יומן קריאה: Ghost in The Wires

בשנות התשעים היה ההאקר קווין מיטניק המבוקש מספר 1 של האף.בי.איי. הוא יכול היה לפרוץ לכל מערכת ולכל מחשב, לעשות ככל העולה על רוחו ברשת הטלפוניה, ולשכנע כל אדם לציית לו. בשלב מסוים אף נאמר שהוא מסוגל לחייג מספר טלפון ולשרוק את קודי ההפעלה של הטילים הגרעיניים של ארה"ב. כשנעצר זכויותיו הופרו פעמים רבות, הופק עליו סרט משמיץ ובלתי מציאותי, ובכלל התייחסו אליו כפי שהתייחסו לבן לאדן בשנות האלפיים.

בספר הזכרונות שלו, Ghost in The Wires, מתאר מיטניק את הדרך בה נכנס לעולם ההאקינג, וספציפית phreaking (האקינג של רשתות טלפון). כשרונו העיקרי היה בהתחזות ובשכנוע האדם בצידו השני של קו הטלפון לגלות לו מידע סודי, או לבצע פעולות שיאפשרו לו לחדור לרשת. הבעיה היתה שהוא לא ידע מתי להפסיק – וגם כשידע, לא הצליח לעצור את עצמו, אפילו אחרי שכבר נתפס פעם ופעמיים, שוחרר על תנאי וידע שהוא במעקב. הוא ברח וחי בזהות בדויה ברחבי ארה"ב במשך חודשים – וגם אז המשיך לעסוק בפריצה. כשהיה בכלא, הצליח לעבוד על הסוהרים ולחייג לכל מספר שרצה, למרות שההוראה היתה שאסור לו להתקרב למכשיר טלפון. הוא אומר שמעולם לא השתמש בכישוריו כדי לפגוע או לטובת רווח אישי (הוא אכן מעולם לא גנב כסף או מכר משהו); אבל ברור שהוא היה אובססיבי ומכור לריגוש של הפריצה.

הספר מעניין ומותח מאוד. הוא עושה דרמטיזציה של האירועים אבל גם מסביר בדיוק מה עשה והיכן נמצאים כשלי המערכות, שאותם ידע לנצל כל כך טוב. וידוע היטב שחברות רבות, וגם גופי ממשל, מאמנים את עובדיהם להישמר בדיוק מהטכניקות האלה, המכונות כיום Social Engineering. מצד שני, מדובר באדם שלא הצליח לשלוט במעשיו, נענש על כך קשות, וכיום מנסה למרק את מצפונו (ואולי להרחיק את עצמו מהדור הנוכחי של האקרים – אלה שעובדים בשירות אירגוני פשע, ואלה שמעורבים בלחימת סייבר של ממש בשירות ממשלות). לכן כדאי לקרוא, אבל לא לצאת מהנחה שהכתוב הוא אמת צרופה.

 

יומן קריאה: טיגאנה

הספר "טיגאנה" (Tigana) מאת גאי גבריאל קיי, היה ספר החודש של מועדון ספרי המד"ב והפנטזיה Sword & Laser בחודש יוני. אז גם התחלתי לקרוא אותו. סיימתי ביום האחרון של נובמבר, אחרי מאבק קשה ביותר. הספר בהחלט ארוך, אבל זו לא הסיבה העיקרית.

הספר, מז'אנר הפנטזיה האפית, מתאר חצי-אי דמיוני ובו מספר נסיכויות (ההשראה נלקחת מאיטליה של ימי הביניים). עם תחילת הספר, שתי אימפריות גדולות פולשות אליו וכובשות כל אחת כמחצית. התושבים מתרגלים לכיבוש ואפילו רואים בו צד חיובי (הפשע בירידה, לדוגמה – אולי קשור ליד קלה על הדק ההוצאה הפומבית להורג בעינויים קשים). אבל עבור אחת הנסיכויות, החיים קשים יותר מלשאר. הסיבה היא שבקרב על הנסיכות הזו, טיגאנה, נהרג בנו של המלך הכובש. האב האבל מחריב את ערי הנסיכות, מוציא להורג אלפי אנשים, אבל העונש החמור ביותר הוא כישוף שהוא מטיל: השם "טיגאנה" יימחק מזכרונם של כל האנשים שאינם ילידי המקום, וגם אם ייאמר להם, לא יבינו ולא יזכרו אותו. כעבור דור הוא יימחה לגמרי מעל פני האדמה ויאבד לנצח.

העלילה, אם כן, עוקבת אחר מאמציהם של כמה אנשים הפועלים במחתרת לשחרור חצי האי מעולם של הכובשים, ולהשבת השם "טיגאנה" לעולם ולזכרון. היא גם עוקבת אחרי הכובשים עצמם, מניעיהם והמטרה אליה הם שואפים. לכל אחד מהם בעיות פוליטיות ואסטרטגיות משלו. ובנוסף – וכאן טמון גורם העיכוב המרכזי – הספר מקדיש יריעה רחבה לסיפורי הרקע של כל אחת מן הדמויות. יריעה רחבה עד מאוד.

מן הסתם יש צורך שהקורא יכיר את הדמויות החשובות. זה תורם למעורבות הרגשית בעלילה, להכרת האופי והמניעים של הנפשות הפועלות, לריאליזם של העולם ולהבנת ההיגיון המפעיל אותו. אבל ההיפרדות הפתאומית מקו העלילה המרכזי, לטובת כמה אלפי מילים של התרחשויות-עבר מאוד הפריעה לי. רציפות הקריאה נשברת. זה גרם לי לנטוש את הספר לשבועות שלמים מרוב בלבול ותסכול. וזה חבל, כי הרעיון בסופו של דבר מעניין והעלילה המרכזית מוצלחת ומושכת.

אני בדרך כלל לא מהאנשים שעוזבים ספר באמצע, ואני שמח שסיימתי את הקריאה, אבל להקדיש כמעט חצי שנה לספר אחד – זה קצת חבל, לטעמי. מצד שני, במועדון הקריאה היו רבים שאהבו את הספר מאוד. אולי עניין של יכולת לקרוא ברצף ולהתרכז.

יומן קריאה: בראשית היתה שורת הפקודה

לא כל כך ידעתי למה אני נכנס כשהתחלתי לקרוא את In The Beginning… Was The Command Line: זוהי מסה על מערכות הפעלה והפילוסופיה שמאחוריהן, וכיצד היא מתבטאת בממשק המשתמש והתפתחותו עם השנים. המאמר דן בהשפעה שיש לקוד הפתוח, תוכנה ללא מחיר המפותחת על ידי קהילה, על מערכות הפעלה "מסורתיות" ועל הזכות המוסרית שיש לחברות תוכנה, שגובות כסף על מערכת ההפעלה שלהן, על יכולתך לעשות במחשב שלך כרצונך.

נשמע כבד, יבש ומשעמם. אבל הכותב, ניל סטיבנסון, הוא סופר מדע בדיוני המטייל על גבולות הסייבפאנק – היסטוריה חלופית, ובעל ידע נרחב בנושאים אזוטריים – ועם הכישרון להכניס אותם לספריו ולהסבירם לקורא בצורה בהירה ומעניינת. העולמות שהוא בורא עשירים ומושכים יותר בזכות זה.

יש דוגמה טובה לכך מתוך רב המכר הראשון שלו, Snow Crash. הוא משתמש בשפה השומרית כאחד מיסודות העלילה, ומצליח להסביר אותה לקורא (ואולי מי שמבין עברית נהנה אפילו יותר); ואת העניין שלו בלוחמה באמצעות חרב הוא מאציל לגיבור הספר. האלמנט הזה חוזר אצלו שוב, ובימים אלה הוא מפתח משחק מחשב ריאלסטי בתחום הזה.

אני מתאר לעצמי שלא כל אחד יהנה מהספר הזה. חנונים של מערכות הפעלה חייבים אותו לעצמם, זה ברור. אבל עולים כאן רעיונות מעניינים לגבי ההשפעה של רכיב טכני לחלוטין – מערכת ההפעלה, שרוב משתמשי המחשב (כלומר כמעט כל אחד) כלל לא רואים אותה ולא מבינים את השפעתה – על חיינו, על הדרך בה אנחנו משתמשים במחשב, ואולי גם ממש על הדרך בה אנו חושבים.

 

יומן קריאה: God, No!

האופנה הנוכחית בארה"ב מכתיבה שספרים שאינם רומנים חייבים כותרת משנה ארוכה ותיאורית, אחרת אף אחד לא יקנה. ולכן, שמו המלא של הספר בפוסט זה הוא- God, No! Signs You May Already Be an Atheist and Other Magical Tales. הכותב הוא פן ג'ילט, החצי הגדול (בחלוקה לפי נפח) של הצמד פן וטלר, המוכרים בעיקר ממופע הבידור והקסמים שלהם, ומסדרת הטלויזיה הספקנית שהם כותבים ומנחים, "בולשיט". שניהם פעילים אתאיסטים וספקנים ידועים, אבל בניגוד למה שאפשר לחשוב, הספר הוא לא הטפה אנטי דתית, אלא זו בעיקר משמשת כמסגרת כללית וחופשית למגוון רחב של אנקדוטות וסיפורים משעשעים מחייו של ג'ילט.

הספר בנוי כתשובה לשאלה, אילו עשרה דברות חלופיים היה ג'ילט מציע כתחליף לאלה התנ"כיים. הוא לוקח את המשימה ברצינות, ומנסה לנסח עקרונות מוסריים בסיסיים בלי צורך באיומים מצד חבר דמיוני בשמיים. בין לבין הוא מספר פרקים מחייו שנראים לו רלוונטיים לנושא. לפעמים הם לא כל כך רלוונטיים, אבל בדרך כלל משעשעים למדי. הוא ממש לא לוקח את עצמו ברצינות ותמיד רואה בקריירה שלו המשך ישיר לקרקס או וודוויל – אמנים נודדים החיים בשולי החברה, ולא זוכים בדרך כלל לכבוד ומעמד, אבל מכבדים זה את מוזרותו של זה.

אני חובב גדול של סדרת הטלוויזיה "בולשיט" ושל המופע של פן וטלר. האומץ שיש לי לומר שאני אתאיסט קיבל מהם תרומה גדולה. אני לא לגמרי מסכים עם הליברטריאניזם שלהם, וחושב שהם קצת שבויים באשליה שהאימפריה האמריקאית היא לנצח. עם זאת, הספר היה משעשע ודי מהנה, אם כי פגם קצת בדרך שבה תפשתי את דמותו של ג'ילט – הוא הצטייר כפעיל חברתי ופוליטי, בעל אידאלים ועקרונות; דווקא בספר הוא מתגלה כאדם די גס רוח, שניהל עד לשנים האחרונות חיים פרועים ובוהמיינים. חלק מזה אולי קצת התפארות של אדם שמתקרב לגיל 60; חלק מזה תלוי דווקא בי, כי מקורות המידע שלי היו מוגבלים והתמונה לא היתה שלמה.

בסך הכל ספר מבדר, נעים לקריאה ברובו, ומעלה איזו נקודה או שתיים למחשבה.

יומן קריאה: Consider Phlebas

הבלוג מעלה אבק ואני כמעט לא כותב, כי אני משקיע את כל הרצון לכתיבה בטוויטר. אז אני מנסה להחיות אותו עם יומן קריאה – כמה מילים על ספר אחרי שסיימתי לקרוא אותו. מאז שקניתי קינדל, קצב הקריאה שלי עולה, ואני בהחלט מרוצה מזה (למרות שהלוואי שהיה יותר זמן לקרוא). באופן כללי אני מנסה קודם כל לקרוא את הספרים שכבר קניתי עותק נייר שלהם בעבר ומאז מחכים בסבלנות לתורם.

הספר הראשון שקראתי על הקינדל הוא Consider Phlebas מאת איאן מ. באנקס. קניתי אותו לפני יותר משנה על סמך המלצה. ההתקדמות בקריאה היתה איטית והספר הלך והתקמט אצלי בתיק. קיויתי שהקינדל ישפר את המצב, וכך באמת היה.

הספר הוא אופרת חלל – זה אומר מסעות אפיים בחלליות לעולמות חדשים ובלתי מוכרים. למען הסר ספק, הספר פורסם ב-1987 ונכתב לפני מסע בין כוכבים: הדור הבא. העולמות שבורא הסופר מקוריים, ויש בהחלט תחושה של גלקסיה ענקית ובה תרבויות שונות מאוד זו מזו. חוץ מזה יש מלחמה ברקע, בין שתי אימפריות עם אידאולוגיות מובחנות מאוד. הגיבור, שטוען תמיד שהוא מונע מעקרונות מוסריים, חובר לשכירי חרב שהכסף הוא עניינם העיקרי – וגם הוא עצמו צפוי להפיק רווחים וסיכוי לפרישה מהשלמת המשימה שהוטלה עליו; לעומת זאת, הסוכנת שרודפת אחריו בניסיון לעצור אותו דווקא מונעת מאידאולוגיה ונאמנות בלבד. הספר מצליח לחבר את האנשים האנוכיים שיש בכל מקום לגלקסיה אחת שלמה – מיזוג של פרטים קטנים לכדי תמונה כוללת – וזה הישג לא רע. אהבתי את זה מאוד, וגם את התרבויות והעולמות שיצר הסופר – בהחלט לא טחינה מחודשת של הקלישאות הידועות. הסוף מדכא למדי – ראו הוזהרתם.

Consider Phlebas הפך להיות הראשון בסדרה של ספרים המתרחשים באותו עולם (אבל לא ממשיכים את קו העלילה ולא כוללם את אותן דמויות), עולם ה"תרבות" (Culture) האוטופית-בעיני-עצמה. מסתמן  שאני מחבב את יכולתו של באנקס לייצר עולמות מעניינים, אז אני בהחלט מתכוון לקרוא עוד ספרים בסדרה הזו.

נ.ב. קצר על איאן באנקס: בשנת 2010 הודיע כי הוא מחרים את ישראל ואינו מתיר תרגום של ספריו לעברית. אני אינני חובב גדול של מדיניות ממשלות ישראל ב-15 השנים האחרונות, אבל לא מצליח להבין את ההיגיון בחרם תרבותי. לא הגיוני יותר לנסות להשפיע דרך הספרים? או לתרום את ההכנסות מישראל לפי ראות עיניו? אחר כך קראתי קצת בויקיפדיה וראיתי שיש לו נטיה לקיצוניות פוליטית בכל מיני עניינים אחרים, וקצת נרגעתי. מעניין שאדם כה אנטי מלחמתי מנהל כל כך הרבה מלחמות.