יש לי חוב עתיק לאור מ-"זנב לאריות". הבעיה היא שהוא רוצה ממני רגע מוזיקלי משמעותי, ואני לא מצליח לבחור. אז אני מערבב שני ממים שונים, ומציג לכם חמישה רגעים מוזיקליים שהשפיעו עלי.

1. כמה זקן אני? מספיק כדי שהקניות המוזיקליות שלי יתחילו בקלטות. לפני איזה טיול שנתי רצתי לחנות התקליטים (אחת משתיים שהיו אז בעיר) וקניתי את אוסף הלהיטים של Erasure. זו היתה תקופה כזו, אל תעשו לי דרמות. שמעתי אותה כל הטיול בווקמן המגניב שלי. את החולשה הקטנה שלי לוינס קלארק אני שומר בסוד, ומאוורר אותה רק לפעמים. אני צריך להזכיר את התקופה המעולה שהיתה אז למוזיקה פופולרית, ושהייתי מאזין קבוע למצעד הלועזי ברשת ג', עם עופר נחשון המגיש ורז ניצן העורך. זה נכון שהחתרנות שלהם התמצתה בהשמעת קטעי דאנס וטכנו אקזוטיים ביבוא אישי מהולנד, אבל תסתכלו בלוח השנה המוזיקלי שלכם על השנים 91-92 ותראו כמה דברים טובים עשו אז.
2. אבל הנטיה המוזרה שלי למוזיקה מסחרית וקלישאית קלות התחילה כנראה עם התקליטים של Boney M והפסקול של Saturday Night Fever שהסתובבו על הפטיפון לפני שהרשו לי לגעת בו. לפחות זה אוזן על ידי תקליטים ברזילאיים של הרכבים כמו Milton Banana Trio. אין כמו בוסה נובה.
3. מתישהו בתקופת חטיבת הביניים ניסו להסביר לי כמה פינק פלויד מעולים. הבעיה היא שנותנים לבנאדם דברים כמו A Saucerful of Secrets והוא לא יכול להתמודד עם זה. הכל השתנה כשלקחתי את הדיסק הזה, שיש לו על העטיפה שני אנשים לוחצים ידיים, ואחד מהם בוער! במשך תקופה ארוכה החזקתי בדעה ש-Shine On, You Crazy Diamond, על תשעת חלקיו, הוא היצירה המושלמת ואין טעם להקשיב למשהו אחר… זה עבר לי (אבל לא לגמרי).
4. עוד מצלקות שנת 1992: אחרי שכל העולם ואחותו הוציאו אלבומי גראנג' רועשים, אחרי שפרל ג'אם ונירוואנה כבשו את העולם, אחרי שכל התיכוניסטים עברו ללבוש ג'ינס וחולצות פלנל, באו R.E.M ועשו את ההיפך: אחרי Out of Time השמח, הם הוציאו אלבום עגום ומופנם, שעוסק במוות, אבל ואובדן. Automatic for The People קראו לאלבום הזה, ואני שמעתי את הקלטת עד שהסרט נשחק לגמרי ונקרע. ואז קניתי דיסק שעדיין מסתובב אצלי במערכת באופן קבוע.
5. החדר שבו ישבתי, בפקודה, היה כזה שהכריח אותי לשמוע מוזיקה מזרחית ולאהוב את זה. זה ממש לא מצער אותי. יש הרבה יוצרים טובים ומוזיקה מעניינת בתחום הזה, אלא שהם הולכים לאיבוד בים של זבל מסחרי ואלבומים שמפיקים תוך שעתיים לזמרים בשקל וחצי. אבל לא על זה רציתי לדבר, אלא על השכן שלי מהחדר ליד, שדווקא סבל מאוד מהמזרחי. ולכן הוא השקיע 2-3 משכורות צבאיות בזוג אוזניות איכותי (Koss, אם אני זוכר נכון) ויום אחד הוא נתן לי לשמוע איזה דיסק חדש. אתה בטוח מכיר אותם, הוא אמר לי, זה אלה ששרים את "קריפ". נו, טוב, אמרתי, ניתן צ'אנס לאוקיי קומפיוטר הזה. והשאר היסטוריה.

במקום להזמין אנשים ספציפיים אני מזמין את כל מי שרוצה לכתוב על רגע מוזיקלי אחד (או חמישה). ותעשו לכאן טרעקבק וככה אני אקבל דירוג נורא גבוה בגוגל. מואהאהא.

הערה מנהלתית: הבלוג שודרג לוורדפרס 2.5. עוד לא החלטתי אם כדאי להוסיף אווטארים או לא, למרות שנכנעתי ועשיתי לעצמי אחד. חוץ מזה, כותרת חודש אפריל עלתה להנאתכם. הקודמת עברה, כמו תמיד, לגלריה.

1. מציאות
בפסטיבל הטלוויזיה המתרחש באמשים אלה בפיילי סנטר בלוס אנג'לס, התכנס השנה פאנל היסטורי: איחוד של צוות הסדרה באפי קוטלת הערפדים. השתתפו: שרה מישל גלר (באפי), ניקולס ברנדון (זאנדר), כריזמה קרפנטר (קורדליה), ג'יימס מארסטרס (ספייק), אמבר בנסון (טארה), סת' גרין (אוז), אמה קולפילד (אניה) ומישל טרכטנברג (דון). אבל אלה רק השחקנים – עוד היו שם דייויד גרינוולט (ממפיקי הסדרה שהפך למפיק האחראי בסדרה "אנג'ל"), מארטי נוקסון (שקיבלה את תפקיד ה-showrunner בעונות האחרונות), וכמובן, איש העל, יוצר הסדרה ג'וס ווידון. הנחה מאט ראוש מ-TV Guide.

על מה דיברו? בעיקר על ההתחלה. שרה גלר דיברה על זה שג'וס הכריח אותה לעשות 11 אודישנים, ועל החברים שלה שריחמו עליה, בגלל שקיבלה תפקיד בסדרת אמצע-עונה (כלומר, מחליפה סדרה אחרת שבוטלה), בערוץ טלויזיה שאיש לא שמע עליו (The WB), ומתבססת על סרט אימה קומי כושל – כל זה אחרי שזכתה באמי על משחקה בסבוניה All My Children. דיברו גם על הקושי ביצירת הפרקים המיוחדים: הפרק המוזיקלי, בו כולם חששו לשיר כי אף אחד מהצוות, בעצם, לא היה זמר מקצועי. על הפרק "הס", בו יש 28 דקות ללא דיבור כלל, וכמה קשה לתזמן את המשחק כשאין דיאלוג. ועל הפרק המזעזע "הגופה", הקושי להעביר את רגשות הדמויות, ועל המונולוג המפורסם של אניה, שדת-נקמה, שלא מסוגלת להבין כיצד – ולמה – בני אדם מתאבלים.

יש ברשת (כצפוי) סיקור בלי סוף של האירוע. לייב-בלוג מפורט מהאירוע ב-Futon Critic נותן תמונה מלאה באמת, עם כל הציטוטים. יש גם הקלטה באיכות בינונית בבלוג Joss'd. עוד לא מצאתי וידאו שלם של כל האירוע – הפיילי סנטר נוקט במדיניות תמוהה-משהו של שחרור סרטון קצר, והבטחה שמי שיבוא למוזיאון יוכל לצפות בפאנל המלא. אפילו CNN דיווחו על המאורע, ובנימה רצינית למדי. משום מה אני לא רואה את ידיעות מפרסמים דבר כזה.

2. דמיון
צמאונם של המעריצים אינו יודע רוויה, וזה כשנה מפרסמת חברת "דארק הורס" קומיקס תחת הכותרת "באפי, עונה שמינית". ג'וס ווידון עצמו כתב את הפרקים הראשונים, והוא ממשיך להתוות את הכיוון הכללי גם עבור הכותבים האחרים. בינתיים כתבו בריאן ק. ווהן (אושיית קומיקס בזכות עצמו, שכתב עבור רוב הדמויות הידועות של מארוול ו-DC, כולל באטמן ואקס-מן), וכן דרו גודארד, שהיה כותב צעיר בצוות של באפי, ומאז עבר לסדרה "אבודים" והספיק גם לכתוב את התסריט לסרט Cloverfield.

הקומיקס ממשיך באופן ישיר את עלילת הסדרה, ולמרות השינוי הקיצוני במדיום, אפשר לראות שם קצת מהדיאלוג המבריק והחשיבה המקורית שתמיד איפיינו את הסדרה. בגיליון האחרון שפורסם (מספר 12) מופיע טוויסט עלילתי שהכה גלים בקרב כל החובבים – עד כדי הצדקת פרסום מאמר בניו יורק טיימס, כולל ראיון עם ג'וס ועם כמה אקדמאים מתחום הספרות. החלטתי לא לספיילר כאן, כי יש מספיק באינטרנט. אבל מי שחושב אולי לקרוא, עדיף להימנע מהספויילר. באמת.

המעריצים נחלקים בדעתם לגבי הטוויסט – חלק אוהבים מאוד, חלק מאוכזבים. אני שייך לאלה שלא מרוצים כל כך מהכיוון הזה, אבל במרוצת השנים למדתי שצריך לסמוך על ג'וס ווידון שהוא יודע מה הוא עושה. דוגמה ידועה לזה היא ההופעה הפתאומית והבלתי מוסברת של דון, אחותה הצעירה של באפי, בתחילת העונה החמישית. כולם מתייחסים אליה כאילו היא תמיד היתה שם, כולל אזכורים למאורעות שקרו קודם לכן בסדרה. הרבה מעריצים כעסו על הצורה הזו, בה מכניסים פתאום דמות חדשה – תרגיל אופייני אולי לאופרות סבון יומיות, ולא לסדרת פריים-טיים מוערכת. אבל בסוף התברר שזו בדיוק היתה הכוונה, והכל תוכנן מראש כדי שהוספת הדמות תהיה צורמת ככל האפשר. אז אני מחכה כבר לחוברת הבאה שאמורה להתפרסם בתחילת אפריל. מי שרוצה להתחיל יכול להזמין את הספר הראשון, שמאגד את חוברות 1-5.

לקראת חגיגות ה-60 למדינת ישראל עלה הרעיון לבחור ציפור לאומית למדינה. לא בדיוק ברמת החשיבות שיש לניסוח חוקה למדינה, אבל נו, שוין, כמו שאומרים ביידיש. ישבו גדולי המומחים ובחרו עשר ציפורים, שמתוכן צריך הציבור – על ידי הצבעה – לבחור את הציפור הלאומית שתייצג את כולנו במעמדים בין-לאומיים חשובים (אם כי לא בדיוק עולה לי בראש מעמד בין-לאומי רלוונטי).

אבל בשבועות האחרונים רץ קמפיין אינטרנטי אכזרי, המנוהל על ידי אנשים חסרי מצפון, צמאי-דם ובעלי סטנדרטים מוסריים מפוקפקים. הקמפיין הזה דוחף ציפור אחת ספציפית: הסיקסק. מדובר בספין מחליא לטובת ציפור, שמוטב היה לה להצטנע ולא להבליט בציבור את תכונותיה הראויות לגנאי, שאותן אפרט מיד. שימו לב שגם אושיות רשת כמו וולווט נפלו בפח של אותם בני בליעל, המבקשים לערער את יסודות המדינה ממש, על ידי בחירה בסיקסק המגונה.

נתחיל קודם בשמה המקראי של הציפור: "שרוני מזוין". איי קיד יו נוט. הסיבה לשם הזה, המתאים מאוד לציפור, היא שיש לה דורבן על פרק הכנף, שבאמצעותו היא תוקפת ציפורים אחרות, וגם יצורים גדולים יותר, אם היא מרגישה יותר מדי מאוימת. בסך הכל מדובר ביצור אגרסיבי למדי; אז אם מישהו מרגיש שהערס מתאים להיות הציפור הלאומית, בבקשה. בנוסף, הסיקסק חי בעיקר במישור החוף ועל גדות אגמים – התעלמות מוחלטת מישובי ההר והנגב, שהציפור הלאומית היא גם שלהם. ולסיום פרק העלבון, למה "סיקסק"? כה זה הקול שהיא משמיעה. לא ציוץ, לא שירה. סיקסק. זה מי שאתם מבקשים להמליך? ואגב, תומכי סיקסק יקרים, לא טרחתם אפילו לשפר את הערך של הסיקסק בויקיפדיה – זה רק מדגים את עצלנותכם ועליבותכם.

אני, אישית, הייתי בוחר בשחרור – ציפור אלגנטית, כולה שחורה (מתאימה גם לשנקין וגם לחרדים!) עם מקור כתום עד צהוב, נעימת קול וסלסול. אבל לצערי היא לא הגיעה ל-10 הגדולות, אולי בגלל אזכורים בברית החדשה, שם היא מסמלת את יצר הרע – בגלל הצבע כנראה. אכן, תמיד דופקים את השחורים. אז צריך למצוא משהו אחר.

הנשר המקראי הוא בחירה טובה, לדעתי. עוף דורס גדול ומרשים, שהולך ונכחד – צריך להעלות מודעות כדי להציל אותו. אבל הוא לא חף מבעיות – היותו אוכל נבלות לא מוסיפה לאטרקטיביות שלו. חוץ מזה, נשר זה כזו קלישאה. מדינות ערב אוהבות להשתמש בו, וגם כל מיני מדינות במרכז אירופה, בלי להזכיר שמות. ויש כמובן גם את הנשר האמריקאי, שאינו נשר כלל. כחלופה, אני מציע את הפשוש. אין ציפור ישראלית כמו הפשוש: קטנה וניצבת בלי פחד מול אויבים גדולים, שירתה יפה (אין כמו שירה עברית!), והיא גם יחודית לארץ. באתר החברה להגנת הטבע יש גם "טיעוני נגד", אבל בין השורות אפשר לראות שגם הם, למעשה, מתאימים לישראלים.

לכן אני יוצא בקריאה נרגשת: הצביעו פשוש! ויפה שעה אחת קודם. להצבעה

נטויז'ן מפרסמת בזמן האחרון מודעת פלאש, שמציעה להקליק ולשלוח ברכת שנה טובה מעוצבת – אפשר לבחור תמונות ולהוסיף טקסט. טוב, אני הייתי חושב פעמיים לפני שהייתי שולח ברכה עם לוגו של חברה כלשהי. זה לא נראה לי במקום. אבל במודעה יש דבורה קטנה כזו שמעופפת לה, ואמורה לרמז על הדבש של התפוח בדבש. אני לא יודע מי הגרפיקאי/ת שאחראי/ת לדבורה הזו – אבל אני מת עליה! אין לי מושג למה. אני מעלה כאן צילומסך של המודעה, כי עוד מעט יגמרו החגים ולא נראה אותה עוד.

ואם מישהו שקורא את זה מכיר את האמן – שימסור לו שהוא מצוין.

לסבתא שלי היתה שכנה שמעולם לא ידעתי את שמה, אבל אני זוכר אותה מילדותי. רק הכינוי שלה ידוע לי: "הרבנית" (רבעצן, כן?). היא היתה ניצולת שואה, ובעלה הרב נפטר שנים קודם לכן. מאחר ואין לי הרבה חומר כדי להנציח אותה, אני יכול לעשות רק מה שכל פולניה טובה עושה: לתת מתכון. המאכל הוא הקיגל, המכונה גם קוגל ירושלמי (קיגל וקוגל – זה תלוי באיזור), ומצטיין בזה שנורא זול להכין אותו. כי בניגוד לכל מיני תיאוריות שרצות פה, יהודי מזרח אירופה היו (ברובם) עניים בטירוף. את הפשטידה הזו אפשר להכין מאוד בקלות, חוץ מקטע אחד שצריך להיזהר בו. זה יוצא מתוק, וככה צריך, אבל אני אוהב להוסיף הרבה פלפל שחור, וזה תורם מאוד.

אז קחו לכם -

• חצי חבילת אטריות ביצים רחבות
• שליש כוס סוכר
• שישית כוס שמן (30 גרם בערך)
• שתי ביצים
• פלפל שחור

מתחילים בלבשל את האטריות כרגיל. מסננים את המים. שמים בסיר (אפשר באותו סיר, אם האטריות עברו למסננת) את הסוכר והשמן ומחממים על הכיריים עד שכל הסוכר נמס ומתקבל קרמל. כאן צריך מאוד להיזהר, כי יש לסוכר נטיה להישרף ואז זה נהיה מר ונורא. ברגע שהסוכר נמס שמים את הסיר על השיש כדי לקרר אותו ולמנוע מהסוכר להישרף, ושופכים פנימה את האטריות. מערבבים היטב ומהר, כי כשהסוכר מתקרר הוא מתחיל להתגבש. מוסיפים שתי ביצים ופלפל שחור לפי הטעם, וטיפת מלח. למתקדמים: אפשר להוסיף צימוקים.
משמנים תבנית ושופכים פנימה את התערובת. מכסים בנייר כסף ואופים בחום של 180 מעלות במשך 45 דקות, ואז מורידים את נייר הכסף וממשיכים עוד חצי שעה בערך – עד שהכל משחים. לא יותר מדי, בבקשה.

ועכשיו סיפור על הקיגל. בבתי כנסת של אשכנזים יש קיגל בכל סעודת מצוה, לפעמים טוב ולפעמים לא יפה להגיד בשבת מה דעתנו. בקהילה מזרח אירופאית אחת נפטר החזן בדיוק לפני ראש השנה והימים הנוראים, והם חיפשו בלחץ חזן שיבוא וימלא את התפקיד. בסוף מצאו חזן צעיר, לא כל כך מנוסה, אבל עם המלצות חמות. ואכן, קולו הערב הסתלסל והנעים זמירות, מתפילות ראש השנה ועד מוצאי יום הכיפורים, אז שברו את הצום עם כמה מנות קטנות ויין בבית הכנסת, לפני שימהרו המתפללים איש איש לביתו. ואת הכבוד לפרוס את הפרוסה הראשונה מהקיגל נתנו לחזן הצעיר, העילוי, נעים זמירות ישראל. והחזן חותך לעצמו פרוסה מהקיגל ואוכל; "נו," שואל הרב, שאשתו הרבנית הכינה את הקיגל, "טעים?" אבל החזן לא עונה, ומייד פורס לעצמו פרוסה נוספת ואוכל אותה. ואז עוד אחת ועוד אחת. והמתפללים רואים וכועסים: "מה זה? זה לא חזן, זה פרעסר!" ומתחילים לדחוף אותו, אבל הוא לא מרפה ומחסל את כל התבנית. והם מכים אותו וצועקים "קיגלפרעסר!" והוא בורח מהעיר ואפילו את שכרו לא נוטל.

האגדה מספרת שעשרים שנה אחר כך, אחד מבני הכפר פגש את אותו חזן בעיר הגדולה. ניגש ושאל אותו, איך זה שעשית מה שעשית, ועוד במוצאי יום הכיפורים? אמר לו החזן, הרבנית שאפתה את הקיגל טעתה ושמה שמן קיק במקום שמן לבישול, ואני בלעתי את כל התבנית כדי לא לבייש אותה.

שבת שלום.

חלק שלישי ואחרון של הפוסט, במסגרת פרויקט הכתיבה הקבוצתית (חלק א', חלק ב').

8. "ילד האתמול" (1992) – אייזיק אסימוב, רוברט סילברברג – The Ugly Little Boy

מבוסס על סיפור קצר של אסימוב, שפורסם במגזין "גלאקסי" ב-1958; סיברברג סייע לו להפוך את הסיפור לרומן שלם. יש לאסימוב ספרים טובים יותר, וגם הסיפור הקצר המקורי הוא לא הטוב ביותר שלו. אבל שיתוף הפעולה ביניהם הוליד רומן שקל לקרוא, והוא שער כניסה טוב למד"ב עבור אלה שנרתעים ממנו. אני עצמי קניתי כמה וכמה עותקים כמתנה על מנת לפתות תמימים. העלילה בקצרה: ניסוי מסע-בזמן מסתיים בהבאת ילד ניאנדרטלי לימינו; אומנת שנשכרת כדי לטפל בו נרתעת ממראהו המכוער, אך עם הזמן מתאהבת בו ורואה בו את ילדה שלה.
מי שמחשיב את עצמו חזק בעסק יכול לקרוא את "מחר כפול תשע" (1959), האנתולוגיה בה נכלל הסיפור הקצר, יחד עם עוד כמה יצירות מעולות.

9. "האיש במצודה הרמה" (1962) – פיליפ ק. דיק – The Man in the High Castle

רומן מציאות אלטרנטיבית. מדינות הציר ניצחו במלחמת העולם השניה, וארצות הברית איבדה את החוף המערבי לטובת יפן, ואת המזרחי לרייך השלישי. גרמניה ממשיכה את השמדת היהודים וכל הגזעים הנחותים באירופה ואפריקה; ליפן אין כל מדיניות כזו, והיא משליטה משטר רגוע יחסית – אך לא דמוקרטי, כמובן – על האזורים בשליטתה: רוסיה, סין, דרום מזרח אסיה. הספר כולל מספר דמויות בקווי עלילה משניים; חלק מהדמויות קוראות ספר בשם "החרגול שוכב כבד", המתאר מציאות אלטרנטיבית בה ההתקפה על פרל הרבור נמנעת, בריטניה החזקה כובשת את ברלין, צ'רצ'יל הוא עדיין ראש הממשלה כשהאימפריה הבריטית הופכת גזענית. ארה"ב הסובלנית יוצרת קשרי מסחר עם סין, ונוצר מצב של עוינות בין ארה"ב ובריטניה.
למרות קוי העלילה המקבילים וחוסר גיבור מרכזי, הספר מקורי ומרתק; ויש בו סצינה אחת, לקראת הסיום, שהכתה אותי בהלם ושווה את קריאת כל הספר. אל תספיילרו את חבריכם.

10. "פטיש השטן" (1977) – לארי ניבן, ג'רי פורנל – Lucifer's Hammer

בהתחלה, הסיכוי שהמטאור יפגע בכדור הארץ הוא אחד למיליון; אחר-כך, אחד למאה. הפגיעה מחסלת את התשתיות, את התקשורת, את הציביליזציה, והופכת בני אדם מתורבתים לשורדים, רוצחים ואף קניבלים. הדיוק הטכני של הספר הזה מעורר חלחלה, וראינו חלק מתחזיותיו מתגשמות בניו אורלינס לפני שנה. תמיד טוב לקרוא בו כשחוששים מאסון טבע או מלחמה גרעינית – הוא מלא עצות ותרחישים שאפשר להתכונן אליהם. ולכן, לפני שאתם צופים את קץ העולם, דאגו להצטייד ברכב שטח, נשק (רובה צייד מומלץ) ומתכון להכנת בירה.

מה אין ברשימה

אולי חשוב להבהיר שזו לא רשימת עשרת הטובים ביותר. מה שאולי אפשר לעשות עם סרטים, ואפילו סדרות טלויזיה, אני לא יכול לעשות עם ספרים. גם אין ברשימה ספרים ברורים מאליהם: "שר הטבעות", לדוגמה, או הארי פוטר לדורותיו, למרות שאני מחבב את שניהם; "חולית" נעדר כי כל חובב מכיר אותו, וגם רבים מחוץ לתחום, ואני אישית לא כל כך אהבתי (אני שרוף עכשיו בעיני אלפי אנשים). גם "המשחק של אנדר" וסדרת הרובוטים של אסימוב לא כאן, למרות ש-"מערות הפלדה" היה כנראה ספר המד"ב הראשון שקראתי. התיתכן רשימה בלי ריי בראדבורי? בלי ארתור צ. קלארק? אורסולה לה גוין? ה. ג'. וולס? אבל הפוסט קצר והרשימה מרובה, ואי אפשר להכניס הכל. אפשר עוד לטעון שמד"ב אינו ז'אנר כלל; בתוכו יש הרי ספרי בלשים, רומנים היסטוריים, ספרי מתח, ריגול, מלחמה ומה לא. אז צאו וקראו, ידידי, וזכרו שיינגבי הוא שרץ.

חלק ב' של פוסט עשרת הספרים, במסגרת פרויקט הכתיבה הקבוצתית. חלק א' נמצא כאן.

4. "שיר של קרח ואש" (1996-?) – ג'ורג' ר. ר. מרטין – A Song of Ice and Fire

הסדרה הזו, ששלושת הספרים הראשונים שלה שכבו אצלי על המדף שנתיים, הוכיחה לי שאפשר לכתוב פנטזיה למבוגרים בלי להתבייש. מרטין חקר רבות את חברת ימי הביניים והביא אותה על אצילותה ואכזריותה אל תוך הספרים. ניצני מדע ועוצמת הכנסייה נמצאים כאן, כמו גם מאבק בין דתות: הפגאניות העתיקה שהולכת ונמוגה; הנצרות (במסווה של דת בת 7 אלים שהם למעשה אחד) המציגה את עצמה כמודרנית ומלאת חמלה, אך לא בוחלת באמצעים; ודת חדשה מן המזרח הכובשת לה מאמינים (לא קשה לנחש למה הכוונה). מאבקי כוח חסרי רחמים בין בתי האצולה השונים הם עיקר העלילה, ובעוד הלורדים נלחמים ורוצחים זה את בניו של זה, כוח אפל זומם לפלוש אל הממלכה מצפון; כוח עתיק ומיתי, שרוב האנשים מאמינים שהוא סתם סיפורי ילדים. וכאילו זה לא מספיק, נערה אחת, נצר לשושלת מלכים שהודחה לפני שנים, עדיין חיה וצוברת כוח כדי להחזיר לעצמה את המלוכה המגיעה לה לפי זכות אבות. אני אוהב את עושר התיאור של מרטין: הוא לא מחמיץ אף פרט בסמלי השלטון, בשריונות מנקרי העיניים, בשמלות המשי והמלמלה, ואף מנה בארוחות המפוארות שמוגשות בטירה, בעוד העניים צדים עכברושים למחייתם. עד כה פורסמו ארבעה ספרים, החמישי צפוי לצאת בקרוב – אולי אחרי שהמולת הילדים של הארי פוטר תשכך מעט.

5. "גר בארץ נכריה" (1961) – רוברט א. היינליין – Stranger in a Strange Land

אדם שגדל מינקות במאדים, מטופל אך ורק בידי החייזרים שגרים שם, חוזר לכדור הארץ ונתקל בעולמנו, שנראה לו מוזר ומשונה. היינליין השתמש בזרותו של הגיבור כדי ליצור נקודת ראות מקורית ומנותקת על דברים שנראים לנו מובנים מאליהם: דת ממוסדת, נישואין/מונוגמיה/הטרוסקסואליות, פחד ממוות. לספר היתה השפעה גדולה על תרבות ההיפים והתנועה האנטי ממסדית של סוף שנות ה-60, והוא החדיר לאנגלית את המילה "גרוק" (זוכרים את תוכנת שיתוף הקבצים "גרוקסטר"?); והוא כבש קוראים רבים מקרב אנשים שלא היו מעלים על דעתם לקרוא ספר מד"ב. חזק מאוד גם בימינו, ויכול לטלטל את עולמכם.

6. "תשעה נסיכים לאמבר" (1970-1991) – רוג'ר זילאזני – Nine Princes in Amber

הספר הראשון בסדרה הכוללת שני מחזורים של חמישה ספרים. אמבר, העולם האמיתי היחיד, שעולמנו (כמו עולמות רבים אחרים) הוא רק צל שלו, היא במוקד מלחמה בין תשעה נסיכים שכולם רוצים לרשת את כס אביהם, המלך אוברון. אלמנטים פסיכדליים של המעבר בין עולמות-צל שונים ומשונים ועד לעולם האמיתי, הוא אמבר, מרתקים את הקורא למאבק הירושה חסר הרחמים, שלא ברור מה מציאות בו ומה רק השתקפות. התרגום העברי, אגב, מעולה ממש.

7. "המשגיחים" (1987) – אלן מור, דייב גיבונס – Watchmen

ספר הקומיקס הראשון שהוצג כספרות רצינית, ואוי כמה שהוא רציני. רק דיון ברעיונות של ניטשה המובאים בספר – אלוהים וה-Übermensch, לדוגמה – יכול לפרנס מאמרים רבים. הספר נחשב בעיני רבים כקו פרשת המים בהתפתחותו של הרומן הגרפי, מקומיקס פשטני ושטחי למדיום אמנותי רציני; המגזין "טיים" כלל אותו ברשימת 100 הרומנים החשובים של המאה העשרים. הספר עוסק בדה-קונסטרוקציה של מיתוס גיבור העל, חוקר סוגיות כגון סמכות חברתית ומקורה, ריאליזם בעולם פנטסטי, וזיכרון (אירועים שונים מתוארים מזויות שונות, בסגנון ראשומון). הספר הוא חוויה אדירה גם למי שלא חושב אפילו לקרוא קומיקס, ומראה את הפוטנציאל שיש למדיום הזה. רק זכרו את השאלה הנצחית: מי משגיח על המשגיחים?

לפוסט הסיום.

אני אוהב לקרוא, ועכשיו, כשיש לי הרבה זמן לזה, אני מספיק בשבוע מה שלא הייתי מספיק בחודשיים. אבל בגלל אהבתי למד"ב, ההיכרות שלי עם הספרות הכללית נחותה למדי. אני מתנחם בזה שלקורא הממוצע יש היכרות נחותה עוד יותר עם תחום המד"ב והפנטזיה, ובעיקר בישראל יש נטיה לפטור את זה כז'אנר של בני עשרה חנונים. כמו שאינטרנט זה לחנונים, כי הילדים הגזעיים משחקים כדורגל ויושבים עם סיגריה על הברזלים.

במסגרת פרויקט הכתיבה הקבוצתית, אספתי רשימה של 10 ספרי ז'אנר אהובים עלי. הגנבתי פנימה כמה סדרות, כי לפעמים העולם הדמיוני שבורא הסופר גדול ועשיר מכדי להכילו בספר אחד. הגרפומניה שלי מאלצת אותי לחלק את הפוסט לשלושה חלקים – אולי פיצוי על כך שלא כתבתי על ספרים בבלוג עד היום.

1. סדרת "המוסד" (1951-1993) – אייזיק אסימוב – Foundation Series

אין שום קשר למוסד הישראלי, כמובן. שלושת ספרי המוסד המקוריים: "המוסד השמיימי", "מוסד וקיסרות" ו-"המוסד האחר" מספרים את סיפור שקיעתה ונפילתה של האימפריה הגלקטית, מאימפריה שלווה תחת שלטון החוק של הקיסר, למצב של כאוס מוחלט, התמוטטות המסחר והמערכות הכלכליות, התדרדרות המדע והציביליזציה, ועד לעידן אפל של בורות. לא לחינם זה נשמע מוכר – הסדרה מתבססת רבות על "נפילתה של האימפריה הרומית" – שוב קיסרות ששלטה על כל העולם שהיה ידוע אז, והתפרקותה לרסיסים הביאה עלינו את ימי הביניים החשוכים. נקודת האור היא המתמטיקאי הארי סלדון, שפיתח מדע סטטיסטי לחיזוי התנהגות של המון. המדע שלו חוזה את התמוטטות האימפריה ואת עידן הכאוס, אבל הוא מציע דרך לקצר את תקופת האופל מ-10,000 שנה לאלף בלבד: הקמת מוסד אקדמי שיכתוב את "האנציקלופדיה גלאקטיקה", שתשמר את הידע האנושי.
שנים ארוכות לאחר שלושת הספרים המקוריים חזר אסימוב לסדרה וכתב המשכים: "פאתי המוסד" (1982), שהביא לו את פרס "הוגו" השני שלו; "המוסד והארץ" האהוב עלי אישית ביותר; "בטרם המוסד" – אולי הספר הטוב ביותר של אסימוב: מתאר את ההתרחשות לפני הספרים המקוריים, ואת האירועים שהביאו את סלדון לפיתוח מדע החיזוי שלו; ו-"לקראת המוסד", ספר קצת חלש, שנשלם בימיו האחרונים של אסימוב, אבל מחבר רעיונית את סדרת המוסד עם מפעל גדול אחר שלו – סדרת הרובוטים.

2. "עריצה היא הלבנה" (1975) – רוברט א. היינליין – The Moon Is a Harsh Mistress

הירח הופך למושבת-עונשין, לשם נשלחים פושעים לרצות את עונשם. אבל בגלל כח הכבידה הנמוך, מי שנשאר שם 4 שנים או יותר כבר לא יכול לחזור, וכך כל עונש של 4 שנים הופך בעצם למאסר עולם. מתפתחת שם חברה אנושית שונה לחלוטין מאשר בארץ: כל אדם צריך לקנות חמצן לביתו, ונשימה באזורים ציבוריים עולה כסף. קשיי החיים והפרנסה מולידים מודל משפחתי שונה: משפחה היא הרבה גברים והרבה נשים שגרים בבית אחד ומשתפים פעולה. השפה המדוברת היא בליל שפות שאותן הביאו האסירים הגולים. וכל החברה התוססת הזו רוצה עצמאות מכדור הארץ הזקן והחולה, שתקוע בעבר. החלום הזה הופך למציאות כשהמחשב הענק המנהל את מושבת העונשין הזו מתעורר לפתע להכרה. הדרך בה אנשי המחתרת בונים את ארגון הטרור שלהם כך שאי אפשר יהיה לחדור אליו היא קריאת-חובה לכל אנרכיסט באשר הוא.

3. טרילוגיית מאדים (1992-1996) – קים סטאנלי רובינסון – Mars Trilogy

העתיד הקרוב: משלחת של 100 מתיישבים יוצאת בדרכה למאדים, לבנות שם מושבה ולהתחיל תהליכי הארצה. אינטריגות ומאבקי כוח בין אמריקאים, יפנים ורוסים, חברות ענק ששולטות מאחורי הקלעים של ממשלות כדור הארץ ורוצות נתח גם מהפלנטה האדומה, והאישיות השונה אצל כל מתיישב – כל אלה משחקים תפקיד באפוס הענק הזה. שמות הספרים מעידים על התקדמות התהליך: "מאדים האדום": נופי הסלעים והחולות האדומים שולטים כאן, והמאבק של המתיישבים הוא בעיקר באיתני הטבע של האטמוספירה הדלילה, הקור העז, סופות החול האינסופיות והאבק האדמדם המיקרוסקופי. "מאדים הירוק": צמחיה מהונדסת גנטית מתחילה להתפתח ולהעשיר את האטמוספירה בחמצן; מגיעים מתיישבים חדשים בהמונים, אנשים שאיבדו תקווה לחיים טובים בכדור הארץ; איתם מגיעות חברות הענק ותקציבי המליארדים שלהם – וכך גם מתחילה התנועה לשימור מאדים במצבו הראשוני. "מאדים הכחול": הטמפרטורות הנוסקות מאפשרות קיום של אוקיינוסים שזורמים מהקטבים הנמסים. בני הדור השני למאדים גדלים להיות אנשי-ענק בכבידה הנמוכה. כלכלה חלופית לקפיטליזם של חברות הענק מתחילה להתהוות – משקפת במידת מה את הפריחה של הקוד הפתוח בימינו. כדאי לקרוא, ולו רק בשביל פיגוע הטרור הגדול בהיסטוריה, המתרחש בספר הראשון ועדיין גורם לי לצמרמורת כשאני נזכר בו.

להמשך.

הת'ר ארמסטרונג היא מפעילת הבלוג Dooce, שפועל מאז שנת 2001. הבלוג היה המוצא שלה לכל התסכול שצברה בעבודתה כגרפיקאית ומעצבת אתרים. היא כתבה בהומור, ובעילום שם, אבל אחרי שנה האתר התגלה והיא פוטרה; כך נולד המושג dooced – מי שפוטר בגלל מה שכתב באינטרנט. כעת היא בלוגרית במשרה מלאה, והפרסומות באתר הן מקור ההכנסה העיקרי שלה; היא כותבת גם עבור אתרים אחרים (כמו Alpha Mom).

אני מוכה תדהמה כמעט בכל פוסט שלה שאני קורא. הפתיחות והיכולת לדבר על כל נושא, ובעיקר ההודאה בעינויים שהיא גורמת לבני משפחתה המורמונים שנאלצים לקרוא את תיאוריה המפורטים יחד עם כל האינטרנט. מי עוד יכולה לדבר כך על מערכת היחסים שהיא מנהלת עם הציצים שלה? שלא לדבר על בעיות העצירות אצלה במשפחה? אבל יותר מכל, מרשימה היכולת שלה להתמודד עם הדיכאון הקליני שהתפרץ אצלה אחרי שפוטרה, ועל החשש המתמיד שיחזור, והתרופות שהיא חייבת לקחת, ובעלה והבת הפעוטה שנותנים לה את הכוח להמשיך. ותאמינו או לא, היא הציעה לבעלה נישואין בטוקבק בבלוג.

אבל עם כל הבעיות האלה, הבלוג שלה ממש לא עצוב ומדכא. להיפך – זה אחד הבלוגים המצחיקים ביותר שאני מכיר. מסתבר שהיא פופולרית מאוד אצל אמהות; אני, מן הסתם, לא שייך לדמוגרפיה הזו, ובגלל יותר מסיבה אחת. ולמרות זאת, אני נהנה מאוד לקרוא אותה, ומלא הערכה על יכולתה להתגבר על הקשיים בחייה עם הומור וכנות בלתי ניתנת לעצירה. כמה טוב לראות שאישה עם כזה כישרון כתיבה מצליחה להתפרנס מפרסום אצלה בבלוג. זה נותן תקווה.

בוב רוס הוא אמן אמריקאי, שהפיק והנחה תוכנית טלויזיה ללימוד ציור בשם שמחת הציור (The Joy of Painting). במקום להעמיד את האמן במרכז, רוס האמין שכל אחד הוא אמן, ורק צריך ללמוד כמה שיטות פשוטות כדי להפיק ציורי שמן נהדרים. בכל תכנית הוא התחיל עם קנבס ריק, מכוסה כולו צבע רטוב, לבן או שקוף, ובתום 27 דקות היה ציור נוף נהדר מוכן לנגד עינינו המשתאות. ולא רק זה, אלא הוא תמיד השתמש במברשות-ענק של אינץ' או שניים, או מקסימום במכחול-מניפה רחב, ולמרות זאת הציור היה מלא פרטים קטנים. בניגוד לטכניקה הרווחת, של ציור שכבה והמתנה של יומיים עד שהצבע התייבש, הוא צייר אך ורק על צבע רטוב, עוד שכבה ועוד שכבה, וניצל זאת להשיג אפקטים נהדרים של מריחה ושילוב צבעים. הדרך בה הוא מצייר השתקפויות במים מפליאה, אפילו אחרי שראיתי אותו עושה את זה 20 פעם. כל דבר שהוא עושה מלווה בהסבר בקולו המרגיע, שנותן תחושה של מורה סבלן וחביב, שיעשה הכל בשבילך עד שתצליח.
אמרו עליו שהציורים שלו בנאליים, ושאין להם ערך אומנותי. אבל בוב רוס עזר לאלפים חסרי השכלה אומנותית להוציא את הדמיון והיצירתיות שלהם מהראש אל הבד, ובכך תרם לעולם משהו שאי אפשר להשוות אליו את גדולי הציירים. הוא נפטר ב-1995 מלימפומה, אחרי שצייר (לפי עדותו) קרוב לשלושים אלף ציורים. את אלה שנותרו ברשותו תרם לתחנות הטלויזיה הציבוריות (PBS) שהקרינו את תוכניתו.