני שנים. כאן אף אחד לא משחק ב-"העולם קיים רק 6000 שנה". התצוגה דוקא יפה ומעניינת, יש שלטים באנגלית ובגרמנית, ואנחנו היחידים במקום.
במרכז יש אולם קולנוע כמו-IMAX, עם מסך בן 160 מעלות, ושם ראינו סרט שמתעד את האזור ממעוף המסוק. הלהיט היה כמובן צלילה מראש המפל הענק שיש כאן – וורינגפוסן – אל האגם למטה. באמת יפה וריאליסטי מספיק בשביל לגרום סחרחורת לחלק מאיתנו. בתצוגה יש המון חיות לבנות-פרווה מפוחלצות; לא לטעמם של כולם, אבל יש לי הרגשה שקרוב היום וזה המצב היחיד שנוכל לראות את החיות האלה.

Vøringfossen

התחנה הבאה היא המפל עצמו. מרשים ביותר, וגם קצת מדאיג, כי הגדר שדואגת שלא ניפול למטה לא מאוד אפקטיבית. וזו לא הפעם הראשונה שנתקלים בזה בנורבגיה. בניגוד לישראל וארה"ב, נאמר, כאן הרשויות משדרות את המסר: אם אתה לא מספיק אינטליגנטי בשביל להבין שזה מסוכן, שום גדר לא תעזור לך. אני די אוהב את זה.

אחרי כל מפל יש מעבר הרים, זה כלל ידוע. ושוב מעל קו העצים, בגובה 1,200 מטר, קצת שלג ופסגות לבנות. גם בגבהים האלה יש כפרים, ובאחד מהם עצרנו בתחנת דלק (אכלתי פה את הלחמניה הכי טובה בחיים. רכה, עם צימוקים. רק 8 קרונות, בזיל הזול). לפתע יוצא מהסופרמרקט הסמוך אחד העובדים, מתקרב אלינו ואומר: "מה, לא תעצרו להגיד שלום?" כן כן, אי אפשר לברוח מהישראלים האלה. הוא נשוי לנורבגית, חי שם ועובד בסופר באמצע השום-מקום שמאלה. אם כי, לטענתו, בקיץ יש לא מעט ישראלים שעוברים שם בדרך מאוסלו לברגן. אבל לי היה ממש קשה עם המקום: מעל קו העצים הכל נראה שומם, רק עשב ואזוב על הסלעים, ואלוהים כמה קר.

לאוסלו הגענו בשעות אחר הצהריים. מלון טוב במיקום גרוע, אבל קרוב למרכז העיר, עם הבניינים מתחילת המאה ה-20, מדרחוב יפה ושוקק חיים, מסעדות וחנויות לתיירים, וארמון המלך. הרשינו לעצמנו עוד ארוחה אחת באלף קרונות. אכלתי אייל-הצפון, כדי שיהיה מה לספר לחבר'ה. הבירה המקומית, אגב, ממש לא רעה. יש לה פוטנציאל בארץ, לדעתי – היא כהה כמו טובורג וגולדסטאר, וקצת מתקתקה, כמו שאוהבים בישראל.

כולנו עייפים מהנסיעה. אני מעלה תמונות לפליקר באינטרנט האלחוטי במלון. מחר – יום שלם באוסלו, וכל מה שאפשר להספיק לפני שנפרדים.

יום 8: עוד פיורד אחד ודי

שיטוט באזור הנמל של ברגן נותן תחושה של עיר קטנה ועתיקה עם בתי עץ. אזור בריגן (בתמונה למטה), שנמצא על שפת המים, הוא רחוב עתיק עם בתי עץ, רובם מתחילת המאה ה-18. כמו כל עיר עם בתי עץ, גם כאן השריפות משמידות את כל הבתים הישנים; כמה ממרתפי האבן הם מן המאה ה-15. בגלל הקירבה למים, קורות העץ עקומות מאוד, עד כדי סכנה ממש (בכל הבתים יש עדיין חנויות פעילות). הרחוב הוא אתר מורשת עולמית, ומאמץ שיקום ושימור קיים שם כל הזמן – תוך שימוש באותם חומרים ובאותם כלים כמו בבניה המקורית.

Bryggen

שוק הדגים של ברגן התגלה כקטן למדי, אולי בגלל השעה המאוחרת. לפחות מצאנו שם כמה מהיצורים המעניינים, שלא ממש מוצאים בסופר בארץ. השחפים מסתובבים שם די בחופשיות ולא ממש פוחדים מהאנשים הרבים ברחוב, למרות העומס של מרכז העיר. אנחנו יוצאים מהמלון ונוסעים אל מחוץ לעיר, אבל בדרך עוברים בכנסיית עץ אחת אחרונה, בכפר פאנטופט, שכיום כבר נבלע על ידי ברגן. הכנסיה הזו הועברה לכאן ממקום אחר במאה ה-19, אחרי שעמדה בסכנת הריסה. ואולם, ב-1992 הצית אותה חובב רוק כבד והיא נשרפה כליל. הכנסיה נבנתה מחדש ב-1997, אך היא נחשבת להעתק ולא נמצאת ברשימת הכנסיות העתיקות.

הנסיעה מברגן לכיוון אוסלו היא אחת האטרקציות התיירותיות שמופיעות בכל ספר תיירים. הדרך מתפתלת בין הרים וגאיות, קירות פיורדים תלולים, מנהרות ומפלים. צריך להודות, שאחרי שבוע בנורבגיה, האימפקט של הנוף כבר קטן יותר; אבל זה לא אומר שאין הנאה מהנסיעה. אנחנו בוחרים את הכפר איידפיורד כמקום הלינה שלנו, מפני שיש שם מלון טוב פתוח (למודי נסיון, בדקנו מראש). המלון התברר כמבנה-עץ כפרי, יפה וגדול, וגם – כנראה – כמלון הטוב ביותר בטיול הזה. ואם הסלמון המעולה והטרי שאכלתי שם לא מספיק, אז הנה הנוף שנשקף מחלון החדר.

Room with a view

יום 7: כנסיות באפלה

אחת מהזרועות של סונייפיורד היא צרה מאוד, ונחשבת לפיורד הצר ביותר. מדובר במסדרון צר וארוך עם מים בקרקעית, וכביש-בקושי לאורכו. יש כל כך מעט מקום לכביש, שלעתים אין ברירה והוא פונה לתוך ההר, במנהרה קצרה, ויוצא שוב כשאפשר. התנאים האלה הופכים את הפיורד לעמוק מאוד ושקט מאוד – מראה ירוקה וארוכה.

Sognefjord

תחנתנו הבאה היא כנסייה עתיקה, שנבנתה במאה ה-12. יש 28 כנסיות כאלה בכל נורבגיה, והן מהתקופה בה המלך ציווה שמעכשיו כולם מפסיקים להיות פגאנים ומתחילים להיות נוצרים. בשביל זה היה צריך לבנות כנסיות, אבל מה שאנשים ידעו זה לבנות כמו שויקינגים בונים. התוצאה היא מבנה שנראה כמו מקדש, מעוטר דרקונים, עשוי עץ שחור מזפת (שלא ירקב), ועם כמה צלבים כדי שידעו שזו כנסיה. הכנסיה הספציפית הזו נשתמרה ללא תוספות בניה כלשהן – כך היא נראתה במקור. המבנה מרשים מאוד, והעובדה שחלקי העץ שרדו למעלה מ-800 שנה רק מוסיפה לזה.

Borgund Stavkyrkje

משם אנו מתחילים לעשות את דרכנו לכיוון העיר ברגן. בדרך אנו עוברים במנהרת לרדל (Lærdal) – מנהרת הכביש הארוכה ביותר בעולם. פשוט, במקום לנסוע מהעיר לרדל לעיר אורדל על מעברי הרים צרים וקשים, או לעקוף את ההר כולו, מהלך קילומטרים רבים, חפרו מנהרה דרך ההר. 24 קילומטרים. פשוט, לא?

המנהרה הזו כל כך ארוכה שאנשים התחילו לקבל התקפי חרדה וקלאוסטרופוביה בפנים. כדי למנוע את זה, המנהרה מחולקת לארבעה חלקים בני 6 קילומטר בערך. בין כל שני חלקים, המנהרה מתרחבת מאוד, ומוארת כולה באור כחול מרהיב. התחושה היא של נסיעה בתוך קרחון עם אור שמש כחול החודר את שכבות הקרח. זה בהחלט מקל על הנסיעה באפלה, והנוסעים מצפים לבוא המעבר הבא.

Vik valley and fjord

משם אנו נוסעים לכפר ויק, בו יש כנסיית-עץ נוספת. הנסיעה לוקחת אותנו בעוד מעלה תלול עם דרך מזגזגת על צלע ההר, דרך מעבר-הרים ומנהרה, ואז לירידה חדה אל תוך העמק ההופך לפיורד. שם, בקצה העמק, על שפת המים, נמצא הכפר. זה מראה נפוץ בנורבגיה: זרוע-פיורד עם כפר קטן בקצה. בכפר יש, מלבד כנסיית העץ, גם כנסיית אבן עתיקה, שנתגלתה במקרה: יזם שחיפש מקור לאבן בניה חשד במקומיים שמכרו לו לבנים, וגילה כי הם מפרקים מבנה היסטורי. הוא קנה את האדמה ושיפץ את המבנה, ואולם פעמוני הכנסיה נלקחו משם על ידי מסדר מיסיונרי, והם נמצאים כיום – מכל המקומות בעולם – במדגסקר.

השמש מתקרבת לאופק ואנו נוסעים חזרה דרך מעבר ההרים לכיוון ברגן – העיר השניה בגודלה בנורבגיה, עם הסטוריה של אלף שנות ספנות, דיג ואיך אפשר בלי כמה ויקינגים.

יום 6: קרח מכאן ומכאן

את המלון המיסיונרי עזבנו אחרי ארוחת הבוקר. בכלל, ארוחות בוקר כאן, בלי קשר לרמת המלון, הן טובות מאוד. שלושה סוגי ביצים זה המינימום (אין כמו ביצה עין עם חתיכת בייקון למעלה), מגוון סוגי נקניקים וגם נקניקיות, ואיך אפשר בלי ריבות, דגים כבושים ועוד כמה דברים שאני אפילו לא יודע איך קוראים להם. מצד שני, ירקות עולים פה כמו זהב, וזה בהחלט ניכר.

נסענו לקרחון בריקסדאל – נהר קרח אדיר שזורם מהקרחון שלמעלה אל תוך עמק צר. אלא שההתחממות הגלובלית עושה בו שמות, ומי יודע כמה זמן עוד אפשר יהיה לראות אותו. כבר עכשיו לא מאפשרים למבקרים לטייל על הקרחון עצמו. אבל הביקור הוא חוויה מרשימה ביותר. האזור כולו נראה כמו כוכב אחר – סלעים חשופים, קור אדיר, גושי קרח צפים במי האגם הירוק, ומפל קרח לבן-כחול יורד במדרון מתוך העננים. העצבות מגיעה רק כשרואים כמה גדול היה המפל הזה לפני שלוש שנים. ואגב: הטיפוס מהחניה עד לקרחון אורך זמן רב, כי הוא די קשה וגם כי עוצרים לצלם כל דקה – הדרך רצופה זרימת מים, מפלים, נוף עצים בשלכת וצוקים תלולים; אבל העצלנים שבמבקרים נוסעים בטרקטורון, שבוודאי לא מוסיף לקרחון בריאות.

Briksdal Glacier

מבריקסדאל המשכנו בנסיעה דרך כבישי תיירות – מונח נורבגי שמשמעותו כבישים עם נוף מהמם, שרוחבם הוא מכונית אחת (וקצת פחות). זה מקור נפלא לחוויות כשמגיעה מכונית מהכיוון השני. נוסף על הנסיעה האיטית בכביש הצר, הנוף פשוט מאלץ אותנו לעצור ולצלם שוב ושוב. כך למדנו שאם הג'י.פי.אס מעריך שהנסיעה תארך שלוש שעות, היא כנראה תארך חמש, אולי יותר. לפחות יש הרבה מקומות עצירה שאפשר לקנות בהם משהו (במחירים מופקעים) ולהשתמש בשירותים – שבכל מקום הם נקיים יותר מכל שירותים ציבוריים בישראל (אפילו יש מים חמים).

הנסיעה לוקחת אותנו מעבר לעיירה לום אל מעבר ההרים הגבוה באירופה: Sognefjell, שגובהו 1434 מטרים (יש הוכחה בתמונה!). כביש צר ומתפתל בין פסגות, אגמונים קטנים המתחילים כבר לקפוא, וערמות שלג בצידי הכביש. מזג האויר סגרירי, העננים נמוכים, במרחק נגיעה ממש, והערב יורד – לא נעים במקום כזה, כשהירידה התלולה עוד לפנינו. אבל אי אפשר להתאפק… צריך לצלם את הוכחת הגובה, כמה עננים שנמצאים מתחתינו, צריך לזרוק איזה כדור שלג ולהשתמש סוף סוף בכפפות המקצועיות שלי.

Sognefjellsvegen

ממשיכים ועוברים דרך העיירה לוסטר – אנחנו כבר עייפים, חשוך בחוץ, אבל המלון המקומי סגור. אין ברירה, צריך לנסוע עד סונייפיורד, שם פתוח ה-Best Western עם מחירים כבדים, עיצוב מערבוני עמוס שעושה כאב בעיניים… אבל עם אינטרנט חינם (יש שקעי רשת בכל החדרים!!! לא הייתי מאמין אם לא הייתי רואה במו עיני).

יום 5: אבודים בפיורד

אולסונד היא עיר נמל הבנויה על קרע-אי בשפך פיורד לים. היא אמורה להיות אטרקציית תיירים גדולה, וחלק מהמלונות אף מציעים דיג ישר מחלון החדר. בעוכרנו עמדו שתי עובדות: עונת התיירים חלפה כבר מזמן, והיינו בעיר ביום ראשון. כשיצאנו מהמלון בשמונה בבוקר, בקושי מצאנו מישהו ברחוב. שמנו פעמינו אל הפארק העירוני המקיף את הר אקסלה, והתחלנו לטפס לראשו – 418 מדרגות, לא פחות. כמובן שכל הספרים שוכחים לספר שבין גרמי המדרגות יש סתם עלייה… אבל הנוף הנשקף מלמעלה מאשר: היה שווה להתאמץ. האי כולו נפרש מלמטה, עם הפיורד מצד אחד והאוקיינוס האטלנטי מצד שני, עם עוד כמה הרים ואיים בולטים מתוך המים. השמים האפורים קצת מקשים על הצילום אבל מבליטים את בתי העיר עם קירותיהם וגגותיהם הצבעוניים.

Ålesund from Aksla 

אבל אחרי הירידה מההר מתברר שבגלל התזמון קשה למצוא מה לעשות בעיר, ואפילו שיט בין האיים אי אפשר למצוא, ובהחלטה אימפולסיבית – שעוד נשלם עליה בהמשך – מחליטים לוותר על הלילה השני במלון ולצאת לכיוון נורדפיורד – עוד עיר קטנה עם פיורד גדול. אבל הנסיעה שאמורה להמשך שעתיים מתארכת לכמעט ארבע; נורדפיורד מתגלה ככפר תעשייתי מנומנם, שאפילו מסעדה קשה למצוא בו; ואנו מחליטים להמר על העיר הסמוכה סטרין.

אחרי שיטוטים עקרים בין מלונות סגורים לעונת החורף, ובין מלונות פאר עם מחירים מפולפלים, אנו מגיעים למלון ריק לחלוטין, אך פתוח ובמחיר סביר. קצת באיחור אנחנו מבינים שזה מלון מיסיונרי – לא מגישים בו אלכוהול, אין טלוויזיה בחדר, ואשת הצוות היחידה יודעת אנגלית, אבל קצת מעט מדי. אנחנו מטריחים אותה אפילו בארוחת ערב; במחיר, יש לציין, נמוך למדי, יחסית לנורבגיה, כמובן. לילה חשוך על גדת הפיורד עובר על כוחותינו.

יום 4: נורבגיה מעל כולם

היום החל במעבורת שלקחנו ממולדה. ניצלנו את אור הבוקר כדי לעלות לסיפון העליון ולראות את גדות הפיורד והעיר חולפים על פנינו, כל זאת בקור של 2 מעלות פלוס רוח. אבל למי איכפת, המים הכהים חולפים להם, העיר מתרחקת והמפרצון הירוק מתקרב, אנו יורדים וממשיכים דרך כפרים ושדות לבנים במקום ירוקים. כל העשבים והעצים כוסו כפור, הדשא הפך פריך ומתפצפץ תחת הסוליה.

הנסיעה הארוכה לוקחת אותנו דרך העיירה אונדלסנס, בה לא הצלחנו למצוא מקום לינה, אל דרך הטרולים – מעבר הרים קשה לנסיעה, צר ומפחיד ביותר. הדרך הזו כבר הספיקה להתכסות בשלג ולהיסגר כמה פעמים העונה – אין שום סיכוי לעבור את הכביש הזה בשלום אם ירד שלג. למרבה המזל, זכינו לכמה ימים רצופים של מזג אויר נאה והדרך היתה פתוחה.

מדובר בכביש צר ביותר, המזגזג 11 פעמים (פניות של 180 מעלות כל פעם) על צלע ההר. מדי פעם יש התרחבות קלה של הכביש, שם צריך לתת למכונית שבאה ממול לעבור. עוד שיטה שלא תעבוד בישראל בחיים.

בסיום הכביש יש נקודת תצפית על המסלול הבלתי אפשרי שעשינו עד עכשיו, המשמשת גם כאחד המקומות הקרים ביותר שהייתי בהם. שילוב של הטמפרטורה והרוח החודרת אל העצמות. להגנתי אומר ששלוליות המים הבודדות שהיו על השביל כוסו בשכבת קרח חלק להפליא, שמאוד לא מוסיף לבטחונו של הולך הרגל התמים, בשביל ללא מעקה, בגובה 180 מטר.

The Mountain Pass 

בפסגה – בעצם אוכף בין פסגות גבוהות הרבה יותר – ישנו אגם-הרים שקט וקר כקרח, ניגוד אדיר לכביש המתפתל בדרמטיות. חלקות שלג קטנות כבר נמצאות די קרוב לכביש, מזכירות שספטמבר לא מבטיח להיות חמים. אנחנו ממשיכים הלאה בדרך היורדת לאט לאט מן ההר, דרך כפרים קטנים וחוות. יש הרגשה של אנשים שמתכוננים לעוד חורף נורבגי קשה.

מעבורת נוספת ואנו מתחילים שוב לטפס אל עבר מעבר הרים שיקח אותנו לכפר גיירנגר. הכפר המבודד נמצא בקצהו של פיורד שנקרא על שמו, והדרך היחידה המגיעה אליו, והפתוחה כל ימות השנה, עוברת דרך אותו מעבר הרים, ונקראת "דרך הנשרים" – כי אחרי ההר, הדרך מתפתלת שוב 11 פיתולים היסטריים במורד הצוק התלול אל תוך הפיורד. אנו מגיעים לכפר גיירנגר בשעה קצת מאוחרת, ולכן מוותרים על ביקור בנקודת תצפית מושלגת הנמצאת לא רחוק משם, ועולים על מעבורת-תיירים שנוסעת לכל אורך הפיורד, משך 70 דקות (ובמחיר סמלי של 300 שקל למכונית).

Navigation 

גדולי המומחים מסכימים: גיירנגרפיורד הוא המקום היפה בעולם (והוא גם אתר מורשת עולמית של אונסק"ו). הקלישאה אומרת שאין מילים לתאר, ולעזאזל – היא נכונה. גדות הפיורד הן קירות תלולים, כמעט אנכיים, מכוסים עצים, צמחים ואזוב ירוק, ונותנים את צבעם גם למים הכהים מרוב עומק. מפלים נופלים אל תוך הפיורד משני הכיוונים, ומדי פעם המדריך (המוקלט בשלוש שפות) מפנה את תשומת ליבנו לחווה נידחת התקועה על איזה זיז סלע פסיכוטי אי-שם במעלה הצוק. באחת מהם, כך מספר המדריך, היה צריך לקשור את כל הילדים בחבל, כדי שלא יפלו לתהום. קטעי מוזיקה מאת גריג, המלחין הנורבגי הנודע, משלימים את האוירה – כאילו הטבע במלוא עוצמתו אינו מספיק.

התיירים, ובהם אנחנו, מתקשים לקרוע את עצמם מהסיפון הקפוא ובחזרה אל המכוניות. נוסעים בחשכה הנופלת אל העיר אולסונד, שם מחכה לנו מלון שהזמנו רק אותו בוקר.

יום 3: שדות שכוסו ערפל

עוזבים את טרונדהיים ונוסעים דרך הירוק האינסופי של נורבגיה. במישורים, חוות עם כבשים רועות. יערות נשירים ועצי מחט על צלעות ההרים, ביניהם מפלים קטנים זורמים אל אגמים קטנים אינספור, וכבר קשה לדעת מה כאן אגם ומה פיורד. הכבישים, יש לציין, מלאים נקודות התרחבות קטנות שאפשר לעצור בהן את המכונית – המקומיים עוצרים שם לשיחה בסלולרי, והתיירים מצלמים בהתלהבות.

בצהריים הגענו לכריסטיאנסונד – עיר בנויה על איים וצלע פיורד, שנשרפה כמעט כולה במלחמת העולם השניה. עברנו בסניף המידע לתיירים המקומי וקיבלנו הדרכה מויקינגית אדירת מימדים על האטרקציות שיש בסביבה; העיר מתבררת כמעניינת ושווה יום שהיה וסיור, אבל לנו אין זמן – ממהרים למעבורת הראשונה שלנו שמתבררת כחוויה חביבה ויקרה בטירוף. 20 דקות של שיט בין איי כריסטיאנסונד והלאה אל הדרך האטלנטית – פרויקט הנדסי אדיר, כביש המדלג בין איים קטנים בפיתולים בלתי אפשריים, כדי לחבר ערים שקודם נזקקו למעבורת ארוכה.

Bridge to nowhere 

שינוי של הרגע האחרון בתכנית – רצינו לישון בעיירה הקטנה אונדלסנס, אבל המלון היחיד שם היה מלא. שברנו לעיר מולדה, שהיתה קצת מנומנמת, כיאה ליום שישי בערב, אבל עשירה להפתיע בבתי מלון, ובנופים אדירים אל הפיורד הרחב. טיול קצר (כי החשכה החלה נופלת) בפארק בהרים שמעל העיר הניב קלאץ' אחד שרוף והמון תמונות, שפשוט לא מצליחות להעביר את עוצמת הנוף. באותו זמן עוד לא ידענו מה מחכה לנו למחרת.

View from the top