מהי המכונית האמריקאית? סמל לשפע החברה, כשיש שברולט או פורד לכל פועל. סמל הנוחות, עם המתלים הרכים, המושבים הענקיים, המרחב הפנימי העצום, ההילוכים האוטומטיים. סמל ליוקרה, עם ריפודי עור ומימדים ענקיים. סמל של האימפריה, עם מנועי-ענק בזבזניים. בארה"ב, מכונית היא מיסודות החברה – בפרברים אין כמעט תחבורה ציבורית, ומובן מאליו שצריך מכונית כדי להגיע לעבודה, לקניות, לבילוי, לביקור. המכוניות הבסיסיות זולות, הדלק זול, ובעלות על רכב היא כמו מים זורמים בברז: מובנת מאליה.

אבל המציאות הקשה, עם זיהום סביבתי גובר, ערך הדולר המתרסק ומחירי הנפט המרקיעים שחקים, טופחת על פני הנהג האמריקאי. וזו לא הפעם הראשונה: משברי האנרגיה בשנות ה-70 סייעו מאוד לשיווק מכוניות יפניות קטנות וחסכוניות בארה"ב, שזכו מייד ללעג. היצרנים האמריקאיים ניסו גם הם, בהצלחה חלקית, לייצר מכוניות קטנות – במושגים אמריקאיים כמובן.

ומה קורה היום? זה מתחיל בדיווח של ה-AAA, שירות הסיוע לנהגים תקועים בדרך, לפיו מספר הקריאות שמקבל המוקד ביום מ נהגים שנתקעו בלי דלק הכפיל את עצמו לעומת השנה שעברה. נהיה יקר מדי למלא את מיכלי הדלק העצומים, הדרושים כדי לספק את צמאונו של המנוע הענק (3-4 ליטרים ואף יותר) מתוצרת דטרויט.

וזה לא הכל: משרד התחבורה האמריקאי מפרסם נתונים לפיהם האמריקאים נוסעים במכונית פחות. בחודש מארס נסעו בארה"ב 11 מיליארד מייל (17.7 מיליארד קילומטר) פחות מאשר בחודש המקביל אשתקד, ירידה של 4.3%. על פי המשרד, זוהי הירידה החדה ביותר אי פעם, והנתונים נאספים שם מאז 1942. הם נוסעים פחות לטיולים, עוברים לנסיעה ברכבת כשאפשר, מעדיפים עבודה יותר קרובה לבית. זה בארה"ב, מקום שיש בו אנשים שרגילים לנסוע לעבודתם 100 מייל לכל כיוון.

יש גם אנשים שאין להם ברירה, והם חייבים מכונית. עד לאחרונה, כלי הרכב הנמכרים ביותר בארה"ב היו הטנדרים (pick-up truck) הגדולים: פורד F-150 ושברולט סילברדו. אך תוך זמן קצר יחסית, מכירות הרכבים המסחריים הגדולים נפגעו קשות, ואילו מכירות המכוניות היפניות עלו – המכונית הנמכרת ביותר כרגע היא ההונדה אקורד. הפגיעה בשוק רכבי השטח המשומשים היא קשה עוד יותר – מדובר בכלי רכב ענקיים, כבדים ובזבזניים, שמעטים זקוקים להם באמת. המחירים צונחים, אין כמעט קונים, והמוכרים סופגים מכה כלכלית כשהם נאלצים לספוג את ההפרשים. היצרנים – פורד, GM וקרייזלר – כבר מתכננים סגירת מפעלים ופיטורים של עשרות אלפי עובדים. זה ודאי לא יועיל למצבה הכלכלי העגום של ארה"ב.

האם אנו עדים לתחילת ההשפעה הכלכלית של מיצוי מאגרי הנפט? יתכן, למרות שעליית המחירים הנוכחית קשורה הרבה יותר לפוליטיקה ופחות לבעיות אספקה. אבל אין כל ספק שכמות הנפט המופקת תלך ותרד – והדבר נחזה על ידי הגאולוג האברט עוד בשנת 1956. על פי התיאוריה (Peak Oil), נפח הנפט המופק נמצא כעת (או לכל היותר בתוך 10-15 שנים) בשיא, וצפוי לרדת בעתיד הקרוב. אם לא ימצאו תחליפים הולמים, צפוי משבר כלכלי עולמי, שהמיתון הנוכחי יראה לעומתו כמשחק ילדים.

בבלוג הירוק והעצבני של Ynet הופיע פוסט תגובה על הפוסט "10 טעויות נפוצות של ירוקים", שכתבתי לפני שנה כמעט. מסתבר שלינק אלי מסתובב במייל בחודשים האחרונים; ניחשתי שכך הדבר, כי הפוסט המשיך לקבל ביקורים באופן רציף (ו-FireStats מראה כניסות ללא referring URL). הכותב, אלון גנני מהבלוג "וואסאבי", מסכים עם כמה נקודות וחולק על אחרות – זה מצוין, כי דיון והשארת הנושא בתודעה הם טובים לכולם. אני לא מסכים עם כל הדברים שאמר, וגם אתייחס אליהם, אבל יותר מכל, כמובן, הרגשתי את התנועה שזה יצר בבלוג ואת המגיבים הזועמים שהתנפלו עלי כאילו נהגתי בהאמר.

אני צריך לחזור ולומר את מה שאמרתי פעמיים באותו פוסט: אני לא טוען שהמצב נפלא. אני טוען שהמצב חמור, והוא ימשיך להיות חמור, אם לא נמקד את מאמצינו בדברים הנכונים. במקום לתקוף אותי על שאמרתי דברים שלא נעים לכם לשמוע, אולי כדאי לבדוק את העניין? אולי מיחזור הנייר שאתם כל כך אוהבים בעצם רק עושה יותר נזק? אבל לא, יותר קל לפטור אותי כמי שחושב שאין צורך לדאוג לסביבה.

וכעת אתייחס לכמה נקודות שהעלו אלון והמגיבים. ראשית, כותב אלון בפוסט, כדאי להמשיך ולמחזר בקבוקים גם אם אין בכך תועלת סביבתית, מפני שזה תורם לחינוך הילדים, ועשוי להביא להפחתת הצריכה. אני תומך גדול בחינוך הילדים לשמירה על הסביבה, וגם בהקטנת הצריכה; אבל המשך המיחזור המיותר משיג, לדעתי, את ההיפך. אתה מעביר את המסר שאין צורך להפחית צריכה, מפני שאפשר למחזר – ושוב אנו תקועים עם מיחזור שגורם נזקים סביבתיים ואינו פותר את הבעיות שיש לנו. בנוסף, בהצעה כזו אתה למעשה מקריב את הסביבה לטובת השגת מטרה אחרת – במקרה זה חינוך. לא זו הדרך. אני חושב שאפשר לחנך מבלי לוותר על הסביבה.

המגיב "אדריכל" טען שחוות העצים, המספקות חומר גלם לנייר, ממוקמות בעצם ביערות. ראשית, הדבר אינו נכון: החוות ממוקמות בעיקר במערב התיכון, במישורי עשב גדולים. זוהי אדמה חקלאית המשמשת בעיקר לגידול חיטה ותירס. אבל, אני טוען, אפילו אם החווה באה על חשבון חורש טבעי, עדיין אין בכך נזק סביבתי. העצים נכרתים אחרי גידול של שלוש שנים, ומייד אחר כך נשתלים חדשים במקומם. השטח נשאר תמיד ירוק, מייצר חמצן וסופג פחמן. צריך גם לשים לב שככל שעולה הביקוש לעצים ממקור זה, כך מתרחב שטח החוות. ולכן, ככל שנמחזר פחות נייר יהיו יותר עצים. אני הולך לספוג תגובות זועמות על המשפט הזה.

המגיב "דין" שוב האשים אותי כאילו אני חושב שהמצב נפלא, והשווה את מצבנו למצבה של פולין בתחילת מלחמת העולם השניה (ובכך הפסיד אוטומטית בויכוח). בסערת רוחו הוא הוסיף שלוש תגובות נזעמות ועירבב שם המון דברים, כולל נושאים שכלל לא הזכרתי, בהם מזון מהונדס גנטית – אירגוני סביבה אוהבים להפיץ שקרים מוחלטים על מזון כזה, בשעה שאין לנו כלל ברירה אלא להשתמש בו. הוא גם אמר שאנחנו בדרך למיליארד התשיעי של בני אדם על כדור הארץ. זו כמובן האמת, אלא שנכון ליולי 2007 יש 6.6 מיליארד בני אדם בעולמנו. בעניין זה הייתי רוצה להפנות את הקורא הרציני – כלומר לא הטוקבקיסט שרק רוצה לפרוק את תסכולו – להרצאה מרתקת של ד"ר אלברט א. בארטלט, פרופ' אמריטוס מהמחלקה לפיזיקה באוניברסיטת קולורדו. פרופ' בארטלט מסביר שם, לאט לאט, את ההשפעה האדירה שיש לגידול המעריכי באוכלוסיה, ואיך למשאבים שברשותנו אין שום סיכוי להמשיך ולספק את צרכי האנושות המתרבה. ההרצאה מחולקת ל-8 סרטונים ביוטיוב (הלינק הוא לסרטון הראשון).

וכאן אגיע לנקודה נוספת שהעלה אלון. כשאמרתי שיש מספיק מקום למזבלות, הוא טען כנגדי שראייתי מוגבלת לעשרות שנים בלבד. זה פחות או יותר נכון, למרות שלפי הנתונים שבידיי, המקום יספיק למאות שנים לפחות. אבל הנקודה היא שבגלל אותו גידול מעריכי באוכלוסיה, השטח הדרוש למזבלה הוא לא הדבר היחיד שייגמר – גם לא יהיה מספיק מזון, לא תהיה מספיק אנרגיה, לא יהיה מספיק חמצן. הפתרון היחיד הוא – כפי שמסביר פרופ' בארטלט בהרצאתו – הוא עצירת הגידול באוכלוסיה. זה דבר שיקרה בכל מקרה, כיוון שהמשאבים לא יספיקו – אז אולי כדאי שנתחיל לפני שמיליארדים יתחילו למות ברעב ומגפות.

עניין אחרון שאתייחס אליו הוא הפסילה של האנרגיה הגרעינית משיקולי בטחון. לא פלא שמאשימים את השמאלנים בתבוסתנות. אם הכוונה היא לישראל בלבד, אז מילא – ישראל היא חצי סיכה על מפת העולם. אם נמשיך או לא נמשיך לשרוף פחם ומזוט – ההשפעה היא שולית. מה שצריך זה שמדינות המערב – ובראשן ארה"ב – יפסיקו לשרוף פחם. אבל בארה"ב לא נבנתה תחנת כוח גרעינית חדשה מאז אסון אי שלושת המייל – בשנות השבעים – והתחנות הקיימות מתיישנות והולכות. האם גם שם אסור להסתמך על כוח גרעיני משיקולי בטחון? האם באמת צריך לתת לארגוני טרור להכתיב את מדיניות האנרגיה של העולם? בכל מקרה, מה שעוצר כיום את המעבר לאנרגיה גרעינית הם רק ארגוני סביבה, המשתמשים באסונות הידועים כדי להפחיד את הציבור.

אני מסיים במה שאמרתי כבר שלוש פעמים לפחות, וזו תהיה לי פעם רביעית – אני רוצה מאוד בטובת הסביבה. כל מטרתי בשני הפוסטים האלה היא לנסות ולעזור, לנסות ולכוון את המאמצים בכיוון הנכון. לא חבל שהמאמץ האדיר יושקע לריק?

לקריאה נוספת: הספר The Skeptical Environmentalist מאת ביורן לומבורג. במקום לעסוק בנפנופי ידיים, לומבורג מנתח נתוני-אמת סטטיסטיים ומגיע למסקנות מרחיקות לכת. זהו ספר מפורט, מנומק, עם הוכחות ומובאות. למרות היותו שנוי במחלוקת, הוא קריאת חובה לכל מי שעוסק בנושא.

בעולמנו המזדהם והולך יש, כך נדמה, שני מחנות: אלו שדואגים לאיכות הסביבה ואלו שלא אכפת להם. המאמץ של הירוקים הוא להזיז את הלא-אכפתיים לעשות משהו לטובת שימור הסביבה, הפחתת הזיהום, או הקטנת צריכת האנרגיה. בעוד הם משתדלים להראות שנורא פשוט לשמור על איכות הסביבה, הדרכים שהם מציעים לא תמיד עוזרות, ולפעמים אפילו מזיקות. אספתי כמה טעויות נפוצות שכדאי להימנע מהן; לא כי איכות הסביבה היא לא דבר חשוב, אלא כי אם כבר מתאמצים, כדאי שהמאמץ ישא פרי.

1. נייר הוא רצח. ממה עושים נייר? מעצים, ואנחנו צריכים עצים. אבל בצפון אמריקה, המקור העיקרי לתאית הוא חוות עצים, שם מגדלים במיוחד עבור יצור נייר. אחרי הכריתה נוטעים את החווה מחדש. בדרום אמריקה, כריתת הג'ונגלים היא מאסיבית, זה נכון, אבל הכריתה היא לצורך פינוי שטחים לחקלאות. הנייר הוא רק משני.

2. מכוניות היברידיות. כל הסלבס מהוליווד קונים טויוטה פריוס! כמה נהדר! אלא שהמציאות רחוקה מהפרסומות הנוצצות. צריכת הדלק המצומצמת-דרמטית, שהיצרן טוען לה, פשוט לא קיימת בתנאי שימוש יומיומיים. וחשוב מזה: אפשר למצוא מכוניות סטנדרטיות וזולות, בלי כפל-הנעה מסובך, עם צריכת דלק טובה יותר וזיהום נמוך יותר מאשר מכונית היברידית. ועוד לא דיברנו על כמות הזיהום והפסולת כתוצאה מייצור מכוניות היברידיות, ועל היפטרות מהמצברים המסוכנים בסוף חיי המכונית.

3. הנעת מימן. זה השם החם הבא בעולם הרכב הירוק – רכב מונע במימן. הפסולת היחידה שהרכב פולט היא אדי מים! אין ספק שמעבר מסיבי לרכבי מימן יסייע לאיכות החיים במרכזי הערים הגדולות, ויפחית שם את כמות העשן, הרעש, והחלקיקים המסרטנים. אלא שהתהליך כולו בזבזני באנרגיה פי 3 לעומת מנוע בעירה פנימית. כלומר: בתהליך יצור הדלק יש בזבוז אדיר באנרגיה, שיוצר חום וזיהום. אם היה לנו מקור אנרגיה עשיר ונקי עבור יצור המימן, לא היתה בעיה. אבל רוב יצור החשמל בעולם כיום מתבסס על פחם ונפט, ובעצם שימוש במימן רק מחמיר את הבעיה.

4. מיחזור זה טוב. הלוואי וזה היה נכון. אבל ברוב מוחץ של המקרים, מיחזור יוצר יותר זיהום ומבזבז יותר אנרגיה מאשר יצור מחומרי גלם; וגם המוצר המתקבל נחות לעומת המקור. מדינות המערב מסבסדות מחזור, כדי שלאזרחים יהיה כדאי להשתתף, ומתוך מחשבה שזה תורם לסביבה, אבל פשוט אין לזה בסיס. צריך לומר שיש מקרים בודדים בהם המחזור הוא כדאי: אלומיניום למשל. לעומת זאת, אפילו הליך מחזור פשוט יחסית, כמו זכוכית, לא כדאי.

5. אנרגיה גרעינית זה רע. למרות שני אסונות ידועים מאוד – צ'רנוביל ואי שלושת המייל – הנזק שגורמת הפקת חשמל באמצעות כור גרעיני הוא זניח ממש לעומת כמעט כל אמצעי יצור אחר. זניח – גם מבחינת נזק סביבתי וגם מבחינה בריאותית (כמה כורי פחם נהרגים כל שנה? כמה מהם חולים במחלות ריאה וסרטן?). יש בידינו הטכנולוגיה לפתרון בעיית האורניום המשומש באופן שיגן על הסביבה, גם לטווח ארוך. דווקא ארגוני הירוקים הם שמונעים בניית מתקנים לאכסון ארוך טווח כמו מישור יאקה במדינת נוואדה בארה"ב, ובכך דנים את כולנו להמשיך ולהשתמש בנפט ליצור חשמל. המשך »