תפוח מר

היום הוא יום הולדתו ה-100 של אלאן טיורינג, מתמטיקאי אנגלי שנחשב למייסד הענף במתמטיקה שאנו מכנים היום "מדעי המחשב". הפרס היוקרתי ביותר במדעי המחשב נקרא על שמו, וגם התפישה שהמציא עוד בשנות השלושים, "מכונת טיורינג", היא עדיין נושא מרכזי במחקר. בזמן מלחמת העולם השניה הוא שירת ביחידה סודית שנקראה "בית הספר הממשלתי לצופן", ובעצם עסקה בפיענוח התקשורת המוצפנת של הצבא הנאצי. טיורינג היה דמות מפתח בפיצוח מכונת ההצפנה הגרמנית "אניגמה", ותרומתו למאמץ המלחמתי של בעלות הברית היתה עצומה ומכריעה. בשנת 1945 הוענק לו תואר אבירות (OBE), אבל הסיבה האמיתית לכך לא פורסמה למעשה עד שנות השמונים.

בגלל הסודיות שאפפה את המבצע הזה, איש לא היה מודע לתרומתו למדינה, וטיורינג עצמו הקפיד לא לגלות אף פרט – אפילו כאשר הועמד לדין על היותו הומוסקסואל בשנת 1952. הוא הורשע ב"מעשים בלתי הולמים" ונדון למאסר, אך בחר בחלופה של סירוס כימי – למעשה מתן הורמונים נקביים. בעקבות ההרשעה בוטל הסיווג הבטחוני שלו והוא לא יכול היה להמשיך בעבודתו החשובה; הטיפול ההורמונלי הפך את חייו לבלתי נסבלים, ופחות משנתיים לאחר מכן, כשהוא בן 42, התאבד באכילת תפוח טבול בציאניד.

טיורינג לא התאבד בגלל שהיה הומו. הוא גם לא בדיוק הסתיר את זה (במהלך המלחמה הציע נישואין למתמטיקאית שעבדה איתו ביחידת פיצוח הצפנים, אך זמן קצר אחר כך התוודה בפניה שהוא הומוסקסואל; היא ממש לא הופתעה). הוא התאבד בגלל האנשים צרי המוח ומלאי השנאה, שעסקו בהכתבת מוסר ואורח חיים לכולם, יהא המחיר אשר יהא. והם עדיין עוסקים בזה, למרות שחלפו 60 שנה. מה תרמו הם לעולם, לעומת התרומה של אלאן טיורינג?

דרופ דה פיילוט

בעוד כשבוע, ב-1 בנובמבר, יתחיל שלב הפיילוט בהקמת המאגר הביומטרי. פקידי משרד הפנים יציעו לכל אדם המחדש (או מוציא לראשונה) תעודת זהות להיכלל במאגר ולקבל תעודת זהות ביומטרית ממוחשבת. בשלב זה, אפשר עדיין לסרב להיכלל במאגר, ואני ממליץ לכל אחד לעשות זאת; ויש הרבה אחרים שפועלים כדי שכמה שיותר אזרחים יסרבו להיכלל במאגר כשיציעו להם. אבל המחשבה כאילו אם מספיק אנשים יסרבו (או אחוז גדול מספיק מהאזרחים יסרב) יכריזו על הפיילוט כנכשל ולא יעברו לשלב המנדטורי – מוטעה, לדעתי, לחלוטין. כמות האנשים שיסרבו להיכלל אינה רלוונטית להחלטה להמשיך בתכנית המקורית, לפיה יאולצו כל אזרחי המדינה (ומן הסתם גם תושבים ותיירים) לתת את המידע הביומטרי שלהם לרשויות.

הסיבה היא טכנית ופרוזאית לחלוטין. מי שיעיין בפרוטוקולי הועדה יראה שהפעילים שניסו להניא את ח"כ מאיר שטרית מכוונתו להחליט על דעת עצמו בלבד וללא מתנגדים על הקמת מאגר ביומטרי, ובראשם ערן ורד ויהונתן קלינגר, דרשו לכלול בתכנית מדדים להצלחת הפיילוט. שטרית התנגד, בטענה שהפיילוט איננו ניסוי מדעי. והוא התכוון לזה: מטרת הפיילוט מעולם לא היתה לבדוק האם האזרחים מעוניינים במאגר ביומטרי, או אם הם ישתפו עמו פעולה מרצונם החופשי. המטרה היתה פשוטה: לבחון את האמצעים האלקטרוניים, את מערכות המחשב, את תפקוד הפקידים בלשכות מנהל האוכלוסין, את הפקת התעודות וכו' וכו'. פיילוט טכני לחלוטין, שאיננו יכול להיכשל. אם יש מערכות שאינן פועלות כשורה הן ישופרו; אם הפקידים לא תודרכו כראוי הם יעברו הכשרה נוספת. אבל הפיילוט יסתיים ואז יחל השלב השני בו כל האזרחים יחוייבו להשתתף, ואין שום משמעות לכמה אזרחים יסרבו להשתתף בשלב הראשון.

על כן, אל תצפו שמאיר שטרית יעלה על דוכן הכנסת, מוכה וחבול, ויכריז שבגלל ש-70% מהאזרחים סירבו להשתתף בפיילוט, הוא נכשל, ולכן הפרויקט מבוטל. יותר סביר שיהיה איזה ספין על כך ש-70% מהאוכלוסיה מושחתים ופוחדים משלטון החוק. אם רוצים לבטל את המאגר, המאבק חייב להיות במישור הפוליטי והציבורי. אם תרצו, צדק חברתי הוא גם להפסיק לראות באזרחי המדינה קבוצה של עבריינים בפוטנציה שיש לשמור עליהם כמו על אסירים בחצר הכלא. אבל תוצאות הפיילוט – יהיו אשר יהיו – תמיד יובילו להמשך הפרויקט מבחינתו של שטרית. ואגב, אני צופה שהוא יעשה הכל כדי שכלל לא יפורסם אחוז המסרבים להשתתף בפיילוט. אולי אפילו יודלף נתון שקרי שהעיתונות תאחז בו ולא תטרח לבדוק את אמינותו.

חשוב לשכנע אנשים רבים ככל האפשר לסרב להיכנס למאגר, לטובתם (כי אפילו במקרה הטוב ביותר, המידע הזה יכנס לארכיון כלשהו ולא ימחק לעולם). אבל לא זה מה שיגרום לביטול המאגר. צריך להמשיך לנהל מאבק בלי קשר. מצד שני, בהפגנות נגד המאגר עד היום היו כמה מאות אנשים. אם חצי מיליון מפגינים לא הזיזו את הממשלה האטומה שלנו ממקומה, אז מה כן?

המחאה היא נגד ביבי?

פוסט מהיר, בשעות שלפני ההפגנה הגדולה. זוהי תשובה ששלחתי במייל למישהי שרוצה לבוא להפגנה עם שלט תמיכה בנתניהו, כי הוא לדעתה הכי מתאים להילחם במונופולים; ואם ההפגנה היא נגד ביבי, היא לא רוצה לבוא.

כתבתי לה:

ההפגנה היא לא נגד ביבי. ההפגנה היא נגד מדיניות ממשלתית שגרועה לאזרח הפשוט וטובה מאוד לעשירים מאוד. הבעיה היא, שזוהי המדיניות שביבי מבצע, והוא מאוד אוהב אותה ואף מתגאה בה.

אני בעד מלחמה במונופולים, כי הם רעים לאזרח. ביבי מבצע מדיניות הפרטה עם הראש בקיר, בלי מחשבה מה יהיה ביום שאחרי. יש מי שאומר שהוא עושה את זה דווקא כדי להיטיב עם החברים המיליונרים שלו. אני לא בטוח שזה באמת ככה, אבל בשטח זה פועל – הם מתעשרים ומגדילים את כוחם.

עד עכשיו, התגובות שיצאו מהממשלה הם זלזול, שהתחלף בהצטדקות, נסיונות ברורים מאוד לגרום לסכסוכים בין הקבוצות השונות במחאה, והרבה משיכת זמן – כמו ועדת טרכטנברג, שאין לה שום סמכות והוצהר מראש שהממשלה לא מתחייבת לקבל את מסקנותיה. למה למשוך זמן? כי יהיו אירועים בטחוניים, יתחילו הגשמים, תתחיל שנת הלימודים באוניברסיטאות, והם מקווים שהמחאה תתמוסס.

אז המחאה היא לא נגד ביבי (עם יד על הלב, אין לי מושג מי במערכת הפוליטית היום יכול להיות ראש ממשלה נורמלי). אבל ביבי הוא נגד המחאה, באופן מופגן. וחבל, כי הוא יכול היה להתגלות כמנהיג.

מדוע אנו נלחמים

מחיר הקוטג' הוא דבר חשוב, ולא בציניות. הוא רק קצה הקרחון של עליית יוקר המחיה בישראל, הרבה יותר ממה שמראה מדד המחירים, לדוגמה. אפשר גם לומר שבמחירי הביגוד היתה עליה מתונה, אבל היתה ירידה עצומה באיכות. מי שרוצה בדים טבעיים שלא יוצרו בסין, צריך לשלם הרבה יותר.

מחירי הדירות ועלות שכר הדירה הם דברים חשובים, ולא בציניות. עליות מחירים היו בכל הארץ, אבל העליות באזורים מבוקשים – במרכז, ליד אוניברסיטאות ומרכזי תעסוקה – היו גבוהות מאוד; ובתל-אביב העליה היתה קיצונית. ובגלל הביקוש הרב, בעלי הבתים מרשים לעצמם דברים חסרי תקדים בחוצפתם, והבלוג "בעל הבית השתגע" מתעד כמה מהמקרים האלה.

כשחופרים קצת מגיעים למדיניות המיסוי שעברה שינוי משמעותי בעשור האחרון – טיפין טיפין היתה הפחתה במס ההכנסה והעלאה של מיסים עקיפים – מע"מ, בלו על הדלק והסולר, מכס – הדברים שמשפיעים על מחירי המוצרים בסופר, על מחירי שירותים, על מחירי התחבורה הציבורית העלובה. ועוד ראינו הקלות והפחתות מיסים לחברות – כדי שתהיה צמיחה וכדי להוריד את האבטלה, ואלה סיבות טובות, אבל כשמפחיתים מסים צריך לפצות איכשהו, ומי אם לא האזרח – אם בעליית מסים עקיפים, או בקיצוץ בשירותים שנותנת לו המדינה.

אבל מתחת לכל אלה נמצא שורש הבעיה. ממשלת ישראל – ולא רק הנוכחית – כאילו פועלת בחלל ריק. יש החלטות, יש חוקים, והמדינה מתנהלת ללא דין וחשבון לאזרחים, שנדמה שצרכיהם תמיד אחרונים בתור. משנתו של נתניהו היא שיא השיאים של הלך הרוח הזה: הכל מוקרב לטובת הורדת האבטלה, לטובת צמיחה. יש בזה יתרונות, בהחלט, וישראל, כידוע, נחלצה מהמשבר העולמי האחרון במצב טוב יחסית; אבל יש לזה גם מחיר, ואת המחיר הזה שילמו האזרחים בחריקת שיניים, עד שגב הגמל נשבר.

מסורתית, בחירות בישראל תמיד נסבו סביב העניין הבטחוני, שלא לומר סביב הפחד מהערבים. זה מבטיח שלום ובטחון, השני מבטיח בטחון ושלום, ומאחורי הפרגוד עומד האזרח המודאג ומצביע בדרך כלל אותו הדבר. זה לא שאין לישראל בעיות בטחוניות, אבל כל העניינים האחרים תמיד מתגמדים. התוצאה היא שנבחרי ציבור בעצם עושים בכנסת ובמשרדי הממשלה כבתוך שלהם, משרתים את קבלני הקולות, חברי המרכז, לוביסטים ובעלי הון; צרכי האזרח נותרים אי-שם מאחור, כי הפוליטיקאי יודע שהוא לא יידרש לשלם בכסאו על כשלונותיו ומחדליו.

אנו נמצאים בשיאה של תקופה קשה בישראל. לא רק מחירי הדיור והמזון, אלא גם הרפואה הציבורית, החינוך, עול המיסים ובמיוחד המיסים העקיפים, ניפוח תקציב הביטחון, וצריך לציין גם את ההסתה הגוברת כלפי כל דבר "שמאלי", שהפך פתאום למילה נרדפת לבגידה, לא פחות. אי אפשר לעשות שביתה והפגנה על כל דבר בנפרד, וכמובן שאי אפשר לפתור את הבעיות ברגע. גם לא בחודש. מה שצריך לדרוש, היום ובכל יום, הוא אחריות מנציגינו. אחריות למעשיהם ואחריות לדרך בה הם מייצגים אותנו. הם אינם מלכים על העם למשול בו: אנחנו שלחנו אותם כדי לנהל את המדינה ולייצג את האינטרסים שלנו. כשהם כושלים בזה – והם כושלים בזה כבר 15 שנים אם לא יותר – נמצא אחרים שיהיו טובים יותר. או-אז האינטרסים שלנו יהיו במקום הראשון, לטוב ולרע. כי זוהי דמוקרטיה, שיטת המשטר הגרועה ביותר שיש, חוץ מכל האחרות שכבר ניסינו.

 

______

[1] "מדוע אנו נלחמים" הוא שם סרטון תעמולה אמריקאי ממלחמת העולם השניה, שהסביר לחיילים מדוע שולחים אותם לאירופה להילחם בגרמנים. אני לא עושה השוואות וכו', באמת שלא. ועם גודווין הסליחה.

[2] את הציטוט "דמוקרטיה היא שיטת המשטר הגרועה ביותר, חוץ מכל האחרות שניסינו" שאלתי מהמצוטט האולטימטיבי, ו. צ'רצ'יל.

האמת™ על תאונות הדרכים בישראל (חלק 2)

פוסט אורח מאת שגיא

עדכון: החלק השלשי בסדרה התפרסם.

בפוסט הראשון בסדרה עסקתי בעיקר באספקטים הפסיכולוגיים של תפיסת הציבור את תופעת תאונות הדרכים. הפעם, ברצוני להתמקד בטענות בדבר אמינות המידע הסטטיסטי הקיים בנושא.

אתחיל בציטוט קצר מידיעה שהתפרסמה לפני כשבוע באתר "הארץ". כתבות מקבילות הופיעו גם בשאר אתרי החדשות.

שיא שלילי בהרוגים בתאונות דרכים זה 24 שנה

בשנת 2009 נרשם מספר ההרוגים הנמוך ביותר בתאונות דרכים זה 24 שנה – כך עולה מנתונים שפרסמה היום (חמישי) הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (למ"ס). בשנת 2009 פתחה משטרת ישראל כ-98 אלף תיקי תאונת דרכים, מתוכם 16,856 תיקים הנוגעים לתאונות דרכים עם נפגעים. בתאונות האלה נפגעו 31,832 בני אדם, בהם 314 הרוגים ו-1,741 פצועים קשה. במספר ההרוגים נרשמה ירידה של 24% לעומת שנת 2008, וכאמור, הוא היה הנמוך ביותר זה 24 שנים.

אופי תגובות הקוראים לידיעה הזו היא הסיבה הישירה לכך שהתחלתי להתעניין בנושא תאונות הדרכים בארץ. מיעוט המגיבים לכתבה הביע סיפוק, הרוב הביעו פקפוק, כאשר הם נחלקים לשתי קבוצות עיקריות: אלו הגורסים כי הנתונים לא נכונים/מוטים/מוצגים באופן מטעה, ואלו המסבירים ש-"גם אם הנתונים נכונים, זה לא מהסיבות שרוצים שנחשוב". את העיסוק בסיבות האמיתיות לירידה במספר התאונות אשאיר לפוסט עתידי, והפעם ברצוני להתמקד בקבוצת הטענות הראשונה, קרי, שיש פגם בנתונים או בדרך הצגתם. אז קדימה : האם יש הטיות מגמתיות בהצגת נתוני תאונות הדרכים בארץ, ואם כן – מה ההשלכות?

אבל לפני שאפעיל את שיגי, אשת הקש הפופולרית שלי, עוד שתי מילים לגבי חוסר רצונם של הקוראים לקבל את הטענה שיש ירידה במספר  ההרוגים בתאונות כפשוטה. כפי שהדגמתי בפוסט הקודם, לרוב הציבור יש נטיה לתפוס את תאונות הדרכים בתופעה חמורה ונרחבת הרבה יותר משהיא באמת. זיכרו: הביטויים שהתקשורת בד"כ מצמידה לנושא מתחילים ב-"נגע", עוברים דרך "טרור!!" ומסתיימים ב-"טבח!!!!!111". ועכשיו פתאום בעצם מספר ההרוגים במגמת ירידה?! כן בטח. ספרו לסבתא. זוהי דוגמה מצויינת לתופעת הדיסוננס הקוגניטיבי, עליה כבר כתבתי בעבר.

שיגי, בבקשה:

שיגי: תודה לך. קראתי איפהשהו שהנתונים שיקריים. אין ירידה במספר ההרוגים, יש ירידה בדיווח על מספר ההרוגים. כלומר, אנשים שמגיעים פצועים לבית החולים ומתים שם אחר-כך מדווחים כפצועים וזה הכל. הם לא נכנסים לסטטיסטיקה.

שגיא: בחיי שלא המצאתי את זה. כצפוי, הטענה הזו פשוט אינה נכונה. בבדיקה שערכה הלמ"ס ב-2008 ב-17 בתי חולים ברחבי הארץ, לא התגלו שום הבדלים בין מספר המתים שהופיע בנתוני הלשכה לבין התיעוד בבתי החולים.

שיגי: שמעתי שהפסיקו לכלול בספירת ההרוגים אנשים שמתו בעקבות הפציעה תוך יותר מחודש, שהם עשו את זה כדי לתחמן אותנו, ושזה ההסבר האמיתי לירידה במספר ההרוגים בשנים האחרונות.

שגיא: זה כבר טיפה יותר מסובך. גם הטענה הזו אינה נכונה, אבל הפעם זה יותר דומה למשפט שהיה לי בצבא אחרי שדפקתי צרור במטווח. ולמי שלא היה שם: מודה בעובדות, כופר באשמה.

החל מ-2003 הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה אומנם הפסיקה לכלול במנין ההרוגים אנשים שמתים כעבור יותר מ-30 יום לאחר שנפגעו בתאונה. רשמית, הם נכללים בקטגורית "פצועים קשה". אבל אל תדאגו: החבר'ה של הלמ"ס, שנה אחר שנה, אובססיבים כתמיד (אל תטעו – במקצוע שלהם זאת מחמאה), ממשיכים להזכיר את העובדה שהשינוי הזה בוצע ולהציג בנוסף את הנתונים כפי שהם היו נראים בלעדיו. הסיבה לעדכון השיטה היא סטנדרטיזציה בינלאומית. צרפת, לדוגמה (אם אתם מאמינים לויקיפדיה), עברה ב-2005 תהליך הפוך: פעם הם היו סופרים אדם שנפגע בתאונה כהרוג רק אם הוא היה נפטר תוך 6 ימים מהפציעה. היום, הם סופרים כמונו.

אבל המניעים פחות מעניינים מההשלכות. בואו ונשאל את הדוד אקסל האם מגמת הירידה במספר ההרוגים באמת נובעת מהשינוי בשיטת הספירה:

אקסל אומר שלא. השינוי גורם להשמטה של 11 אנשים בממוצע ממנין ההרוגים השנתי. קל לראות שההפרש הנ"ל אינו גורם משמעותי במגמת הירידה במספר הקורבנות. מבחינתי ומבחינת המשך סדרת הפוסטים הזו – החלטתי שמתים לאחר יותר מ-30 יום כן יכללו במניין ההרוגים.

שיגי: שמעתי שמספר ההרוגים המוחלט או ביחס לגודל האוכלוסיה הוא מדד מטעה. אם מתייחסים לתאונות ביחס למספר המכוניות או ביחס למרחק הנסיעה השנתי של כל הרכבים בארץ (להלן – נסועה), המצב שלנו ביחס לעולם מאוד רע.

שגיא: ובכן, אני מתכוון לעסוק באופן יסודי יותר בהשוואות בין ישראל לעולם בפוסט עתידי, אבל עכשיו היא הזמנות טובה להתייחס למדדים השונים המקובלים בעולם לבחינת השפעת תאונות הדרכים.

המדד הפשוט ביותר (שעדיין, משום מה, כמעט לעולם לא מוזכר בישראל. אנחנו אוהבים מספרים מוחלטים בלבד) הוא מספר הרוגים ל-100,000 תושבים. מדדים מקובלים נוספים הם מספר הרוגים למיליארד ק"מ נסועה ומספר הרוגים ל-100,000 כלי רכב.

בלי לקלקל יותר מדי את הפוסט העתידי המובטח בנושא, מצבה של ישראל ביחס לעולם בשני המדדים האחרונים אומנם פחות טוב מאשר במדד הראשון, אבל לא במידה קיצונית. אני לא צובע את ההצהרה הזו בצבע בגלל שאני לא מספק מספרים, אבל בכל מקרה זו אינה הנקודה החשובה. מה שכן חשוב להבין הוא שכל אחד ואחד מהמדדים הללו בעייתי כאשר הוא משמש להשוואה בין מדינות, פשוט בגלל שכל אחד מהם מצריך שימוש במספר הנחות מובלעות. השוואה על בסיס מספר רכבים, לדוגמא, מרמזת שאתה מניח כי מספר הנוסעים הממוצע ברכב בשתי המדינות שווה – נקודה שהופכת עוד יותר מורכבת בגלל הנושא של תחבורה ציבורית. בעיה נוספת היא העובדה שעליה במספר הרכבים לאו דווקא מבטיחה עליה במספר התאונות הקטלניות – לעיתים קרובות, דווקא להיפך. תחשבו צפיפות: אם יצא לכם להיתקע פעם בפקק זוחל באיילון, בודאי הבחנתם שהסכנה שתמותו בתאונה יורדת משמעותית (גם אם הסיכוי למוות מהתקף לב מעצבים עולה). גם מדד הנסועה בעייתי: הוא סובל מכל הנחות היסוד של מדד ההרוגים פר רכב, וכמו כן מההנחה שבנסיעה באורך X אמור להיות חצי מהסיכוי לתאונה מבסיעה באורך 2X (לא טריוויאלי, ולא נכון). ההשוואה גם מושפעת מאוד מאורך הכבישים: בישראל, לדוגמא, הקילומטראז' השנתי הממוצע לרכב פרטי נמוך יחסית לרוב העולם – פשוט כי המדינה קטנה.

לאור הקשיים שציינתי, המדד המקובל ביותר להשוואה בין מדינות (והיחיד שבו אפשר למצוא מידע לגבי כולן) נותר מספר הרוגים ל-100,000 נפש. ודאי, גם הוא בעייתי בשימוש נאיבי, אבל יש לו יתרון חשוב על האחרים: הוא אומד את האימפקט האמיתי שיש לתאונות הדרכים על האוכלוסיה בתור גורם תמותה. לדעתי, בהתחשב בערך המוגבל של המידע שהמדדים הנוספים מספקים, אלו המטיפים לשימוש בהם עושים זאת פשוט כי מדד ההרוגים ל-100,000 אכזב אותם: התוצאות שהוא מציג אינן עולות בקנה אחד עם צפיותיהם למצב של "שואה בכבישים" (גם את זה שמעתי).

שיגי: טוב, לדבר האחרון: שמעתי שבעצם הירידה בהרוגים ב-15 השנים האחרונות נובעת מזה שהמשטרה הפסיקה לספור הרוגים פלסטינאים.

שגיא: יש סייגים משמעותיים, וזה לא מדויק, אבל בבסיסה, הטענה הזו נכונה. בשנת 1995 החלה ישראל בהעברת שטחים ביו"ש לשליטה אזרחית פלסטינאית, וזה כולל טיפול בנושאי תאונות הדרכים למעט אלו שישראלים מעורבים בהם. לאחר פריצת האינתיפאדה השניה, נכנסו למשחק גם מחסומים והגבלות תנועה בשטחים. את המספרים יציג לפנינו הדוד אקסל עוד רגע, אבל חשוב שתבינו מראש את ההשלכות: אם מישהו המציג בפניכם את מגמת השינוי במספר הנפגעים השנתי בתאונות מ-95 כולל בחישוב את נתוני יו"ש, הוא לא יוצא בהכרזה פוליטית – הוא פשוט מטעה אתכם.

שימו לב: מספר ההרוגים המדווחים מיו"ש ירד מרמה של 150 לשנה ב-1995 לרמה של בערך 30 לשנה בשנת 2000, שם הוא פחות או יותר נשאר. מי שמתבונן בגרף הצהוב בלבד, יכול לטעון שמאז 1995 (שיא של 709 הרוגים בשנה) ל-2009 (שפל של 343) מספר ההרוגים ירד לפחות ממחצית מערכו! בערך על תאונות דרכים בויקיפדיה העברית, לדוגמא, זה בדיוק מה שהיה כתוב. עד שתיקנתי את זה.

הבטחתי סייגים לטענה של שיגי והנה הם: ראשית, הלמ"ס מודעים היטב לבעיה, מציינים אותה בהקדמות לדוחות שלהם, וסופרים את התאונות ביו"ש בנפרד מהשאר. כתוצאה, רוב התקשורת עושה כמותם, וכתוצאה הסיכוי להיתקל בהטעיה הזו באופן כל-כך בוטה נמוך יחסית. הסייג השני חשוב הרבה יותר: גם בלי להתייחס ליו"ש, יש ירידה ברורה ונמשכת במספר ההרוגים לשנה. אם תתבוננו בגרף הכחול, תבחינו שמגמת הירידה אומנם מתחילה רק בשנת 2001, אבל מספר המתים בתאונות יורד מ-542 בשנה ל-320. זה עדיין הפרש משמעותי ביותר, 41%!

אני חייב להודות, עד לפני רגע חשבתי שהירידה היתה פחות גדולה. אני כמעט ומתפתה להסיר את את הצבע הירוק מתחילת התשובה הנוכחית שלי. אבל לא, הוא ישאר שם, ולו כדי להראות שלפעמים הטוקבקיסטים צודקים, ו-"הם" כן משקרים לנו בכוונה.

פורסם לראשונה בבלוג "נשבר"

משבר בהרכבה עצמית

צהובון שוודי מפרסם כתבה שולית במדור התרבות שלו. הכתבה, המפוקפקת מבחינה עיתונאית, נותנת במה לאחת השמועות המופרכות שרצות בעזה לגבי הצבא הישראלי: שצה"ל גונב איברים מגופות פלסטינים ומוכר אותם. כידוע, יש כל מיני שמועות שמסתובבות שם – שהישראלים מפיצים מחלות, משתמשים בפגזים רדיואקטיביים, וכמובן האגדה על הרעלת יאסר ערפאת; אבל הכתב השוודי מצא את השמועה הזו ופרסם אותה. לא חשוב שמדובר בעיתון לא אמין במיוחד; לא חשוב שעיתונים אחרים בשוודיה תקפו את הכתבה על חוסר מהימנותה; ממשלת ישראל קפצה על ההזדמנות והודיעה לכל העולם שהשוודים אנטישמים נורא. ממשלת שוודיה, מצידה, סירבה להתנצל (למרות שאיש לא דרש זאת) והודיעה כי יש בארצה חופש עיתונות (למרות שאיש לא ערער על זה).

האמת, די ברור למה לנתניהו דחוף לעשות הר מהעכבר השוודי הזה. רק עכשיו הוא נכנע לאובמה, והוא סופג אש מכיוון המתנחלים ומאנשי הימין בממשלתו ובמפלגתו. וחוץ מזה יש לו את בוגי שפולט שטויות וגל פשע נוראי עם המון ביקורת ושפעת החזירים. עדיף שתשומת הלב תופנה לשוודים האנטישמים שרוצים לכלותנו, ובכלל יש שם המון פלסטינים ומוסלמים שמשתלטים להם על ערבות הקרח. הכי טוב להמשיך ולנפח את השטות הזו, וללבות את היצרים הלאומיים. זה טוב כמעט כמו מלחמה.

והשוודים? מבחינתם זה נוח מאוד. השמאל בשוודיה חזק ואהדתו נתונה לפלסטינים הכבושים, וכמובן שהאוכלוסיה המוסלמית הרבה שם איננה בדיוק ציונית. העמדה של ממשלת שוודיה בהחלט מקנה לה נקודות זכות בקרב הבוחרים, וכמובן שעמידה על עקרון חופש הדיבור והעיתונות – אפילו שאינו רלוונטי – תמיד טובה (חוץ מבישראל. כאן כולם אוהבים סתימת פיות וצנזורה). בשוודיה אין גוש של נוצרים אוונגליסטים קיצונים אוהבי ישראל; אין לובי יהודי חזק; ואין רגשות-אשם ממלחמת העולם השניה. התוצאה היא, שאם יש הזדמנות להתעמת עם ישראל, כדאי לנצל אותה.

אז לפני שאתם רצים להחרים חברת רהיטים זולים שאין לה בכלל קשר לעניין, אולי כדאי לחשוב מי משתמש בהמון העצבני לצרכיו הפוליטיים, ומי מרוויח מהסיפור המגוחך הזה.

איך פורצים למאגר הביומטרי

מתחילים להופיע בבלוגוספירה דיונים טכניים מעמיקים על הצפנה ודרכי הגנה אפשריות על המאגר הביומטרי הבא עלינו לרעה. התחום מעניין אותי, ואני קורא את הפוסטים בעיון. לדוגמה, הויכוח בין רונה ובין דושקין עם התקפת איש הקש שלו; או הפוסט הרב-חלקי המעמיק אצל עומר טרן ביומן אבטחה. חשוב לדון ולבחון את הנושאים האלה, שרלוונטיים גם עבור נושאים רחבים הרבה יותר מהעניין הספציפי שלפנינו. אבל עוד לפני שנכנסים אל עובי הקורה הטכנית, צריך לזכור שכמו בהרבה מקרים אחרים, החוליה החלשה במערכת היא האנשים.

לפני כמה חודשים ראיתי, באחת מתוכניות התחקירים בטלויזיה, מקרה שערורייתי שהיה צריך לקבל כותרות ראשיות בעיתונים. עובד במערכת בתי המשפט (אך לא שופט) היה מוכן, תמורת כמה אלפי שקלים, להיכנס למערכת המחשב ולשנות פסקי דין. פשוט כך: נכנס לקובץ ה-Word ומשנה את הטקסט שכתב השופט. אחר כך "הלקוח" ניגש למזכירות בית המשפט, מבקש שידפיסו לו עותק רשמי של פסק הדין, והנה קונים משפט בכסף במדינת ישראל, והשופט אפילו לא יודע.

אם דבר כזה אפשרי – הזמנת פסק דין כבקשתך – כמה יעלה שינוי קטן במאגר הביומטרי? כמה יעלה להכניס לשם פרטים של מסתנן בלתי חוקי שרוצה אזרחות? או מרגל? או מחבל שרוצה לעבור את המחסום בקלות בתור אזרח ישראלי? ויש כמובן גם ההיפך: כמה יעלה לנקום בשכן שתפס לי את החניה, על ידי מחיקתו מהמאגר? או שאולי אני יכול להוסיף לו איזה רישום פלילי, נאמר עברות מין בקטינים?

המאגר הביומטרי מוסיף שכבה עבה של בעיות, ומחריף את הבעיות הקיימות. אבל גם אם נצליח לבטל את רוע הגזרה הזו, עדיין נישאר עם מערכת רקובה ומושחתת: במשטרה, במשרדי הממשלה, בביטוח לאומי, ואפילו בבתי המשפט. אין לי מושג איך להתמודד עם הר הזוהמה הזה (וההליכה של מאיר שטרית עם הראש בקיר, נגד האינטרס הציבורי, היא רק סימפטום שלו). נתחיל במאגר הביומטרי – בואו להפגנה במוצ"ש. אחר כך נמשיך, כי למי שחי כאן אין ברירה אחרת.

מי יצנזר את המצנזרים

אחרי שחוק צינזור האינטרנט, המכונה גם 892, מת בקול דממה דקה, נשמו רבים (ובהם גם אני) לרווחה. אין ספק שמדובר בחוק שאינו רק אנטי-דמוקרטי, אלא גם פוגעני (בכך שיצנזר גם אתרים ראויים ולגיטימיים), רשלני (בכך שאין סיכוי שיצליח באמת לחסום את כל האתרים הפוגעניים) וגם פשוט מטומטם (בכך שלא משנה מה השיטה בה ישתמשו, אפשר יהיה לעקוף אותה די בקלות). אבל למרות שהנושא ירד לכאורה מסדר היום, כדאי אולי לחשוב לרגע על המטרה האמיתית שלשמה נולד החוק הזה, ולמה יש סיכוי טוב שעוד נראה אותו חוזר, בצורה כזו או אחרת.

יוזמי החוק, אנשי מפלגת ש"ס, אוהבים להתהדר בכך שהם רק רוצים להגן על הילדים™. אבל, הם מוסיפים, זה בכלל לא הילדים שלנו: אצלנו אין אינטרנט. לא, אנחנו מגינים על הילדים החילונים, כי כל ישראל ערבים זה לזה. זה מעניין, כי כאשר מדובר על סמים או אלימות, הם נהנים להטיח האשמות בנוער החילוני. עכשיו הם פתאום רוצים להציל אותו? אני טוען שאין להם עניין ולו קל שבקלים בהצלת ילדים חילונים. העניין שלהם בילדים חילונים מסתכם באיך למשוך כמה שיותר מהם לחינוך ברשת אל המעיין, כדי שאפשר יהיה להחזיר אותם בתשובה. אבל אם זה כך, בשביל מה לצנזר לי את האינטרנט?

אני לא טוען שחברי הכנסת של ש"ס, או הרבנים הנסתרים שמושכים בחוטיהם מאחורי הקלעים, הם רשעים שרק רוצים למרר את חיינו. אני גם לא חושב שזה צעד ראשון למדינת הלכה (ונדמה לי שהעסקנים, לפחות, ממש לא רוצים מדינת הלכה). לדעתי, המטרה האמיתית של החוק הזה היא הגבלת הגישה לאינטרנט של הציבור החרדי דווקא.

ראיתם את האזהרות החמורות בשכונות החרדיות נגד האינטרנט? את המאמץ הגדול שמשקיעים בניסיון להפחיד את האוכלוסיה, לבל יתחברו לאינטרנט רחמנא ליצלן? יש לזה סיבה. האינטרנט מפילה מחיצות, שוברת חומות שתיקה, ומפוררת את המבנה השבטי המסתגר של החברה החרדית. די להביט באתר כמו "חדרי חרדים" ובפורומים העמוסים בהייד פארק כדי לראות את המהפכה. תקשורת חושפנית מחד ואנונימית וחשאית מאידך – זהו שילוב קטלני שמערער את מעמדם האבסולוטי של רבנים בתוך קהילותיהם, ופוגע בכוחם של עסקנים ופוליטיקאים.

התקשורת החרדית – וכאן הכוונה לעיתונים ולתחנות הרדיו – מגוייסת לחלוטין. החדשות מטויחות היטב, השפה מכובסת ומגוהצת, ידיעות מהעולם החילוני שמעבר לחומה יש רק במשורה, ופשע כמעט שאינו קיים. זה, כמובן, מפני שהיא נתונה לפיקוח הדוק ובלתי מתפשר. קשה לקיים אחיזת-חנק כזו באינטרנט – כפי שאנו רואים היטב ממדינות אחרות, שמנסות ונכשלות. מהמקום הזה מגיע הרצון להטיל צנזורה: האתרים הראשונים שייחסמו הם הפורומים החרדיים ולא אתרי הפורנו. כבונוס קטן, ממילא חובבי חופש הדיבור וזכויות האזרח לא ימהרו לזעוק על פורום כזה שנחסם. נוותר להם פעם אחת על ויקיפדיה והם יהיו מרוצים.

זו הסיבה שלדעתי עוד נראה את החוק הזה בגרסאות חדשות בעתיד. הלחץ על הפוליטיקאים החרדים הוא גדול – גם מצד הממסד הרבני וגם מחששם האישי למעמדם. אנחנו נצטרך להמשיך להילחם – לא רק על זכותנו לצרוך פורנו, אלא על זכות הדיבור הבסיסית ביותר של ציבור חרדי ודתי, שקשה לו מאוד להגן על עצמו מפני עוולת הצנזורה.

בסוף לא התחמקתי מהבחירות

לא התבטאתי כאן בכלל בעניין הבחירות. גם בפורומים אחרים מיעטתי להתווכח על מה כדאי להצביע, אולי חוץ מנושא "ישראל ביתנו" ואביגדור ליברמן, שאסור לשתוק בעניינם. יכול להיות שליברמן לא באמת מתכוון למה שהוא אומר, וזה הכל רק כדי לסחוט עוד קולות מכיוון הליכוד והאיחוד הלאומי. יכול להיות שהוא יודע שאין סיכוי שהכנסת תקבל את הצעותיו הגזעניות. זה בכלל לא חשוב – כל אדם צריך לזעוק כנגד דברים כאלה.

אני מזכיר בעניין זה טור שכתב יהודה נוריאל ב-"7 לילות" בסוף השבוע האחרון. באחד המאמרים המזעזעים ביותר שקראתי בעיתונות לאחרונה, יוצא נוריאל כנגד הצבעה לרשימת ישראל ביתנו. האם הוא חושש מהמצע האנטי-דמוקרטי שלה? האם הוא מזכיר כי אזרחי ישראל הערבים הם שווי-זכויות? אולי מטריד אותו עברו הפלילי של יו"ר המפלגה, ומעורבותו בפרשיות כספיות כאלה ואחרות? לא ולא. נוריאל קורא למזרחים שלא להצביע לישראל ביתנו, כי היא רשימה רוסית-אשכנזית טהורה. זה נכון: יהודה נוריאל נלחם בגזענות באמצעות עוד גזענות. סביר להניח שאם מישהו היה כותב מאמר, ובו היה קורא לאזרחים שלא להצביע לרשימה מסוימת כי היא מזרחית מדי, מייד היה סופג לינץ' ציבורי מכל קצווי הקשת הפוליטית, ואולי אף מפוטר מהעיתון. למעשה, סביר שמאמר כזה היה בכלל נפסל על ידי העורך. אבל מה לעשות, ובישראל של היום יש אנשים שמותר להם להיות גזענים. לאנשים כאלה אני דווקא ממליץ כן להצביע לליברמן – הוא האיש שלהם.

אני, מצביע מרצ בכל מערכת בחירות שהיתה לי בה זכות הצבעה, אפרד מהמסורת הפעם, ואצביע לתנועה הירוקה-מימד. במרצ יש כמה אנשים מעולים, ראשון מביניהם (בעיני) אילן גילאון. יש לי ציפיות גבוהות גם מניצן הורוביץ. אבל יש לי הרבה מה לומר על אבשלום וילן ועל זהבה גלאון, והצעת החוק המופרכת נגד משתפי קבצים היא רק קצה הקרחון. בעיני, התמיכה של מרצ בהחלטה של המשטרה בניגוד לפסיקת בג"ץ (כאשר זו ניסתה לבטל ביטלה הפגנה חוקית לחלוטין של הימין באום אל פאחם) ונגד חופש הדיבור, שורפת את מרצ לחלוטין. אם המפלגה אינה פועלת למען זכויות היסוד הדמוקרטיות של כל אזרחי המדינה, היא לא מפלגת שמאל כלל, אלא סתם אנטי-ימין. הבור הועמק כאשר חברי המפלגה אישרו לזהבה גלאון ולאבו וילן להתמודד לקדנציה נוספת, למרות שחוקת המפלגה מעודדת הכנסת פנים חדשות.

לקחי הבחירות המוניציפליות בתל-אביב, שהסעירו את הבלוגוספירה הבועתית, עדיין טריים. זה שהתנועה הירוקה-מימד עושה הרבה רעש באינטרנט, לא אומר שזה יתורגם למנדטים. אבל בימים האחרונים למדתי, במפתיע וללא תאום מראש, שהמון אנשים שאני מכיר מצביעים גם הם לתי"מ. זה, בשילוב עם הקושי הידוע של הסקרים לחזות תוצאות של מפלגות חדשות, מעורר תקווה. אל תפחדו לתת את קולכם למפלגה קטנה, דווקא מפני שהמפלגות "הגדולות", במאבקן הנואש זו בזו, איבדו את האידאולוגיה ואת ההבדלים ביניהן במעט לחלוטין.

הערה מנהלתית מספר 373

שדרוג לוורדפרס 2.7 עבר בהצלחה וללא תקלות. המנשק החדש חביב, הרבה יותר מהוקצע (כפתורים ואלמנטים גרפיים רכים) ושופע javascript, ולכן נותן תחושה של תוכנה ולא של אתר. זה מעניין גם בהקשר רחב יותר – כי פרויקטים של קוד פתוח ידועים בזה שהם מאכלסים בעיקר מתכנתים ומעט מאוד גרפיקאים, מעצבים, ומומחי UI. זה נכון שאוטומאטיק היא חברה מסחרית שעומדת מאחורי הפרויקט, כפי שקנוניקל עומדת מאחורי אובונטו, אבל הקוד נשאר פתוח. אם החברות מצליחות גם להרוויח מזה – זה רק משמח עוד יותר.

הרבה מהמבקרים בבלוג מגיעים אליו אחרי חיפוש בגוגל. אני שמח כשמישהו מחפש מידע על נורבגיה, או מוצא פתרון לבעיה כלשהי באחד הפוסטים הטכניים. אבל חוץ מהכמות העצומה של אנשים שמחפשים "פורנו" ומגיעים לתחקיר המקיף שפורסם כאן לפני כשנתיים, יש גם אנשים שמחפשים דברים הזויים ביותר, ולוחצים כנראה על תוצאות החיפוש אחת-אחת בתסכול. דוגמאות: חיפוש "כמה עצים יש בעולם". שאלה מעניינת, אבל אולי כדאי לא לנסח את זה כשאלה, לחפש באנגלית, או ללכת ישר לויקיפדיה. או "הפשרת שרימפס". זה באמת שאלה מעניינת, לא יודע למה מי שמחפש את זה ירצה לעשות קליק על "עתיד מזהיר".
יש גם את אלה שלא מבינים איך משתמשים במנוע חיפוש. דוגמה נפלאה: חיפוש של "איך להפעיל את המחשב שלא יעלו כל מיני דברים על שולחן העבודה". נהדר, לא? אם רק גוגל היה באמת האוראקל מדלפי (או האוראקל הדרומי) החיים היו הרבה יותר טובים. היה גם את זה שחיפש "קניתי מכשיר סלולרי והסתבר שהוא פגום" – אכן סיפור קורע לב, אבל מה רצית למצוא?
הקטגוריה האחרונה היא אלה שמחפשים בעברית אבל לא בדיוק. כלומר זה מזכיר קצת עברית. החיפוש "התר הרוץ הילדים" הוא חיפוש שאני רואה הרבה. ולמי שאין טלויזיה, יכול לחפש "צפיה מידת בסרט באינטרנת" (כנראה שהכוונה ל-"צפיה מיידית בסרט באינטרנט"). ואם החיפוש הזה כללי מדי בשבילכם, מומלץ לחפש "סרת של מיר והצבני" (תרגום משוער: "סרט של מהיר ועצבני"). זה קצת מעציב אותי, כי נדמה לי שהעברית שבפינו הולכת ונרקבת.

ועל כן הכותרת החדשה של הבלוג עוסקת בעברית. מימין, קטע מתוך מצבת מישע, מן המאה התשיעית לפנה"ס. המצבה כתובה מואבית (קרובה מאוד, כמעט זהה, לעברית העתיקה) בכתב העברי הקדום. באמצע, קטע מתוך כתר ארם צובא, כתב היד הידוע מן המאה העשירית. משמאל, צילום מסך המראה קטע מהסיפור "אריה בעל גוף" לח"נ ביאליק. צילום: אני בעצמי. הכותרת הקודמת עברה, כרגיל, לגלריה.