יומן קריאה: Ghost in The Wires

בשנות התשעים היה ההאקר קווין מיטניק המבוקש מספר 1 של האף.בי.איי. הוא יכול היה לפרוץ לכל מערכת ולכל מחשב, לעשות ככל העולה על רוחו ברשת הטלפוניה, ולשכנע כל אדם לציית לו. בשלב מסוים אף נאמר שהוא מסוגל לחייג מספר טלפון ולשרוק את קודי ההפעלה של הטילים הגרעיניים של ארה"ב. כשנעצר זכויותיו הופרו פעמים רבות, הופק עליו סרט משמיץ ובלתי מציאותי, ובכלל התייחסו אליו כפי שהתייחסו לבן לאדן בשנות האלפיים.

בספר הזכרונות שלו, Ghost in The Wires, מתאר מיטניק את הדרך בה נכנס לעולם ההאקינג, וספציפית phreaking (האקינג של רשתות טלפון). כשרונו העיקרי היה בהתחזות ובשכנוע האדם בצידו השני של קו הטלפון לגלות לו מידע סודי, או לבצע פעולות שיאפשרו לו לחדור לרשת. הבעיה היתה שהוא לא ידע מתי להפסיק – וגם כשידע, לא הצליח לעצור את עצמו, אפילו אחרי שכבר נתפס פעם ופעמיים, שוחרר על תנאי וידע שהוא במעקב. הוא ברח וחי בזהות בדויה ברחבי ארה"ב במשך חודשים – וגם אז המשיך לעסוק בפריצה. כשהיה בכלא, הצליח לעבוד על הסוהרים ולחייג לכל מספר שרצה, למרות שההוראה היתה שאסור לו להתקרב למכשיר טלפון. הוא אומר שמעולם לא השתמש בכישוריו כדי לפגוע או לטובת רווח אישי (הוא אכן מעולם לא גנב כסף או מכר משהו); אבל ברור שהוא היה אובססיבי ומכור לריגוש של הפריצה.

הספר מעניין ומותח מאוד. הוא עושה דרמטיזציה של האירועים אבל גם מסביר בדיוק מה עשה והיכן נמצאים כשלי המערכות, שאותם ידע לנצל כל כך טוב. וידוע היטב שחברות רבות, וגם גופי ממשל, מאמנים את עובדיהם להישמר בדיוק מהטכניקות האלה, המכונות כיום Social Engineering. מצד שני, מדובר באדם שלא הצליח לשלוט במעשיו, נענש על כך קשות, וכיום מנסה למרק את מצפונו (ואולי להרחיק את עצמו מהדור הנוכחי של האקרים – אלה שעובדים בשירות אירגוני פשע, ואלה שמעורבים בלחימת סייבר של ממש בשירות ממשלות). לכן כדאי לקרוא, אבל לא לצאת מהנחה שהכתוב הוא אמת צרופה.

 

דרופ דה פיילוט

בעוד כשבוע, ב-1 בנובמבר, יתחיל שלב הפיילוט בהקמת המאגר הביומטרי. פקידי משרד הפנים יציעו לכל אדם המחדש (או מוציא לראשונה) תעודת זהות להיכלל במאגר ולקבל תעודת זהות ביומטרית ממוחשבת. בשלב זה, אפשר עדיין לסרב להיכלל במאגר, ואני ממליץ לכל אחד לעשות זאת; ויש הרבה אחרים שפועלים כדי שכמה שיותר אזרחים יסרבו להיכלל במאגר כשיציעו להם. אבל המחשבה כאילו אם מספיק אנשים יסרבו (או אחוז גדול מספיק מהאזרחים יסרב) יכריזו על הפיילוט כנכשל ולא יעברו לשלב המנדטורי – מוטעה, לדעתי, לחלוטין. כמות האנשים שיסרבו להיכלל אינה רלוונטית להחלטה להמשיך בתכנית המקורית, לפיה יאולצו כל אזרחי המדינה (ומן הסתם גם תושבים ותיירים) לתת את המידע הביומטרי שלהם לרשויות.

הסיבה היא טכנית ופרוזאית לחלוטין. מי שיעיין בפרוטוקולי הועדה יראה שהפעילים שניסו להניא את ח"כ מאיר שטרית מכוונתו להחליט על דעת עצמו בלבד וללא מתנגדים על הקמת מאגר ביומטרי, ובראשם ערן ורד ויהונתן קלינגר, דרשו לכלול בתכנית מדדים להצלחת הפיילוט. שטרית התנגד, בטענה שהפיילוט איננו ניסוי מדעי. והוא התכוון לזה: מטרת הפיילוט מעולם לא היתה לבדוק האם האזרחים מעוניינים במאגר ביומטרי, או אם הם ישתפו עמו פעולה מרצונם החופשי. המטרה היתה פשוטה: לבחון את האמצעים האלקטרוניים, את מערכות המחשב, את תפקוד הפקידים בלשכות מנהל האוכלוסין, את הפקת התעודות וכו' וכו'. פיילוט טכני לחלוטין, שאיננו יכול להיכשל. אם יש מערכות שאינן פועלות כשורה הן ישופרו; אם הפקידים לא תודרכו כראוי הם יעברו הכשרה נוספת. אבל הפיילוט יסתיים ואז יחל השלב השני בו כל האזרחים יחוייבו להשתתף, ואין שום משמעות לכמה אזרחים יסרבו להשתתף בשלב הראשון.

על כן, אל תצפו שמאיר שטרית יעלה על דוכן הכנסת, מוכה וחבול, ויכריז שבגלל ש-70% מהאזרחים סירבו להשתתף בפיילוט, הוא נכשל, ולכן הפרויקט מבוטל. יותר סביר שיהיה איזה ספין על כך ש-70% מהאוכלוסיה מושחתים ופוחדים משלטון החוק. אם רוצים לבטל את המאגר, המאבק חייב להיות במישור הפוליטי והציבורי. אם תרצו, צדק חברתי הוא גם להפסיק לראות באזרחי המדינה קבוצה של עבריינים בפוטנציה שיש לשמור עליהם כמו על אסירים בחצר הכלא. אבל תוצאות הפיילוט – יהיו אשר יהיו – תמיד יובילו להמשך הפרויקט מבחינתו של שטרית. ואגב, אני צופה שהוא יעשה הכל כדי שכלל לא יפורסם אחוז המסרבים להשתתף בפיילוט. אולי אפילו יודלף נתון שקרי שהעיתונות תאחז בו ולא תטרח לבדוק את אמינותו.

חשוב לשכנע אנשים רבים ככל האפשר לסרב להיכנס למאגר, לטובתם (כי אפילו במקרה הטוב ביותר, המידע הזה יכנס לארכיון כלשהו ולא ימחק לעולם). אבל לא זה מה שיגרום לביטול המאגר. צריך להמשיך לנהל מאבק בלי קשר. מצד שני, בהפגנות נגד המאגר עד היום היו כמה מאות אנשים. אם חצי מיליון מפגינים לא הזיזו את הממשלה האטומה שלנו ממקומה, אז מה כן?

איך פורצים למאגר הביומטרי

מתחילים להופיע בבלוגוספירה דיונים טכניים מעמיקים על הצפנה ודרכי הגנה אפשריות על המאגר הביומטרי הבא עלינו לרעה. התחום מעניין אותי, ואני קורא את הפוסטים בעיון. לדוגמה, הויכוח בין רונה ובין דושקין עם התקפת איש הקש שלו; או הפוסט הרב-חלקי המעמיק אצל עומר טרן ביומן אבטחה. חשוב לדון ולבחון את הנושאים האלה, שרלוונטיים גם עבור נושאים רחבים הרבה יותר מהעניין הספציפי שלפנינו. אבל עוד לפני שנכנסים אל עובי הקורה הטכנית, צריך לזכור שכמו בהרבה מקרים אחרים, החוליה החלשה במערכת היא האנשים.

לפני כמה חודשים ראיתי, באחת מתוכניות התחקירים בטלויזיה, מקרה שערורייתי שהיה צריך לקבל כותרות ראשיות בעיתונים. עובד במערכת בתי המשפט (אך לא שופט) היה מוכן, תמורת כמה אלפי שקלים, להיכנס למערכת המחשב ולשנות פסקי דין. פשוט כך: נכנס לקובץ ה-Word ומשנה את הטקסט שכתב השופט. אחר כך "הלקוח" ניגש למזכירות בית המשפט, מבקש שידפיסו לו עותק רשמי של פסק הדין, והנה קונים משפט בכסף במדינת ישראל, והשופט אפילו לא יודע.

אם דבר כזה אפשרי – הזמנת פסק דין כבקשתך – כמה יעלה שינוי קטן במאגר הביומטרי? כמה יעלה להכניס לשם פרטים של מסתנן בלתי חוקי שרוצה אזרחות? או מרגל? או מחבל שרוצה לעבור את המחסום בקלות בתור אזרח ישראלי? ויש כמובן גם ההיפך: כמה יעלה לנקום בשכן שתפס לי את החניה, על ידי מחיקתו מהמאגר? או שאולי אני יכול להוסיף לו איזה רישום פלילי, נאמר עברות מין בקטינים?

המאגר הביומטרי מוסיף שכבה עבה של בעיות, ומחריף את הבעיות הקיימות. אבל גם אם נצליח לבטל את רוע הגזרה הזו, עדיין נישאר עם מערכת רקובה ומושחתת: במשטרה, במשרדי הממשלה, בביטוח לאומי, ואפילו בבתי המשפט. אין לי מושג איך להתמודד עם הר הזוהמה הזה (וההליכה של מאיר שטרית עם הראש בקיר, נגד האינטרס הציבורי, היא רק סימפטום שלו). נתחיל במאגר הביומטרי – בואו להפגנה במוצ"ש. אחר כך נמשיך, כי למי שחי כאן אין ברירה אחרת.

עלילות וינסטון סמית' באמזונס

החיים, ידידיי, מחקים את האמנות. זה דבר ידוע. הנה חברת אמאזון, החנות המקוונת הידועה ביותר, שהחלה את דרכה במכירת ספרים וכיום מוכרת כמעט הכל: קוסמטיקה, מוצרי מזון, מחשבים. השפעתה כה רבה עד כי החליטו קברניטי החברה לקדם במו ידיהם את פורמט הספר האלקטרוני, שקיים זה שנים רבות אך מדשדש בנישה זעירה של השוק.

התכנית כללה יצירת מכשיר יעודי לקריאת ספרים, הקרוי Kindle. במקום מסך LCD שקשה לקרוא בו לפרקי זמן ארוכים, נבחר מסך מסוג "נייר אלקטרוני", נעים מאוד לקריאה (כמעט כמו נייר רגיל) ואף חסכוני מאוד בצריכת אנרגיה. המכשיר כולל גם רכיב אלחוטי, כך שהקונה יכול לרכוש ספרים באתר והם מופיעים במכשיר הקינדל שלו כבאורח-פלא. למרות מחירו הגבוה של הקינדל (מאות דולרים, יש כמה דגמים), המוצר היה ללהיט והספרים האלקטרוניים נמכרו כלחמניות דיגיטליות חמות.

הבעיה החבויה כאן, היא ניהול הזכויות הקנייני, המכונה DRM. אי אפשר להעתיק את הספרים בין מכשירים, כי כידוע כל לקוח משלם הוא גם פיראט בפוטנציה. המערכת הזו, עליה מפקחים קומיסרים חבויים במרתפי אמאזון, התגלתה במלוא אפלוליותה אתמול, עת לקוחות גילו כי שני ספרים שרכשו בכסף מלא נמחקו מרחוק ממכשיריהם בפקודת אמאזון, וחשבונם זוכה בשווי הספרים. למה? המו"ל החליט להתחרט, ולא רצה שיהיו עותקים אלקטרוניים של שני הספרים האלה.

אמאזון ניסו תמיד לקדם את הרעיון שספר אלקטרוני הוא כמו ספר פיזי, רק ללא משקל ונפח. מה יכול להיות טוב מזה? אלא שכעת רואים כי בעוד אני יכול להיכנס לחנות ספרים ולקנות ספר, ואז הוא רכושי ואני יכול לעשות בו ככל העולה על רוחי, הרי שספר אלקטרוני לעולם איננו שלי. אני זקוק לאישור הקומיסר לכל פעולה שאני עושה בו; ברצונו, מחרים לי אותו הקומיסר בלי צורך לתת הסבר. הרי זה כאילו אנשי סטימצקי יפרצו לביתי באישון לילה, יקחו ספרים לפי ראות עיניהם וישאירו כמה שטרות על השולחן.

אמאזון טוענים שחלה תקלה בהליך הפרסום של הספרים, וכי מלכתחילה לא היו אמורים להיות עותקים אלקטרוניים שלהם; עוד הם אומרים שמדובר בעניין חד פעמי שלא יחזור. אל תאמינו להם. זו לא תקלה: היכולת שלהם למחוק מרחוק ספרים מתוך המכשירים המצויים בבתיהם של אנשים תוכננה מראש; תוכנת המחשב המבצעת זאת נכתבה ונבדקה – גם בשרתי החברה וגם במכשירי הקינדל עצמם; מנהלי אמאזון נתנו את ההוראה לבצע את המחיקה. אין פה שוגג, אין פה טעות. וזה יכול בקלות לקרות שוב – כי מערכת ה-DRM של אמאזון לעולם לא תאפשר לכם להיות בעלים של ספר אלקטרוני.

מערכת חוקים כזו, בה רכושי אינו רכושי, קניה איננה קניה, ומכשיר אלקטרוני שנמצא ברשותי הוא מסוף הנמצא בשליטת חברה הבזה ללקוחותיה, ממוטטת את כל תפיסת הספר האלקטרוני. מדוע שמישהו ירצה לשתף פעולה עם מודל כזה? אמאזון, שרצו להיות מלכי הספר האלקטרוני, הרסו בצעד שבחרו את המוניטין שלהם ואת הלגיטימיות של ספר אלקטרוני.

המציאות מחקה את האמנות, כבר אמרתי? כי אותם שני ספרים שאמאזון בחרו להחרים בכוח, היו לא אחרים מאשר "1984" ו-"חוות החיות" מאת ג'ורג' אורוול. לא הייתי יכול להמציא סיפור כזה בעצמי.

מי יצנזר את המצנזרים

אחרי שחוק צינזור האינטרנט, המכונה גם 892, מת בקול דממה דקה, נשמו רבים (ובהם גם אני) לרווחה. אין ספק שמדובר בחוק שאינו רק אנטי-דמוקרטי, אלא גם פוגעני (בכך שיצנזר גם אתרים ראויים ולגיטימיים), רשלני (בכך שאין סיכוי שיצליח באמת לחסום את כל האתרים הפוגעניים) וגם פשוט מטומטם (בכך שלא משנה מה השיטה בה ישתמשו, אפשר יהיה לעקוף אותה די בקלות). אבל למרות שהנושא ירד לכאורה מסדר היום, כדאי אולי לחשוב לרגע על המטרה האמיתית שלשמה נולד החוק הזה, ולמה יש סיכוי טוב שעוד נראה אותו חוזר, בצורה כזו או אחרת.

יוזמי החוק, אנשי מפלגת ש"ס, אוהבים להתהדר בכך שהם רק רוצים להגן על הילדים™. אבל, הם מוסיפים, זה בכלל לא הילדים שלנו: אצלנו אין אינטרנט. לא, אנחנו מגינים על הילדים החילונים, כי כל ישראל ערבים זה לזה. זה מעניין, כי כאשר מדובר על סמים או אלימות, הם נהנים להטיח האשמות בנוער החילוני. עכשיו הם פתאום רוצים להציל אותו? אני טוען שאין להם עניין ולו קל שבקלים בהצלת ילדים חילונים. העניין שלהם בילדים חילונים מסתכם באיך למשוך כמה שיותר מהם לחינוך ברשת אל המעיין, כדי שאפשר יהיה להחזיר אותם בתשובה. אבל אם זה כך, בשביל מה לצנזר לי את האינטרנט?

אני לא טוען שחברי הכנסת של ש"ס, או הרבנים הנסתרים שמושכים בחוטיהם מאחורי הקלעים, הם רשעים שרק רוצים למרר את חיינו. אני גם לא חושב שזה צעד ראשון למדינת הלכה (ונדמה לי שהעסקנים, לפחות, ממש לא רוצים מדינת הלכה). לדעתי, המטרה האמיתית של החוק הזה היא הגבלת הגישה לאינטרנט של הציבור החרדי דווקא.

ראיתם את האזהרות החמורות בשכונות החרדיות נגד האינטרנט? את המאמץ הגדול שמשקיעים בניסיון להפחיד את האוכלוסיה, לבל יתחברו לאינטרנט רחמנא ליצלן? יש לזה סיבה. האינטרנט מפילה מחיצות, שוברת חומות שתיקה, ומפוררת את המבנה השבטי המסתגר של החברה החרדית. די להביט באתר כמו "חדרי חרדים" ובפורומים העמוסים בהייד פארק כדי לראות את המהפכה. תקשורת חושפנית מחד ואנונימית וחשאית מאידך – זהו שילוב קטלני שמערער את מעמדם האבסולוטי של רבנים בתוך קהילותיהם, ופוגע בכוחם של עסקנים ופוליטיקאים.

התקשורת החרדית – וכאן הכוונה לעיתונים ולתחנות הרדיו – מגוייסת לחלוטין. החדשות מטויחות היטב, השפה מכובסת ומגוהצת, ידיעות מהעולם החילוני שמעבר לחומה יש רק במשורה, ופשע כמעט שאינו קיים. זה, כמובן, מפני שהיא נתונה לפיקוח הדוק ובלתי מתפשר. קשה לקיים אחיזת-חנק כזו באינטרנט – כפי שאנו רואים היטב ממדינות אחרות, שמנסות ונכשלות. מהמקום הזה מגיע הרצון להטיל צנזורה: האתרים הראשונים שייחסמו הם הפורומים החרדיים ולא אתרי הפורנו. כבונוס קטן, ממילא חובבי חופש הדיבור וזכויות האזרח לא ימהרו לזעוק על פורום כזה שנחסם. נוותר להם פעם אחת על ויקיפדיה והם יהיו מרוצים.

זו הסיבה שלדעתי עוד נראה את החוק הזה בגרסאות חדשות בעתיד. הלחץ על הפוליטיקאים החרדים הוא גדול – גם מצד הממסד הרבני וגם מחששם האישי למעמדם. אנחנו נצטרך להמשיך להילחם – לא רק על זכותנו לצרוך פורנו, אלא על זכות הדיבור הבסיסית ביותר של ציבור חרדי ודתי, שקשה לו מאוד להגן על עצמו מפני עוולת הצנזורה.

ניצחנו!

kiss_2איגוד תעשיית ההקלטה של אמריקה, המוכר בשם RIAA, מתמוטט: עשרות עובדים כבר פוטרו, וייתכן שכבר בשבוע הבא הארגון הזה יעלם לגמרי, ויטמע בתוך מקבילו הבינלאומי, IFPI ("הפדרציה הבין-לאומית של התעשיות הפונוגרפיות"). האיגוד הזה, המייצג את האינטרסים של חברות המוזיקה בארה"ב, נשלט בעיקר על ידי ארבע חברות המוזיקה הגדולות: EMI, סוני מיוזיק, וורנר מיוזיק, ויוניבסל מיוזיק גרופ. בשנים האחרונות נודע שמו של האיגוד הזה ברבים בעיקר בגלל מאבקו בשיתוף קבצי מוזיקה באינטרנט, ובמדיניות המפוקפקת של תביעות גרופות, כולל סטודנטים תפרנים, ילדים קטנים, וקשישים שאפילו אין להם מחשב.

לפני כחודשיים הכריז הארגון על סיום קמפיין התביעות אחרי חמש שנים, במהלכן נתבעו כשלושים אלף איש על שיתוף קבצים. רובם, אגב, בחר לשלם דמי כופר של כמה אלפי דולרים, מחשש שלא יוכלו לממן לעצמם הגנה משפטית; מי רוצה להתעמת עם סוללת עורכי דין אימתנית? כך נוצר מצב שחברות המוזיקה למעשה סוחטות אנשים שאין להם יכולת להגן על עצמם. הארגון טען שהוא עובר למדיניות חדשה: שיתוף פעולה עם ספקי אינטרנט, שיאתרו משתפי קבצים ויחסמו את החיבור שלהם לרשת. בשלב זה, התוכנית הזו אינה יוצאת לפועל.

כתבתי "ניצחנו!" בכותרת הפוסט למרות שלא ניצחנו כלל, ולא בטוח שיש קונצנזוס על מהו ניצחון. הסיבה לכותרת היא שגם ה-RIAA עצמו טען לניצחון, אחרי שהצליח, אחרי מאבקים משפטיים, להפיל את שירותי שיתוף הקבצים נאפסטר וגרוקסטר. האמנם הצליח? הרי שיתוף הקבצים רק הפך נפוץ יותר, קל יותר, זמין יותר. את הסוסים האלה איש כבר לא יחזיר לאורווה לעולם.

גם הפיכה שרירותית של כל שיתוף קבצים לחוקי היא לא הניצחון שאני מחפש. בסך הכל, אמנים צריכים להתפרנס, ולא רק הם: גם האנשים הטכניים באולפן ההקלטות, וגם הכמות העצומה של אנשים שעובדים מאחורי הקלעים של סרטים, לדוגמה. ניצחון אמיתי יבוא כאשר יפסיקו להתייחס לשיתוף מידע כאל משהו שצריך (או אפשר בכלל) לעצור אותו, ויתחילו להשתמש בו לקידום מכירות לדברים אחרים – כמו הופעה חיה או מרצ'נדייזינג; כאשר ההכנסות ממוזיקה ילכו לאנשים שעושים אותה, ולא למנגנון הסחטני של חברות-ענק; כאשר אפשר יהיה ליצור יצירות חדשות מתוך יצירות קיימות בצורה הוגנת, וללא תסבוכת-רישוי שעולה מיליונים. בינתיים, לפחות, אפשר לרשום ניצחון קטן על הגישה הכי לא נכונה בתולדות תעשייה כלשהי: התעללות בלקוחות הכי טובים שלך.

המלחמה הסמויה מן העין

בתור קורא טוקבקים כפייתי, אני לא מתרגש מהתגובות האוטומטיות לידיעות ממערכת הבחירות בארה"ב. אנשים בישראל באופן כללי לא ממש עשירים בידע לגבי המועמדים, ועוד פחות מזה לגבי הכוחות הפועלים בכל אחת מהמפלגות, במאות הנציגים שלהם בשני בתי הקונגרס וחמישים המושלים, ועוד לא הזכרנו את הקונגרס שיש בכל אחת מהמדינות – שרבים כלל לא מודעים לקיומו.

בדרך כלל התגובות משקפות את הדעה הפוליטית של המגיב. ימנים רוצים את מקיין, כי הם חושבים שהוא מיליטנט. שמאלנים רוצים את אובמה כי הם חושבים שהוא יביא שלום. כל ידיעה, לא משנה מה תוכנה, מהווה עבור כל צד הוכחה שהוא הצודק. עד כאן זה לא שונה ממה שקורה בארץ בכל התחומים. ובכל זאת יש בזה עניין, כי סביר להניח שבתחום הזה יש פחות טוקבקיסטים בשכר, סתם מפני שחבל על הכסף.

המערכה באינטרנט היא לא רק בטוקבקים. בלוגרים משני הצדדים כבר עוסקים זה חודשים בהתקפות בלתי פוסקות זה על זה, בתשבוחות למועמד שלהם, ובנסיון למצוא פרטים מביכים על הצד השני. והנה אנו רואים פן חדש של המאבק הדיגיטלי: רבע שעה לפני ההכרזה על שרה פיילין כמועמדת לתפקיד סגן הנשיא, בוצעו שלושים שינויים בדף שלה בויקיפדיה – כולם, ככל הנראה, על ידי אדם אחד.

השינויים הם לחיוב כמעט בכל המקרים. מוזערו התזכורות לזכייתה בתחרות יופי, והפרשה בה היא נחשדה בשימוש לרעה בכוחה כמושלת, לצורך נקמה אישית בבעלה לשעבר של אחותה. אותו משתמש, אגב, ערך מספר שינויים גם בדף של ג'ון מקיין בערך באותו זמן, גם הם בעיקר לטובת מקיין. כמו כן נוספו הערות שוליים והפניות.

התזמון הזה לא מקרי. זה אמנם מחשיד, אבל כנראה שהכוונה היתה לתפוס את גל האמריקאים שירוצו לויקיפדיה לברר מי זו בכלל השרה פיילין הזו, שמחוץ לאלסקה לא ממש שמעו עליה. כנראה שזה עוד טריק שצריך לרשום בספר ההוראות לניהול קמפיין באינטרנט. העיתונים, אגב, די משועשעים מזה: הסאן חוזה מרקורי (העיתון הנפוץ בעמק הסיליקון) מדווח על "משיכת חבל" מאחורי הקלעים של הערך "שרה פיילין" בויקיפדיה. הוושינגטון פוסט, לעומת זאת, חושב ששינויים פתאומיים יכולים להיות כלי לניחוש חדשות מראש: מי שניטר את הדף הנ"ל בויקיפדיה יכול היה לדעת מראש מי תהיה המועמדת.

(במאמר מוסגר, אני משועשע מהצורה בה המהלך הפוליטי המפוקפק ביותר משכנע את המשוכנעים בצורה כה מוחצת. ראו לדוגמה את מולי בנטמן – שבצורה מאוזנת תומך במקיין ומבקר את אובמה – מרעיף שבחים על פיילין, שנסיונה הפוליטי מסתכם בראשות עיירה בת פחות מ-6,000 תושבים, ובעשרים חודשים כמושלת במדינה בה יש יותר איילי-צפון מאזרחים.)

(דרך בוינגכפול)

לידיעת קוראינו בקול ישראל

ברשת ב' דיווחו בהתרגשות על פרשת הברחת הילדים, בכיכובם של ילד בן 9, ילדה בת 12 וזוג הורים שלא ממש מעניין אותו לדאוג להם. הילדה מוחזקת זה כחודש בידי רשויות ההגירה של בריטניה; הילד נמצא שם כבר שנה, אך לא ידוע היכן.

והנה, מדווחת עדי מאירי, כתבתנו לענייני משטרה, משרד החוץ איתר את הילד ב"עיירה" לידס. שני משפטים אחר כך היא אומרת "הילד באיזו עיירה, לידס… אין לי מושג איפה זה". מגישת משדר הצהריים ששוחחה עמה, אסתי פרז, אמרה שהילד נמצא "באיזה כפר".

כנראה שבקול ישראל לא שמעו על ויקיפדיה, אז הנה קצת מידע שימושי: לידס היא עיר ראשית במערב יורקשייר, אנגליה. היא זכתה למעמד חוקי של עיר בשנת 1893, וכיום גרים בה כ-443 אלף איש; במטרופולין לידס גרים כ-750,000 איש. לידס היא חלק מקבוצת 8 הערים הגדולות באנגליה, והיא מרכז לתעשייה ולחברות תקשורת ומדיה. כמו כן היא מרכז תחבורתי של רכבות למחוז כולו. ה"כפר" הזה גדול ב-15% מתל אביב. אולי לא צריך לבסס דיווחים בחדשות על מילים משירים של הסמית'ס?

דברים שאפשר לעשות בלינוקס, ולא בשום מערכת אחרת

האפולוגטים של לינוקס בדרך כלל מתרכזים בזה שאפשר לעשות בלינוקס כל מה שאפשר לעשות בווינדוס או במק. למרבה הצער, במקרים רבים גם הפיתוח בלינוקס נראה ככה: ניסיון להדביק את הפער ולהעתיק את התכונות הפופולריות שיש במערכות ההפעלה, ובתוכנות המסחריות. לישראלי המצוי, שממילא "משיג" את מערכת ההפעלה שלו, את אופיס, את פוטושופ וכו', אין כלל עניין בהיותה של סביבת לינוקס פתוחה וחינמית. זו הסיבה שהמאמר הזה עניין אותי: הוא מביא את היתרונות הבנויים עמוק בתוך הארכיטקטורה של לינוקס, שספק אם אפשר להעתיק אותם למערכות אחרות.

תרגמתי מהמקור: פוסט של מתיו הלמקה שמצאתי בחפרן.
תורגם על פי רשיון Creative Commons: By-NC-SA 3.0.

עם לינוקס אני יכול:

  1. לשדרג לגרסה החדשה ביותר של מערכת ההפעלה, חינם ובצורה חוקית.
  2. ליהנות מזה שהגרסה החדשה ביותר של מערכת ההפעלה רצה יותר מהר מהגרסה הקודמת, על אותו מחשב.
  3. להתקין ולהחליף סביבות גרפיות שונות, אם ברירת המחדל לא מוצאת חן בעיני.
  4. להתקין עשרים תוכנות בפקודה אחת.
  5. לסדר כך שהמערכת תעדכן את כל התוכנות המותקנות אצלי אוטומטית.
  6. להתקין כמה מחשבים מאותו עותק של מערכת ההפעלה בלי לדאוג לרשיונות או למפתחות.
  7. לתת לאחרים העתקים ממערכת ההפעלה, בלי חשש מעבירה על חוק מדינה או כלל מוסרי כלשהו, מפני שזו בדיוק הכוונה.
  8. ליהנות משליטה מלאה על המחשב שלי, ולדעת שאין שם בפנים איזו דלת אחורית שהוכנסה לשם על ידי מיקרוסופט, אפל, ממשלת ארה"ב או מי יודע מי.
  9. לעבוד בלי להזדקק לאנטי וירוס/אנטי רוגלות, ולא לאתחל את המחשב במשך חודשים, למרות שכל התיקונים/עדכונים מותקנים באופן סדיר.
  10. לעבוד על המחשב מבלי לעשות איחוי דיסק (defrag) אף פעם.
  11. לנסות תוכנה חדשה, להחליט שאני לא מעוניין ולהסיר אותה, ולדעת שלא נשארו לי כל מיני שאריות ברג'יסטרי, שמצטברות שם ומאיטות לי את המחשב.
  12. לעשות טעות נוראית שמחייבת התקנה מחדש, ולהספיק לעשות את זה תוך שעה – מפני ששמתי את כל הקונפיגורציה והמידע שלי על מחיצה נפרדת ממערכת ההפעלה.
  13. להפעיל את המחשב ולקבל שולחן עבודה עם כל האפקטים הגרפיים המגניבים של ויסטה, על מחשב בן 5. תוך 40 שניות, כולל הזמן שלוקח להקליד שם וסיסמה.
  14. לעשות התאמה אישית לכל מה שאני רוצה, באופן חוקי, כולל התוכנות שאני משתמש בהן. אם אני רוצה, אני יכול אפילו לשלוח אימייל לכותבי התוכנות ולשאול שאלות, להעלות רעיונות, ולהשתתף בעיצוב ופיתוח הגרסה הבאה.
  15. להחזיק ארבעה (ויותר) חלונות של מעבד תמלילים, נגן מוזיקה, לשחק עם האפקטים של שולחן העבודה ועם החלונות השקופים, פיירפוקס, מסרים מידיים ואימייל, בלי שהמחשב יהיה איטי מכדי להשתמש בו.
  16. ליצור (בפקודה אחת) רשימה מלאה של התוכנות המותקנות במחשב, לגבות אותה עם תוכן ספריית הבית שלי (ו-etc/), ומתוך הגיבוי הקטן הזה לשחזר את המחשב שלי בצורה מושלמת, בכל מקום ובכל זמן, בקלות.
  17. להשתמש במספר שולחנות עבודה בו-זמנית, או אפילו לאפשר לכמה משתמשים לעבוד על אותו מחשב בו-זמנית.
  18. לשנות גודל של מחיצה על הדיסק בלי למחוק אותה ובלי לאבד את המידע השמור עליה – בלי לקנות תוכנת צד שלישי.
  19. להשתמש באותה חומרה במשך 5 שנים בלי שיהיה צורך להחליף אותה. יש לי (לכותב. ר"ש) מחשב בן 10 שנים, המריץ לינוקס, והוא בהחלט שימושי.
  20. לגלוש באינטרנט בזמן שאני מתקין את מערכת ההפעלה!
  21. להשתמש כמעט בכל סוג של חומרה, כשהדרייברים המתאימים מגיעים עם מערכת ההפעלה, בלי שאני צריך לשוטט באינטרנט בנסיון למצוא דרייבר.
  22. להשיג את קוד המקור לכל מה שאני מריץ, כולל גרעין מערכת ההפעלה ורוב התוכנות המותקנות.

עד כאן הפוסט של מתיו. חלק מהדברים לא רלוונטיים להרבה אנשים. חלק לא מעניינים את מי שרגיל להוריד את התוכנות שלו ולא לשלם עליהן. אבל אני חושב שכל אחד יכול למצוא משהו שמאוד יעניין אותו – בשבילי זה מספר 16, שמצטייר במוחי (הקודח) כמין זרע שאני יכול לשים בעציץ ולקבל את המחשב שלי בצורה מושלמת עם כל התוכנות והקונפיגורציה. וכל זה מגיבוי של כמה מגה, שאני יכול להחזיק על הדיסק און קי. (ועכשיו כשאני חושב על זה, אפשר להחזיק שם גם ISO של אובונטו, ואז זה ממש ערכת הישרדות).

אפל נגד הלקוחות של עצמה, פרק 634

כבר כתבתי כאן על האינטרס החזק של אפל להמשיך ולמכור שירים פגומים עם DRM, למרות שאפילו חברות התקליטים כבר מבינות שזה מזיק. אפל פשוט רוצים לכבול את הלקוחות שלהם, כך שלא תהיה להם ברירה והם יאלצו להמשיך ולקנות אייפוד ולא שום נגן מוזיקה אחר. לצערי, רוב בעלי האייפוד שאני מכיר משכו בכתפיהם, המשיכו ללטף את האייפוד, וטענו שממילא הם לא יכולים לקנות שירים ב-iTunes, אז מה איכפת להם?

עם האייפודים החדשים – iPod Touch – מגיעה גזירה חדשה: במהלך הסנכרון של האייפוד עם תוכנת אייטיונז המותקנת לכם על המחשב, מועבר גם נתון מוצפן (checksum כלשהו, אני לא נכנס לפרטים טכניים כרגע) לצורך זיהוי הדדי. אם הזיהוי נכשל, האייפוד מדווח שהוא מכיל 0 שירים. אם הזיהוי מצליח, הכל עובד כרגיל.

הבעיה מתחילה כשמישהו רוצה לגשת לאייפוד עם תוכנה אחרת, ולא עם iTunes דווקא. מה קורה אז? לא קורה כלום, כי זה לא עובד. זו בעיה קשה, כי אחרי שמכניסים שיר לאייפוד, אי אפשר להוציא אותו. יש תוכנות שמתגברות על זה – אבל עכשיו הן לא עובדות יותר. מה קורה אם מישהו משתמש במערכת הפעלה שאינה ווינדוס או MacOS? ישנן הרבה תוכנות קוד פתוח שפותרות את הבעיה – ועכשיו הן לא עובדות יותר. זה אולי מסביר את הבעיה שנוצרת למשתמשים, אבל זה עדיין לא מסביר למה אפל רוצה להתנכל ללקוחות שלה.

חברות המוזיקה, שרואות את המונופול של אפל, ואת אחיזת-החנק שלה בשוק המוזיקה הדיגיטלית, חוששות מאוד. הן יודעות שה-DRM, שהן התעקשו עליו בהתחלה, רק הולך ומחזק את השליטה של אפל. כעת הן מנסות לחזק שחקנים אחרים בשוק, בין היתר על ידי מכירת שירים ללא DRM. אפל מנסים לחסום את האפשרות הזאת, על ידי חיוב כל בעלי האייפוד להשתמש אך ורק ב-iTunes כדי לנגן את המוזיקה שלהם ולהעביר שירים לאייפוד. וכך, כל מי שקנה אייפוד נאלץ להמשיך להשתמש ב-iTunes; כל מי שקנה שיר בחנות של אפל נאלץ להמשיך ולקנות אייפוד; וכן הלאה אד אינפיניטום. You can check out any time you like, but you can never leave.

כן, האינסטינקט הראשוני של כל אחד שרואה אייפוד נוצץ ומבריק זה לרוץ אליו, לגעת בו בקצות האצבעות, ולשלם כל סכום שרק יבקשו. אבל כדאי, למרות הכל, להסתכל לצדדים ולראות את המתחרים המשתפרים מיום ליום. בעצם, גם אפל רואים את המתחרים המשתפרים, וזה אחד המניעים הגדולים שלהם לעבור לשלב כליאת הלקוחות.