כמה טיפות גשם ומייד הכל קורס: רמזורים, כבישים, מערכות ניקוז. גם רשת הכבלים, זו שמזינה את הטלויזיה בחדר השני, וזו שמובילה אלי את סדרת הצינורות של האינטרווב. בזמן הסופה, בלילה, כבר התחילו ניתוקים באינטרנט, בעודי צופה בתסכול בנוריות המהבהות של המודם חסר האונים. היום גם הממיר הדיגיטלי שמעבר לקיר שבק חיים, והטלויזיה שם, שתמיד בווליום גבוה מדי ב-50%, נדמה.

השתררות נפלאה של שקט, יחד עם חוסר אינטרנט מייבש, פינו לי לפתע ערב שלם. הרדיו על 88FM (ג'אז ושירי שלג וחג המולד), שמיכת פוך וספר. אני ידוע בכך שקצב קניית הספרים שלי הוא בערך כפול מקצב קריאת הספרים שלי, אז תמיד יש דברים מוכנים. היום זה "קריפטונומיקון" של ניל סטיבנסון, פחות ספר ויותר גוש מלבני מסיבי של למעלה מ-1,100 עמודים. ככה צריך להיות, שלא יגמר מהר מדי, חס וחלילה. אחרי שגמרתי לקרוא את Snow Crash רצתי למצוא עוד ספרים של סטיבנסון, וזה הראשון שמצאתי, ועוד במחיר מציאה ממש.

העמודים רצים לי בספר ואז – פתאום – הכל חזר. המודם מסתנכרן, הטלויזיה מתחילה לצרוח את אות הפתיחה של הישרדות. זה בדיוק הזמן לשלוף את האוזניות האטומות לרעש, לכבות את המחשב ולהעמיד פנים שהתקלה נמשכת. ערב נעים לכולם.

עקב עונת הטלויזיה הממשמשת ובאה (למעשה כבר התחילה), מיהרתי השבוע לצפות בכמה סרטים שבעוונותי טרם הספיקותי. להלן התרשמות כללית. הקורא\ת חד\ת העין ודאי י\תשים לב שכמה מהם שייכים לקבוצת "סרטי המלחמה הקרה"; זאת, כמובן, לקראת המלחמה הקרה השניה שנמצאת בהכנה ברגעים אלה ממש במשרדו של החבר ו' פוטין.

"תיק איפקרס" (1965). מעין אנטי-ג'יימס בונד, עם מייקל קיין כפושע זעיר, חובב בישול גורמה, שגויס לריגול הנגדי כאלטרנטיבה לכלא. קצת מעקב ישן וטוב, קצת משרדים סודיים מוסווים מאחורי מפעלים תמימים למראה, קצת טובות מהסקוטלנד יארד. בניגוד לסרטי פעולה של היום, בסרט הזה יש ממש שחקנים. חבל שהכל מתמוטט בשליש האחרון של הסרט, עם תפנית עלילתית לכיוון סרט מד"ב זול במיוחד. מצד שני, ג'יימס בונד הלך הרבה יותר רחוק בכיוון הזה.

"המרגל שחזר מן הכפור" (1965). באמת חמור שלא ראיתי את זה עד היום. ריצ'רד ברטון נותן את אחת ההופעות הגדולות שלו, בעיבוד הקולנועי לרומן הקלאסי של ג'ון לה קארה. מרגל שעייף מהעבודה הקשה נשלח למשימה אחת אחרונה, מבצע מסובך שנועד להפליל סוכן אויב במזרח גרמניה. סרט עם אוירה כבדה ומעיקה, כמו החשש המתמיד של המרגל שמא ייתפס. מעולם לא חשבתי שצילום שחור לבן יכול להיות מרהיב, אבל הוא כן. גם ההעברה ל-DVD מעולה.

"משחקי מלחמה" (1983). טוב, את זה ראיתי כבר פעם, מזמן. האקר צעיר פורץ למחשבי הצבא האמריקאי וכמעט מתחיל מלחמת עולם שלישית. ההצגה של טכנולוגיית מחשוב בסרטים הוליוודיים היא מושא למשל ושנינה מזה שנים רבות; בסרט הזה המצב לא כל כך גרוע. אבל הכי טוב זה הצליל שעושות המקלדות. איפה אפשר למצוא מקלדות כמו פעם?

"ג'ונו" (2007). חשבתם שהריון לא רצוי זה טרגדיה? טעיתם. ג'ונו, בת ה-16 השנונה ביותר ביקום (*פלאשבק מטורף לבאפי*), מחליטה לבדוק איך זה לעשות סקס, עם החבר הכי טוב שלה, שהוא במקרה נחנח יהודי. היא נכנסת להריון, מוותרת על הפלה, ומחליטה למסור אותו לאימוץ לזוג יאפי עשיר. היא כאילו קולית עם כל העניין, מתחכמת ופולטת משפטי מחץ, אבל הדמות האמיתית והמקסימה שלה נגלית לעינינו בין השורות. והיא לא היחידה – ההורים שלה, שאמורים להיות מרגיזים ולא מבינים כמו בכל סרטי הנעורים, מתגלים כהורים הטובים ביותר אי פעם (חוץ מקית' מארס). סרט מעולה ומשמח-לב עד מאוד.

"מייקל קלייטון" (2007). עורך דין שמתמחה ב-"ניקוי בלאגנים" ומסובך בחובות, מנסה להתמודד עם הבלאגן הכי גדול בקריירה שלו: עמית לעבודה, שמייצג חברת כימיקלים סרטנית, משתגע ומחליט להחליף צדדים. עוד צעד במסעו הארוך של ג'ורג' קלוני להוכיח שהוא שחקן טוב. זהו תרגיל נפלא: סרט בו כמעט כל הדמויות רעות: קלייטון מנסה להיגמל מהימורים ולצאת מהלוואה שחורה שלקח; העו"ד שעבר לכאורה לצד נפגעי הסרטן, אבל בעצם הוא חולה מאניה-דיפרסיה שהפסיק לקחת את התרופות שלו; וטילדה סווינטון המצוינת, עורכת הדין של חברת הכימיקלים, כמלכת קרח קפואה הרבה יותר מזו שגילמה ב"נרניה". סרט מדכא להפליא.

כדי לא לצאת מדוכאים מהסרט, רוצו לצפות בסדרה המטופשת The Middleman. מהתלה חתרנית ודלת-תקציב, שצוחקת על – וגם עם – סרטי המד"ב והאימה של שנות החמישים והשישים. בפרק הראשון מוסבר, שהמפלצות המוזרות, המדענים המטורפים, והפושעים שרוצים להשתלט על העולם – אלה שכולם מכירים מהסרטים ומהקומיקס – באמת קיימים גם בחיים. זו הסיבה לקיומו של ה-Middleman: הוא נלחם בהם בכל דרך. הארגון שמממן אותו ומספק לו ציוד הוא כה סודי עד ששמו אינו ידוע. מין שילוב של "גברים בשחור" עם Get Smart המיתולוגית, פלוס איזכורי תרבות פופ בכל משפט, ודיאלוג שנון בקצב רצחני. לצפות ולצחוק, לפני שהמנהלים שמים לב ומבטלים את הסדרה.

אחרי 5 שנים בגלקסיית פגסוס, ערוץ SciFi ביטל את הסדרה סטארגייט: אטלנטיס. למי שלא מכיר, אטלנטיס היא ספינאוף של הסדרה המצליחה סטארגייט SG-1, שבעצמה נולדה מתוך הסרט "סטארגייט". הופקו 10 עונות של SG-1, התקופה הרציפה הארוכה ביותר עבור סדרת מד"ב; "אטלנטיס" עצמה היתה בין הסדרות הנצפות ביותר בערוץ, אך בשנים האחרונות הצופים אהבו יותר את הכיוון ההומוריסטי של סדרות כמו "יוריקה".

מצד שני, SG-1 ממשיכה לחיות בסרטי טלויזיה שיוצאים פעם בשנה בערך, וזה מובטח גם לאטלנטיס. הפרק האחרון, "אויב בשער" (שיהיה במקרה גם הפרק ה-100 של הסדרה) לא יסגור את העלילה, שתמשיך בסרט בן שעתיים הצפוי לצאת ב-2009.

בין זה ובין הסיום של באטלסטאר גלקטיקה בעוד כמה חודשים, המצב קשה. עכשיו הכל תלוי ב-Dollhouse.

עדכון: עכשיו הכל ברור. בשנה הבאה תתחיל סדרה חדשה שתיקרא Stargate Universe. ובסדרה: סיפורו של צוות על הספינה Destiny, המתוכנתת לטיסה אל הצד השני של הגלקסיה, והצוות לכוד בה ולא יכול לשוב. וזה אפרופו דברים שסטאר טרק כבר עשו.

המערכה הראשונה של Dr. Horrible's Sing-Along Blog עלתה לרשת.

אחרי כמה שעות קשות, בהן הצפיה היתה אפשרית רק מארה"ב (תרגום: נסיונות קדחתניים לשימוש בפרוקסי), הוידאו זמין כעת בכל העולם. בתפקיד האיש הרע: ניל פטריק האריס, בארני מ-"איך פגשתי את אמא" (ולנצח "דוגי האוזר"). בתפקיד האיש הטוב אך המגעיל: ניית'ן פיליון (קפטן ריינולדס, "פיירפליי"). בתפקיד העלמה במספר מצוקות שונות: פלישיה דיי, שהייתה קוטלת פוטנציאלית בעונה האחרונה של באפי, ויצרה את הסיטקום האינטרנטי עטור הפרסים "הגילדה".

כל המרקחת הזו נולדה בזמן שביתת התסריטאים בהוליווד. מסתבר שהאנשים האלה לא יכולים להפסיק לכתוב, ולכן פנו ג'וס ווידון ואחיו לאינטרנט, כתבו והפיקו מחזמר מטופש-בכוונה בעלות נמוכה בטירוף. האתר מתחיל כבר להיות איטי, והוידאו יהיה זמין לתקופה מוגבלת, אז כדאי לראות בהקדם.

אל הסרט "מלצרית" הגעתי בזכות ניית'ן פיליון (קפטן מאל ריינולדס, "פיירפליי"), שחקן המשנה בסרט. אז ראיתי שהשחקנית הראשית היא קרי ראסל, שעוד לא בזבזה את כל הקרדיט שצברה בימי "פליסיטי", וחשבתי שכדאי לצפות. הסרט הוא קומדיה רומנטית קצת מרירה: ג'נה (ראסל) היא מלצרית ואופה עוגות-פאי בדיינר פרברי, ונשואה לאדם המגעיל ביותר שהומצא אי פעם (ג'רמי סיסטו). את כל הצרות והתסכולים שלה היא מוציאה על ידי המצאת מתכונים מקוריים לפאי; כל יום מתכון חדש. לקוחות הדיינר כבר מחכים לגלות איזה פאי חדש ומשונה יוגש היום. ג'נה חולמת לגשת לתחרות אפיית פאי, לזכות בפרס הראשון ולעזוב את בעלה המפלצתי. אך התכנית משתבשת כשהיא מגלה שהיא בהריון, ועוד יותר כשהרופאה שלה נעדרת ובמקומה מגיע רופא צעיר ונאה (פיליון).

הסרט משובץ במתכונים מקוריים לפאי; כמובן שנמצא מי שישב ורשם את כל העוגות שג'נה ממציאה. הרשימה המלאה כאן, ויש כמה מתכונים מפורטים באתר הסרט. אני בחרתי את השלוש שנראו לי הכי טובות (או לפחות עם השמות הכי מוזרים):

1. פאי התינוק הצורח כל הלילה והורס לי את החיים: עוגת גבינה ניו יורקית, עם בצק מוברש בברנדי ועם פקאנים ואגוז מוסקט.

2. פאי אני שונאת את בעלי: פאי ממולא מוס שוקולד מריר ללא סוכר, טובע בקרמל.

3. פאי לוזרית מרחמת על עצמה כשהיא אומללה ובהריון: פאי ממולא דייסת שיבולת שועל עם גושים, לתוכה מועכים עוגת פירות. פלאמבה כמובן…

כתבה וביימה את הסרט אדריאן שלי, בזמן שהיתה בעצמה בהריון (בתה התינוקת מופיעה בסרט). לא אפרט כאן את סיפורה הטראגי של שלי, שזהו סרטה האחרון, אך אוכל פרוסת פאי לזכרה הלילה.

כבר כתבתי פה פעם על ניסיון לקבץ את 50 תכניות הטלויזיה הגדולות ביותר בכל הזמנים, אבל הניסיון ההוא היה מאוד אמריקאי, וכלל כל מיני מופעי בידור ותכניות משנות ה-50, שקשה לדעת אם היו גאוניות או פשוט הדבר היחיד שהיה לצפות בו. הניסיון הזה, של מגזין אמפייר, טוב בהרבה בעיני. קודם כל זה מגזין בריטי, ולכן הוא כולל סדרות מעולות וחשובות שמשום-מה נשמטו מזכרונם של האמריקאים (דוגמת מספר 44), ומנפה מהרשימה שעשועונים וכל מיני נוסטלגיה אמריקאית שנחשבת "חשובה", רק בגלל שזוכרים אותה אחרי כל כך הרבה זמן.

טוב, קחו את הלינק ועיינו ברשימה להנאתכם. הסדרה במקום הראשון אמנם מוצדקת, אך זקנתה קצת מביישת את נעוריה. לעומת זאת, על המקום השני אני חותם בלב שלם.
50 הסדרות הטובות ביותר בכל הזמנים במגזין Empire.

כשהייתי צעיר ותמים (לפני חודשיים) נהגתי לומר שתוכניות ריאליטי הן סוג רקבובי במיוחד של זבל. הן עשויות תערובת של מניפוליציות מרושעות, מנצלות את המשתתפים ואת הצופים כאחד, ועם העריכה והבימוי המגמתיים, הן למעשה הכל חוץ מריאליטי. אלא שאז למדתי שבעצם, מה שאני שונא זה שעשועוני ריאליטי: הישרדות/פיר פאקטור לדוגמה, או כוכב נולד לרקוד עם כוכבים וכולי. יש גם תכניות המסווגות "ריאליטי" שהן טובות מאוד, שלא לומר מעולות: MythBusters, לדוגמה, שגורמת לי אושר אין קץ, או "בולשיט" של פן וטלר, שממלאת את מאגרי הציניות שלי (ועל שמה קטגוריה בבלוג זה ממש).

על כן נמנעתי מלצפות בגמר "נולד לרקוד" אתמול, כפי שנמנעתי מצפיה כל העונה, וגם בעונות הקודמות, פרט לכמה תכניות בעונה הראשונה. אבל בגלל אלו שצופים בה בחדר השני (אתם יודעים מי אתם), אני נחשף לדציבלים הבלתי נסבלים של הזוועתון הזה. כל משפט של צביקה הדר מלווה בפרץ צווחות של הקהל, שמורכב כנראה אך ורק מבנות 13 עם לחץ דם גבוה, או מחזירים ורדרדים הנשחטים בשידור חי. זה לא נגמר בזה – המוזיקה רועשת נורא, המעברים המוזיקליים מחרישי אוזניים, ובפרסומות הווליום רק מתגבר. היי, קשת! אם תגרמו חירשות לכל כך הרבה אנשים, מי יצפה בעונה הבאה של כוכב נולד?! (התשובה היא כולם, כי השירים שם הרי משניים לחלוטין.)

כדי להימלט מהרעש הנורא, הצטיידתי באוזניות מבודדות הרעש החדשות שלי (אלוהים יברך את סוני אריקסון. אבל באמאש'כם, תנו כבל קצת יותר ארוך), וישבתי לצפות בפרק בסדרה Terminator: The Sarah Connor Chronicles. למי שלא מכיר, הסדרה מתעדת את קורותיהם של שרה קונור ובנה ג'ון, בתקופה שבין "שליחות קטלנית" השני לשלישי. גם כאן יש טרמינייטור אחד טוב שעוזר להם מול כל אלה שמבקשים לכלותם, אבל זה לא ארנולד. הפעם הם מקבלים רובוטית ענוגה ביותר (סאמר גלאו המהממת, היא ריבר מ-"פיירפליי"), שאיש אינו חושד בה עד שהוא מקבל ממנה בעיטה שמעיפה אותו דרך הקיר.

מי שזוכר את "שליחות קטלנית 2" מכיר את הרובוט הרע, העשוי מתכת נוזלית ויכול לשנות את צורתו כרצונו. במקום השכלול הזה, יש לרובוטית הבנה מתקדמת יותר של התנהגות אנושית והבעת רגשות. כל זה, כמובן, כדי שיהיה לה קל יותר להשתלב בחברה בלי להתבלט. אבל אחרי שבנינו רבדים של שנאה ופחד מהרובוטים הרעים שמשתלטים על העולם בעתיד, פתאום קצת יותר קשה למצוא את מותר האדם מהאורגניזם הקיברנטי. אז כן, יש לה שלד פלדה, כור היתוך זעיר כמקור אנרגיה, וגולגולת שמקפיצה את גלאי המתכת בכניסה לקניון; אבל יש לה גם יכולות אחרות. כפי שאומרת שרה קונור ברקע: רובוטים לא מבינים מהו יופי, ואינם יכולים ליצור אמנות. אם יוכלו, הם לא יצטרכו להשמיד אותנו – הם יהיו אנחנו.

הערה 1: זה שצופה בה הוא בריאן אוסטין גרין. כן, זה מבוורלי הילס 90210. עוד לא החלטתי אם זה מצחיק או עצוב.
הערה 2: כבר מרץ ועוד לא החלפתי כותרת. בימים הקרובים, בעזרת השם.

אנחנו כנראה שעות ספורות לפני סיום שביתת התסריטאים בהוליווד, הנה עדכונים לגבי גורלן של הסדרות שהושבתו. חלק יחזרו עוד העונה, חלק רק בעונה הבאה – אולי אפילו רק ב-2009.

אבודים: הופקו 8 פרקים, והצוות כולו מוכן להמשיך בצילומים. יש סיכוי שיופקו גם ה-8 הנותרים בעונה זו. השאלה היא, מי יזכה בסלוט המבוקש של יום חמישי בתשע בערב – כי גם האנטומיה של גריי תחזור למסך.
צ'אק/נערת הרכילות: Gossip Girl היא הסדרה החמה ביותר של ערוץ CW, והיא מייצרת המון באז (ואחוזי צפיה, והכנסות…) – ולכן הרשת תלחץ להפיק כמה שיותר פרקים. צ'אק תחזור כנראה לעונה שניה בסתיו.
על-טבעי: גם Supernatural היא סדרה חשובה מבחינת ערוץ CW, כנראה שיופקו עוד 3-4 פרקים העונה.
גיבורים: ככל הנראה לא יופקו עוד פרקים העונה, והמשך העלילה הנוכחית יוקרן רק בסתיו. גם לצוות נאמר שככל הנראה ההפקה לא תשוב בקרוב, וזה כנראה מפני שהכותבים זקוקים לזמן כדי לגבש את קו העלילה.
האנטומיה של גריי: יופקו עוד מספר פרקים, שיוקרנו באפריל-מאי.
המשרד : NBC אוהבים את הסדרה הזו, ונראה שיופקו לפחות עוד 6 פרקים העונה – ואולי יותר, אפילו 10.
24: הופקו 12 פרקים מהעונה השביעית, ומכיוון שרשת פוקס נוהגת לשדר את כל 24 הפרקים ברצף, נראה שהסדרה תשוב למסך רק בינואר 2009.
באטלסטאר גלקטיקה: העונה הרביעית והאחרונה כנראה תפוצל לשני חלקים עם הפסקה ביניהם. עד עתה הופקו 10 פרקים, שיתחילו ב-4 באפריל. החלק השני יופיע מתישהו בין הסתיו הקרוב לתחילת 2009.
עקרות בית נואשות: יופקו עוד 6-7 פרקים העונה – ABC זקוקה לה על המסך בזמן ה-sweeps במאי.

מקור: קריסטין ב-E!online.

חתיכות מהשמים נפלו היום כשהוכרז כי ג'וס ווידון יוצר סדרת טלויזיה חדשה, שתשודר ברשת "פוקס" (שוב פוקס. לא טוב). הסדרה, Dollhouse (בית הבובות. לא הלהקה.) עוסקת בקבוצת אנשים שניתן להטביע בהם אישיות לפי רצון המפעיל שלהם. הם נשלחים למשימות שונות ומשונות, כאשר מוטבעים בהם אישיות, זכרונות, הרגלים – הכל לפי המתאים למשימה. אחרי סיום המשימה הכל נמחק, והם חוזרים למצב "ריק" – ילדים תמימים וחסרי אישיות, עד למשימה הבאה.

במרכז העלילה הדמות אקו (Echo – הד), בגילומה של… לא אחרת מאליזה דושקו, היא הקוטלת פיית', ידידתה/יריבתה של באפי. אקו מתחילה לפתח מודעות עצמית ורצון לדעת מה היתה לפני שהגיעה למצב בו היא נמצאת כיום. להפקה יצטרף גם שותפו הותיק של ווידון, טים מיניר (איינג'ל, פיירפליי). וכל זה יתחיל לקרות אחרי שביתת התסריטאים בהוליווד, שמי יודע כמה זמן תימשך.
אם זה מעניין מישהו, יש עוד לקרוא:

ידיעה וראיונות עם ג'וס ואליזה בטור של קריסטין באתר E!Online.

טים מיניר מבשר על מעורבותו בפרויקט באתר שלו.

לא יאומן, אבל לסדרה הזו, שאף פרק שלה עוד לא נכתב, כבר יש אתר מעריצים.

בשבוע החולף התחילה עונת הסתיו של הטלויזיה בארה"ב, ואני הספקתי לצפות בפרקי הבכורה של סתי סדרות חדשות. מי שמחפש סדרה חדשה לצפות בה, אולי יוכל להיעזר בזה.

Gossip Girl / נערת הרכילות: בית ספר תיכון יוקרתי במנהטן. תככים, אהבות, שנאות, מבחנים בתושב"ע. הטוויסט שיש בסדרה הזו, בניגוד לבברלי וכל שאר הסדרות בז'אנר, הוא שכאן יש נערת רכילות, שמפעילה אתר אינטרנט ומספר לכולם את כל הסודות. אף אחד לא יודע מי היא, והצופה רק שומע את הקול שלה (קריסטן בל האלוהית). למרבה הצער, ולמרות ה-voice-over המצוין, הסדרה מלאה שחקנים בלתי ידועים ובעלי כשרון משחק בינוני מינוס. לטעמי זה היה משעמם ולא ראוי להורדה. מצד שני, אולי כבר עברתי את הגיל המתאים לזה.

Back to You / בחזרה אליך: סיטקום. קריין חדשות מפורסם (קלסי גראמר) עושה שטות בשידור חי, מפוטר, ונאלץ לחזור לשדר בתחנה בה התחיל את הקריירה. שם הוא מדיח ממקומה את הקריינית הראשית (פטרישה היטון) שעבדה איתו 10 שנים לפני כן. בפרק הראשון מתגלים קצת סודות אפלים, קצת נחשף האגו האדיר של הקריינים, וגם טוויסט שמקבע את הסדרה כסיטקום-עם-קוים-דרמטיים. הטוב: יש בדיחות מצחיקות! הרע: מעט מדי! בהחלט אפשר לצפות, בעיקר למי שמתגעגע לפרייז'ר.