תפוח מר

היום הוא יום הולדתו ה-100 של אלאן טיורינג, מתמטיקאי אנגלי שנחשב למייסד הענף במתמטיקה שאנו מכנים היום "מדעי המחשב". הפרס היוקרתי ביותר במדעי המחשב נקרא על שמו, וגם התפישה שהמציא עוד בשנות השלושים, "מכונת טיורינג", היא עדיין נושא מרכזי במחקר. בזמן מלחמת העולם השניה הוא שירת ביחידה סודית שנקראה "בית הספר הממשלתי לצופן", ובעצם עסקה בפיענוח התקשורת המוצפנת של הצבא הנאצי. טיורינג היה דמות מפתח בפיצוח מכונת ההצפנה הגרמנית "אניגמה", ותרומתו למאמץ המלחמתי של בעלות הברית היתה עצומה ומכריעה. בשנת 1945 הוענק לו תואר אבירות (OBE), אבל הסיבה האמיתית לכך לא פורסמה למעשה עד שנות השמונים.

בגלל הסודיות שאפפה את המבצע הזה, איש לא היה מודע לתרומתו למדינה, וטיורינג עצמו הקפיד לא לגלות אף פרט – אפילו כאשר הועמד לדין על היותו הומוסקסואל בשנת 1952. הוא הורשע ב"מעשים בלתי הולמים" ונדון למאסר, אך בחר בחלופה של סירוס כימי – למעשה מתן הורמונים נקביים. בעקבות ההרשעה בוטל הסיווג הבטחוני שלו והוא לא יכול היה להמשיך בעבודתו החשובה; הטיפול ההורמונלי הפך את חייו לבלתי נסבלים, ופחות משנתיים לאחר מכן, כשהוא בן 42, התאבד באכילת תפוח טבול בציאניד.

טיורינג לא התאבד בגלל שהיה הומו. הוא גם לא בדיוק הסתיר את זה (במהלך המלחמה הציע נישואין למתמטיקאית שעבדה איתו ביחידת פיצוח הצפנים, אך זמן קצר אחר כך התוודה בפניה שהוא הומוסקסואל; היא ממש לא הופתעה). הוא התאבד בגלל האנשים צרי המוח ומלאי השנאה, שעסקו בהכתבת מוסר ואורח חיים לכולם, יהא המחיר אשר יהא. והם עדיין עוסקים בזה, למרות שחלפו 60 שנה. מה תרמו הם לעולם, לעומת התרומה של אלאן טיורינג?

אפליסט

הפוסט הזה התחיל כתגובה לכתבה "222 מיליארד דולר של יצירתיות" בכלכליסט. טוקבק? כמה נאיבי מצידי.

הכתבה כולה כתובה כשיר-הלל לאפל. זה ממש לא דבר נדיר באינטרנט, ולמרבה הצער גם לא בעיתונות הממוסדת (וול סטריט ג'ורנל, העיתון הנפוץ בארה"ב, שבר כל שיא בתחום הזה). ובכל זאת, חשבתי לתומי שבכלכליסט מעדיפים להכניס לכתבות איזו עובדה או שתיים, ולא הגיגים נוסח ישראבלוג.

הטריגר לכתבה היה נתון פרוזאי: שווי השוק של חברת אפל, שמניותיה נסחרות בבורסת נאסד"ק, עבר את שווי השוק של חברת מיקרוסופט. בהסתמך על הנתון הזה, יכול היה האיש הממוצע ברחוב לומר: אפל שווה יותר ממיקרוספט; אם כן, רבותי, מהפך. אבל מאחר ומדובר בעיתון כלכלי רחמנא ליצלן, חשבתי שלמען הפרספקטיבה רצוי לתת איזה נתון קטן נוסף.

לדוגמה: הכנסות מיקרוסופט בשנת 2009 היו כ-58 מיליארד דולר; אפל הכניסה כ-42 מיליארד, הבדל של 38%. נזכר בכתבה? לא. מה בעניין רווחי החברות? מיקרוסופט הרוויחה 14.5 מיליארד דולר, אפל כ-8.2: הבדל משמעותי של 77%, שאפשר להסיק ממנו רבות על יעילות החברה (הכנסות לעומת רווחים). האם זה נזכר בכתבה? מה פתאום. למיקרוסופט יש גם 25% יותר נכסים, אבל מה הטעם? אנחנו חוגגים את הבועה.

למה, אם כן, המשקיעים ממשיכים להציף את מחיר המניה של אפל? כאן אני באמת צריך את העתון הכלכלי, שיתן לי פרשנות. אולי זה מוצדק, כי המשקיעים מאמינים שהכנסות אפל ימשיכו לגדול ואילו מיקרוסופט תשקע? אולי זה לא מוצדק, והמניה של אפל היא בועה? תנו לי הסבר!

האם כתבה כזו היא חלק מהסיקור התקשורתי החיובי בצורה קיצונית שאפל זוכה לו בעולם כולו, לא מעט מצד עיתונות הפרינט? האם הסיקור החיובי הזה הוא שמציף את מניית אפל ללא הצדקה? ג'ון סי. דבוראק כתב פעם שעיתונאים שונאים מחשבים, ובעיקר את מחשבי ה-PC המריצים ווינדוס, ואוהבים את מוצרי אפל הפשוטים לשימוש; ועיתונאים בארה"ב משתמשים במק בצורה לא פרופורציונית (זה היה הרבה לפני האייפון וההיסטריה הנוכחית לכל-דבר-לבן-עם-תפוח). אולי זו אחת הסיבות ליצוג הבלתי הוגן של אפל בתקשורת ובעיני הציבור. ואם זה כך, הרי שהעיתונות הכלכלית מנפחת את הבועה ואז מדווחת עליה בחדווה. שלום, תודה רבה, ולהתראות במבול הבא.

לחץ (או, איך הייתי פחדן וכך שמרתי על עקרונותי)

אזהרה: פוסט אישי הכולל תלונות, רטינות ודברים בלתי רציונליים. מומלץ לכל אדם באשר הוא שלא לקרוא אותו כלל.

בשבועות האחרונים אני עסוק בניסיון להתקבל לעבודה אצל אחת מאימפריות הרשע הנפוצות בארצנו. הם נשמעו כאילו הם זקוקים לסיסטם מנג'ר בדחיפות, ולי כבר נמאס מהחופש לגמרי. אז התחלתי בסדרה אינסופית של ראיונות חוזרים ונשנים ומבחנים שארכו שעות, וגם בדיקה בטחונית.

משום מה הבדיקה הבטחונית הזו היתה חודרנית באופן בלתי סביר בעליל. אני כבר עברתי אי-אילו בדיקות בימי חיי, כפי שיעידו התחומים שעסקתי בהם בצבא, אבל דבר כזה עוד לא ראיתי. וכמובן שמייד בפתיחה הם מודיעים בטבעיות שכל זה יאומת על ידי בדיקת פוליגרף. זה, בשבילי, היה כבר יותר מדי. וכאן נמצא הפרדוקס: החנונים הכי גדולים – אלא שלא עולה בדעתם לגנוב/להדליף/לעשות מניפולציות – הם אלה שינופו מהבדיקה הנלהבת-מדי הזו. אז בחרתי בחנוניות, ויתרתי על כל העניין, וכך יצא שנשארתי נאמן לעקרונות שמירת הפרטיות שלי. כמה נורא.

במקום העבודה הקודם שלי, חברת הייטק גדולה שרוב עובדיה מהנדסים ואקדמאים, הגישה היתה שונה. האמון שרחשו שם לעובדים היה באמת יוצא דופן. אפילו סינון על האינטרנט לא היה שם, וברור שלו היה, העובדים היו מצליחים לעקוף אותו בקלות. לכן העדיפו לומר לעובדים: אנחנו סומכים עליכם שתעשו את שיקול הדעת הנכון. פרט לזה העבירו, כמובן, הדרכות בנושאי אבטחת מידע, social engineering וכו', כדי שלעובד יהיו כלים להחליט. בשטח זה היה מאוד אפקטיבי, וגם האוירה היתה טובה.

ביום רביעי האחרון, אחרי שנחרדתי מהדרישות המוגזמות וסירבתי להיענות להן, עשיתי את דרכי הביתה. זה היה יום אחרי שידור גמר "האח הגדול", ושמעתי ברדיו את הקריין מצטט את פסקת הסיום מתוך "1984". זה קצת מוגזם אולי, אבל במצבי הקשה, זה השפיע. כן, פיקוח בלתי פוסק זו שיטה יעילה לשלוט על אנשים. אבל המחיר הוא כבד, ואני לא רוצה לשלם אותו.

אז אם ידוע לכם על עבודה לבוגר ממר"ם, שאחרי שנים כתוכניתן עבר לתחום ה-IT בסביבת יוניקס, צ'לחו איזה מייל. ושיהיה חנוכה שמח.

הדואר בא היום

כאחוזי תזזית מנסים כל האנשים שיש להם את כתובת הדואר האלקטרוני שלי, להשיג את הסכמתי לכך שהם ימשיכו לשלוח לי ספאם. לחלק אישרתי. חלק נזכרו בי פתאום אחרי שנים שלא שמעתי מהם. וחלק – זו הזדמנות טובה להיפטר מהם, כי עד היום חששתי להשתמש באפשרות ההסרה שלהם, בגלל החשד שזה רק יגרום לעוד יותר ספאם.

דילמה מיוחדת גורם לי הדיילי מיילי. מדובר בניוזלטר ישראלי יומי, שעוסק בתחום ה-IT וההייטק בישראל. מצד אחד, זה המקור המרוכז היחיד שאני מכיר לידיעות האלה, וקוראים אותו בכל רחבי הענף. מצד שני, אני מתרשם שחלק די ניכר מהכתבות שם הן קופי פייסט (או קרוב לזה) של הודעות לעיתונות, שלא לדבר על קטעים שנראים כמו כתבות תדמית מוזמנות; וכאילו זה לא מספיק, שימו לב איך נראה המייל שמגיע אלי כל יום:

ה"תוכן" מרוכז בעמודה הימנית, שרוחבה כ-14% מרוחב העמוד כולו. שם יש כותרות של הידיעות המרכזיות של היום. כל הכותרות הן אותו לינק, שמוביל לעמוד ענק עם תקצירי כל הידיעות של אותו יום + ימבה פרסומות, ומשם אפשר לעשות קליק נוסף על כותרות הידיעות ולהגיע לעמוד הכתבה עצמה + עוד קצת פרסומות. כמובן שבנוסף לאימייל היומי הזה אני מקבל מהם גם דואר פרסומי עם הודעות על כנסים או על ספר חדש שהמו"ל, ישראל (פלי) פלד, המכנה את עצמו "פלי הנמר", פרסם ולכן זה נורא חשוב שאני אקרא אותו. כדאי לשים לב גם לידיעה הראשונה שמופיעה – בכלל אין למו"ל שום אינטרס בנושא.

אז אני לא יודע אם להמשיך ולאשר להם לשלוח לי את הדואר היומי הזה. מה דעתכם?

עתידם של ספקי האינטרנט

ספקי האינטרנט בהלם: אנשים אשכרה משתמשים באינטרנץ הזה! מי היה מאמין שלקוח שמשלם על קו של 3 מגהביט יעשה משהו חוץ מלשלוח אימייל ולצ'וטט במסנג'ר! במתקפת התבכיינות, הספקים מתלוננים שהלקוחות ממש משתמשים ברוחב הפס שהם קנו. כך, כשהתעריפים יעלו בעוד כמה שבועות, אולי אנשים יתלוננו פחות על תיאום המחירים בין החברות.

חשבון אינטרנט הוא, בחלקו, אשליה. המהירות המובטחת לכם בחוזה היא מהירות מקסימלית שאפשר להגיע אליה, אבל בשום אופן אין כוונה שהלקוח ינצל אותה כל הזמן. זה מאפשר למכור חבילות במחיר נמוך בהרבה מהעלות האמיתית של רוחב הפס, צריכת החשמל, אחזקת תשתיות ושכר כוח האדם. מצד שני, הלקוחות רוצים לנצל את השירות שהם משלמים בשבילו: לא הוסבר להם שהם משלמים על רוחב פס סטטיסטי-תיאורטי, כי את זה קשה לשווק.

בכל פעם שהציבור מתחיל להשתמש בשירות מקוון חדש, הספקים נורא מופתעים – בעבר זה היה תוכנות שיתוף קבצים, היום זה וידאו סטרימינג. ובכל פעם שהם מופתעים הם מאיימים להחזיר את הרעיון המטופש של הגבלת רוחב פס, או את הרעיון המטופש עוד יותר של תשלום לפי צריכה. כלומר, מבחינתם זה לא מטופש בכלל.

אני רוצה להזכיר כאן את המאבק על נייטרליות הרשת, המתרחש בארה"ב זה מספר חודשים. שם העלו ספקיות האינטרנט (שהן, ברובן, גם חברות טלפוניה וכבלים) את הרעיון הבא: האינטרנט הוא רק לגלישה. רוצה לדבר בסקייפ? שלם יותר. לחילופין, גישה לאתרים גדולים תוגבל במהירות, אלא אם האתר ישלם מס מיוחד, ואז אפשר יהיה לגשת אליו במהירות גבוהה יותר. כל מי שמבין משהו באינטרנט מתנגד לזה, אבל לחברות התקשורת הגדולות יש לובי פעיל ותקציבי תרומה לפוליטיקאים. הרעיונות האלה עדיין לא הגיעו לארץ, אבל אם זה יצליח בארה"ב זה יהיה גם כאן, אלא אם שר התקשורת יעצור את זה.

את הקשר בין שני העניינים: הביקוש המוגבר לרוחב פס ונייטרליות הרשת לא ראיתי עד היום, כשקראתי את הפוסט של עידן על הקונספירציה בין ספקי תוכן וחברות האינטרנט. אלא שאני (כרגיל) פחות אופטימי ממנו. אני חושב שספקי האינטרנט לא יציעו תוכניות גלישה עם גישה לתוכן; אני חושב שהחבילות האלה ייכפו עלינו. לדוגמה: יש הגבלה של 10 גיגהביט בחודש, אבל גישה לאתר "מאקו" לא נכללת בחשבון. פתאום עולה המון כסף להיכנס ליוטיוב! או – דואר וואלה הוא חופשי, אבל ג'ימייל לא. עכשיו, אם מישהו שולח קובץ וידאו של 10 מגה, זה אוכל נגיסה גדולה מאוד מההגבלה; אין ברירה אלא לעבור לדואר וואלה.

מציאות כזו גורמת לחנק של חופשיות הרשת. אם יש לי רעיון מקורי לשירות מקוון, זה לא מספיק להעלות אתר ולקנות דומיין. צריך גם לשלם אתנן לספקי האינטרנט, כדי שיואילו בטובם לאפשר ללקוחות שלהם להגיע לאתר שלי. זה יהיה כל כך רווחי להם, שלא אתפלא אם אפשר יהיה לקבל חיבור אינטרנט בחינם – חיבור שאי אפשר להגיע איתו לשום מקום. צנזורה של השוק החופשי.

מצב כזה צריכה הממשלה (בכל מדינה ומדינה) למנוע. אבל פוליטיקאים הם פוליטיקאים, והנה נוצר זרם הממון: אתרים גדולים ובעלי עניין משלמים לספקי האינטרנט, וספקי האינטרנט מפעילים לובי ו"תורמים תרומות" לפוליטיקאים כדי שהדבר לא יימנע מהם. יש בחירות לכנסת בעוד שלושה חודשים. האם מפלגה כלשהי כבר הבטיחה לכם אינטרנט נייטרלי, חופשי ולא מצונזר? אני מחכה.

צליל של סיבית

מערכת המיני שלי התקלקלה. מערכת מיני זו מין קופסת פלסטיק גדולה עם כפתורים ואורות, שמשמיעה צלילים דרך שתי קופסאות עץ גדולות. אני משתמש בה בעיקר לשמוע רדיו או תקליטורים, אבל כמו אצל כולם, הדיסקים תופסים אחוזים קטנים והולכים מזמן השימוש. כך איבדה המערכת שלי כליל את היכולת להשמיע דיסקים – מרוב חוסר שימוש והצטברות אבק.

נותר, אם כן, להשתמש בכונן האופטי שבמחשב, וכאן פתוחות שתי אופציות. הראשונה היא אופציה עתיקה, הקיימת מאז שיש כונני תקליטורים: להשתמש במעגל האודיו של הכונן ולנגן את הדיסק. פעם לכל הכוננים היתה יציאה לאוזניות וכפתור ווליום, ואפילו כפתור Play והעברה קדימה. היום זה לא כמעט ולא קיים, אבל היכולת לנגן קיימת. כל מה שצריך זה לחבר כבל אודיו, שמגיע עם הכונן, לחיבור המתאים בכרטיס הקול (לכולם יש חיבור כזה, גם לאלה הכלולים בלוח האם).

האופציה השניה, והיא זו שהרוב משתמשים בה מבלי דעת, היא שימוש בתוכנה הקוראת את המידע על גבי הדיסק ושולחת אותו לכרטיס הקול. זה מה ש-Windows Media Player עושה, וגם רוב התוכנות האחרות, למרות שיש כאן המון עבודה מיותרת. הסיבה היא שזה תמיד עובד – גם אם אותו כבל אודיו לא מחובר (הטכנאי שהרכיב לכם את המחשב התעצל). זה גם מאפשר לתוכנות להשפיע על הצליל (איקווליזר) ולהציג את האנימציות הפסיכדליות שאף אחד לא אוהב.

מה עדיף? השיטה הראשונה דורשת אפס מאמץ מצד המחשב, שריד לתקופה בה מעבד ה-486 שלכם היה מתקשה להתמודד עם המשימה. ומעגל האודיו בכונן שלכם קיים בדיוק בשביל זה – אפילו כרטיס הקול לא מעורב בעניין: החיבור שהוא נותן לכבל האודיו מתחבר היישר ליציאה. הבעיה היא, שאותו רכיב אודיו בכונן הוא הרכיב הזול ביותר שיש בשוק. הכונן הרי מיועד לקריאה וצריבה של מידע, והאודיו שם רק כתוספת. לכן איכות הסאונד שמפיק הכונן היא ככל הנראה לא מן המשובחות.

השיטה השניה בזבזנית מאוד. התוכנה למעשה קוראת את המידע מהתקליטור, מפעילה עליו אלגוריתם לניקוי שגיאות, עיבוד סאונד, דגימה לצורך אותה אנימציה פסיכדלית, ואז שולחת אותו לדרייבר של כרטיס הקול בדרך להפקת הצליל מהכרטיס. מי שמשתמש בכרטיס הקול שיש על לוח האם, כנראה לא יקבל צליל טוב באופן משמעותי מזה שמפיק הכונן. אבל מי שיש לו כרטיס קול אמיתי, כזה שעולה יותר משלושה דולרים, יכול בהחלט להנות מאיכות ברמה די גבוהה.

כל זה לא משנה לי בכלל. אני צריך מערכת סטריאו שתידלק בבוקר ותעיר אותי. עוד יש מי שמתקן מערכות כאלה?

מי צריך תוספת כרום?

בתעשיית הרכב האמריקאית יש אמרה ידועה: "אם זה לא נוסע מהר, צריך להוסיף כרום." זה לא עוזר לנסיעה, אבל זה עוזר לעשות את המוצר יוקרתי ומושך. אז למה גוגל צריכה דפדפן? למה השוק צריך עוד דפדפן? ועל מי מאיים "כרום"?

למרות הרושם הטוב שעושה הדפדפן כרום (במיוחד עבור גרסת בטא מוקדמת), גוגל אינה נמצאת בעסקי הדפדפנים. היא נמצאת בעסקי החיפוש ובעסקי הפרסום. אבל בנוסף לכך, היא מנסה (בהצלחה  מסוימת) להיכנס לתחום מחשוב הרשת, או "מחשוב ענן" כפי שקוראים לו לאחרונה. הכוונה היא כזו: המשתמש לא צריך להתקין שום תוכנה על המחשב שלו. כל הדברים שהוא צריך: מעבד תמלילים, גליון אלקטרוני, עיבוד תמונה, דואל – הכל יינתן לו מהאינטרנט, באמצעות הדפדפן. בתחום הדואל יש לגוגל הצלחה מוחצת, אבל שאר התחומים קצת מדשדשים.

יש לזה כל מיני סיבות: המשתמשים לא בוטחים מספיק ביישומי הרשת, היישומים עצמם לא טובים מספיק, והרשת איטית. בעיני גוגל (ורבים אחרים), אחד המכשולים הגדולים בדרך הוא אינטרנט אקספלורר, הדפדפן הנפוץ בעולם. לאקספלורר יש המון חסרונות ורק שני יתרונות: הוא מותקן בכוח אצל כל מי שיש לו עותק של Windows, והוא מנצל היטב את מיליארדי הדפים השבורים והעקומים שיש באינטרנט, כי הוא היחיד שמציג אותם בצורה סבירה (והוא גם הסיבה לקיומם).

גוגל מאוד רוצים לערער את המעמד הזה: הוא פוגע בעסקים שלהם (באופן מקרי, הוא פוגע גם בכל משתמש אינטרנט באשר הוא). "כרום" מהווה, בעצם, סימן דרך עבור כל מפתחי הדפדפנים – לאן ניתן לקחת את יישומי הרשת וחוויית האינטרנט בכלל. הבחירה שלהם במנוע Webkit אינה מקרית: גוגל אינם מעוניינים ביכולת של פיירפוקס להציג נכון גם אתרים שבורים; ההיפך הוא הנכון. הם רוצים לחשוף את האתרים השבורים בפומבי. ראה, משתמש יקר, כמה מזלזלים בך! כמה האתר הזה גרוע! השווה אותו לאתר המתחרה, הבנוי לפי סטנדרטים, נראה יפה ועובד מהר. זו גם הסיבה שאין גרסה של כרום ללינוקס – המשתמשים האלה ממילא בוחרים בדפדפנים סטנדרטיים.

לכרום יש הרבה חסרונות. מבחינה טכנית, מדובר בגרסה די מוקדמת – יש לה בעיות שונות ומשונות. עבור מי שמשתמש הרבה באתרים לא סטנדרטיים (הלו, ישראל), מדובר בעצם במוצר כמעט בלתי שמיש (ולא באשמתו). אבל זו ממילא לא המטרה שלו – המטרה היא לקעקע את אחיזת החנק של מיקרוסופט על משתמשי האינטרנט, אחיזה שמונעת את ההתפתחות של יישומי רשת מתקדמים. למרבה הצער, מיקרוסופט די רוצים למנוע התפתחות כזו, כי היא עלולה לאיים על האווזה המטילה ביצי זהב, המכונה "מיקרוסופט אופיס". דוגמה לשיקול הדעת של מיקרוסופט אפשר למצוא בהחלטה שפורסמה השבוע, לפיה אינטרנט אקספלורר 8 ימשיך לעבוד במצב "תאימות" (כלומר, כמו אקספלורר 6) עבור אתרי אינטראנט – עוד שוק בו מיקרוסופט אוחזת, ומקדמת בו באופן פעיל קוד לא סטנדרטי.

כרום הוא דפדפן חביב, מהיר מאוד, שעוד יש הרבה עבודה להשקיע בו, עד שיהיה ברמה של מוצר מוגמר. הוא לא הדפדפן המהיר ביותר וגם לא הבטוח ביותר – שני תארים אלה שמורים לאופרה (בו נכתב פוסט זה. אבל הוא איננו ברשיון קוד פתוח). אבל כניסוי כלים, כדגם תצוגה שמדגים את הכיוונים העתידיים אליהם צריכים מפתחי הדפדפנים לשאוף – הוא נסיון מוצלח למדי.

מקצועיות

חנן כהן כותב על מה שקורה כשנותנים עבודה לאנשים לא מקצועיים. לו הייתי פחות עדין, הייתי מכנה אותם "אנשים המתחזים למקצועיים". וזה היה מוצדק: בגלל העבודה הגרועה שעשו, נפרץ אתר שוב ושוב, וגרם נזק לבעליו. לא חשוב שזו עמותה, חשוב שבצורה פשוטה למדי היה אפשר להימנע מזה.

עוד אני קורא את הפוסט שלו, והבחנתי במודעת גוגל, המבטיחה לעסק מערכת כוללת מבית מיקרוסופט. חוץ מניחוח האייטיז החזק שיש לניסוח הזה (אני זוכר מודעות כאלה ב-"אנשים ומחשבים", "32 ביט" ומגזינים דומים מהפרהיסטוריה), התענייתי במה שהם מציעים – גם בקונטקסט של הפוסט. אז לחצתי על המודעה.

לאן הגעתי? כמובן, לשגיאה 404 – דף חסר. הו הו. ולא רק זה: השרת איננו מבית מיקרוסופט, אלא CentOS – מערכת לינוקס המבוססת על הקוד הפתוח של Red Hat Enterprise. הו הו הו. המשכתי לדף הבית של החברה, המושפע קשות מהעיצוב של ויסטה. מסתבר שהאתר מבוסס Joomla – אני לא רואה את הצורך כאן, אבל מילא. איך זה שאין טיפול בשגיאת 404 שקיבלתי? איך הגיעו לכאן דפים בעברית משמאל לימין? חלק מהשורות ממורכזות, חלק לא. הדף הראשי מבולגן לגמרי, ממש אי אפשר להבין במה החברה עוסקת. הם טוענים שיש להם לקוחות רבים מתחומי התעשיה והממשל – והחלק העצוב הוא, שאני מאמין להם.

אז מה המסקנה? האם זו סתם החפיפניקיות הישראלית? או שפשוט לא משתלם להיות מקצועי, כי המתחרה עושה הכל יותר בזול, וזוכה ביותר לקוחות?

אובונטו זה משחק די גרוע

לא מזמן קיבלתי את אובונטו, ותנו לי להגיד לכם, חבל על הכסף!!

אני משתמש במחשבים למעלה מארבע שנים, ויכול להגיד בבטחון שזה אחד המשחקים הגרועים ביותר שקניתי אי פעם. ראשית, כדי להתקין אותו אתה צריך למחוק את כל המידע שלך! לא ידעתי את זה לפני שהתקנתי, וכך איבדתי כמעט את כל המכתבים שלי בהוטמייל. שנית, ממש הופתעתי שזה לא רץ על האפל מקינטוש של אשתי. בימים אלה, האם זה באמת סביר שתוכנה תרוץ רק על מחשבים של Dell, אבל לא על אפל ו-IBM?

טוב, אני תמיד רואה את הכוס כחצי מלאה. אז המשכתי להתקין וגיליתי שלא רק שתפריט "התחל" שלי עבר לקצה העליון של המסך, גם כל התכניות שלי שינו מקום. לא הצלחתי למצוא אפילו את מעבד התמלילים "Notepad". בסוף, אחרי שלא הצלחתי למצוא את קאזה או אינטרנט אקספלורר בשום מקום, ויתרתי, זרקתי את המחשב לאשפה וקניתי לפטופ חדש במקומו.

(נצפה אתמול בלילה באתר 4chan)

הוינוגרד של קניית מחשב חדש

לקח לי הרבה זמן לשכנע את עצמי שאני צריך מחשב חדש. חוץ מזה שאני בשנת השבתון שלי, בה אין לי למעשה הכנסה, המחשב הקודם פשוט היה טוב מדי, למרות שהיה כבר בן ארבע. הוא היה, אגב, מעבד Athlon64 של AMD, גיגה אחד של זיכרון DDR, לוח-אם של Gigabyte, וכרטיס מסך GeForce 6600GT נהדר ושקט (ללא מאווררים!). גם משחקים חדשים עבדו עליו לא רע, ווינדוס XP חי עליו טוב, וכמובן שלינוקס רץ מעולה. אבל אז בא Bioshock והראה לי שהגיע הזמן.

אחרי הרבה מחקר והשוואות מחירים קניתי בחנות אחת לוח אם, ספק כוח אימתני וכרטיס מסך יוקרתי, ובחנות שניה זיכרון ומארז. זה הסתבר כטעות לא קטנה, כי אחרי שהרכבתי הכל בזהירות, המחשב פשוט סירב להידלק. זה ממש לא המחשב הראשון שאני מרכיב, ואפילו דאגתי לוודא שדגם הזיכרון מתאים ללוח האם. אלא מה? דגם הלוח שהזמנתי לא היה במלאי, והסכמתי להחליף לדגם אחר, תמורת תוספת מחיר, כמובן. אנחנו מכנים דבר כזה "תרגיל פנדה", על שם החנות. אתה מזמין משהו, והם מתקשרים ואומרים – את זה אין, אבל נחליף לך למשהו אחר תמורת עוד 10% במחיר, או משהו בדומה לזה. ואותו דגם 'מתקדם יותר' התגלה, אחרי חיפוש בגוגל, כסובל מבעיות המשותפות לעשרות עד מאות אנשים – כנראה משלוח שלם היה פגום.

אצתי רצתי לחנות (PC Center, במערב ראשל"צ), שלמרבה המזל לא רחוקה ממני יותר מדי, והתלוננתי. הם עשו בדיקה וראו שאני צודק – המחשב באמת לא פועל. אלא מה? עם זיכרון אחר הכל עובד בסדר. הבעיה היא שהעדויות שמצאתי באינטרנט לבעיות הלוח, עומדות בעינן. יותר מזה, ללוח אם יש דרך להודיע שהזיכרון לא מתאים לו, וזאת על ידי צפצופים ברמקול המחשב. אבל הוא לא הודיע על כלום. הודיתי לאנשי החנות על היחס הטוב למרות שהאשמתי אותם על לא עוול בכפם, והלכתי לחנות השניה, שם קניתי את הזיכרון.

החנות השניה – "זיגזג", אז בנווה מונוסון והיום ביהוד הסמוכה – ידועה בשירות טוב. ואכן שם בדקו את הלוח והזיכרון, ראו שיש בעיה, ומייד הציעו לי זיכרון אחר, מהיר יותר, ואפילו ויתרו לי על תוספת מחיר קטנה. חזרתי, הרכבתי הכל בזהירות, והרי לנו מחשב חדש ומהיר בטירוף. וכל זה אחרי ימים קשים של ניסיון להבין מה לא עשיתי בסדר, נסיעות הלוך ושוב, וכמובן המחשבה הבלתי נמנעת על למה הייתי צריך את כל זה, הרי המחשב הישן עובד כל כך טוב.

לסיכום אני חייב לציין שבשתי החנויות קיבלתי יחס טוב והוגן, ואני בהחלט ממליץ עליהן – אבל אולי כדאי לרכז את הקניות בחנות אחת ולא שתיים. יכול לחסוך צרות.

והנה המפרט המלא, במיוחד לאלה שביקשו.

  • CPU: Intel Core 2 Duo E6850, 3GHz
  • Motherboard: Gigabyte GA-P35C-DS3R
  • Video card: Gigabyte GeForce 8800GT, 512MB DDR3
  • Memory: SuperTalent DDR2 3-5-5-8 (2GB)
  • Power: Thermaltake TR2 RX 550W (with 14" fan)

אני עדיין משתמש במארז הישן והאיכותי שלי, הלא הוא הסונטה של Antec. המארז החדש, של Thermaltake, קיבל לתוכו את רכיבי המחשב הישן. המארז הזה, שעולה רק 200 שקל, איכותי להפתיע (אבל לא כולל ספק).