כל יום, פעם ביום, תן לעצמך מתנה.

תויגתי באכזריות על ידי שרית. למי שלא מכיר את המשחק: אני צריך לספר חמישה דברים שלא יודעים עלי.

  1. יש לי מחשב כזה או אחר מגיל 8. ואני לא מתכוון למחשב בשביל משחקים – אז זה היה סינקלייר 1000 עם זיכרון בגודל 2kb, עליו כתבתי את תוכניות ה-BASIC הראשונות שלי.
  2. מעולם לא הייתי בעלים של מכונית כלשהי, כולל ליסינג. היה לי קטנוע במשך 6 חודשים.
  3. אני אתאיסט. זה לא הפריע לי ללמוד באוניברסיטת בר-אילן וליהנות (באמת!) מהקורסים ביהדות.
  4. שירתתי בצה"ל, בחובה ובקבע, שבע שנים.
  5. מעולם לא הייתי בחו"ל. נשבע.

עכשיו אני צריך למצוא חמישה קורבנות זוכים מאושרים שישאו מכאן את הלפיד. אני משיב אש לכיוון: תמר, צפריר, רוגל, עפר, י' קלינגר.

בהצלחה.

בשרות הוד מלכותה

אתמול שמעתי דיווח ברשת ב' על מצב תעשיית המוסיקה ב-2006, מפי הכתב לענייני בידור ומוסיקה, בני דודקביץ'. הוא סיפר שחלה עליה במכירות מוסיקה קלאסית וירידה במכירות מוסיקה פופולרית. הוא ציטט "מומחים" (מבלי לומר מי הם המומחים) שאמרו כי "גם 2007 תהיה שנה קשה לחברות המוסיקה, וזאת לנוכח הנגע הפיראטי והקלות הבלתי נסבלת שבה מפירי חוק מורידים שירים מהאינטרנט בלי תשלום." אותם מומחים אלמונים מיהרו לתקן את התיאוריה שלהם כדי שתתאים למציאות, והחליטו כי יש עליה במכירות המוסיקה הקלאסית כי הקהל שלה הוא מבוגרים, ש-"נמנעים מהורדות בלתי חוקיות באינטרנט ומעדיפים לשלם כחוק בעבור המוסיקה שהם אוהבים". נראה לי שיחצ"ני חברות המוסיקה לא יכלו להגיד את זה יותר טוב. אולי בגלל שנדמה שהעיתונאי הותיק פשוט הקריא מילה במילה את הטקסט שהם נתנו לו.

לי יש תיאוריה אחרת. התיאוריה שלי אומרת כך: יותר ויותר, חברות המוסיקה מוכרות מוצר מחורבן שהצרכנים לא רוצים. הם מחתימים אמנים מסחריים, נחותים, שנראים יפה בטלויזיה (אולי כי כך מנצחים ב"כוכב נולד") אבל שירה, הלחנה, כתיבה או נגינה אינם הצד החזק שלהם. הם מקבצים על תקליטור להיט אחד או שניים, שנטחנים בגלגלצ עד זוב דם, עם עוד 8-10 שירים שאיש לא שמע ואיש גם לא רוצה לשמוע. וכל זה, כאמור, על תקליטור פלסטיק מרגיז, שנשרט בקלות, ואין לי איך להכניס אותו לנגן MP3 שלי.

באינטרנט המצב שונה. לאפל לקח כמה שנים למכור מליארד שירים ב-iTunes; את המליארד השני הם מכרו תוך 5 חודשים. עליה או לא? חנות המוסיקה eMusic מוכרת שירים ללא DRM מבחיל (בניגוד לאפל). המכירות שלהם בקו עליה כל הזמן, ולאחרונה חצו את קו 100 מליון השירים. אני חושב שזה מראה שהרבה צרכני מוסיקה נטשו את פורמט התקליטור הגוסס ועברו לקנות את מה שהם אוהבים בפורמט דיגיטלי – וזה גורם לשני אפקטים חשובים בתעשיה. להמשיך לקרוא

הנה זה מתחיל

כמו אחרים, גם אותי מעניין מי מגיע לבקר את בלוגי הצנוע (והמושלם!!!1), ולמה. כל בלוגר מאמין שכולם באים לקרוא את דברי החוכמה המעמיקים שהוא כותב, מאציל על כולם משכלו החריף וכתיבתו הקולחת כמעיין המתגבר. אז זהו, שלא בדיוק.

  • שני קוראים הגיעו לכאן אחרי שחיפשו בגוגל את הביטוי "אתרי פורנו". עוד אין לי אתר כזה, אבל בקרוב. חוק דבוראק מכה שנית. אגב, בחיפוש הנ"ל אני מקום שלישי.
  • לא מעט הגיעו לכאן מעיון ב"שמה!" ובוובסטר אצל מרק. מצד שני, גם לא הרבה. אני חושב שאין הרבה מודעות לאתרים האלה מחוץ לביצה הקטנה שפעם נהגנו לכנות "הבלוגוספירה" עד שזה הפסיק להיות אין.
  • מסתבר שיש מי שמחפש אותי בגוגל וגם בשירותי whois. שלח (או שלחי) לי מייל אם זה כל כך מעניין. זה לא שאני איש-מסתורין. אני סתם ביישן.
  • הרבה מגיעים בעקבות תגובות שאני כותב אצל אחרים. מן הסתם זה בזכות דברי החוכמה, כמעיין וכו'. אגב, אני מגיב לפעמים באתרים שאינם בלוגים (טוב, אני מודה שאני מגיב בלמהנט לפעמים) אבל אף פעם לא בכינוי הזה ובלי לינק. לפעמים אני תוהה מה יקרה פה אם שיטפון של המון טוקבקיסטים מוסתים יגיע לכאן בטעות.
  • האתר עומד כרגע על 52% בקשות מפיירפוקס, שזה יפה. 87% מווינדוס, שזה הגיוני. אבל מי אלה ה-1.2% שניגשים לפה עם אופרה מיני?!

ולסיום עדכון משמח – אחרי מסכת עניינים לא נעימים, יש רך נולד ובריא, בעזרת השם ישתבח שמה. הברית בקרוב.

מפרקים את ה-iPhone לגורמים

ושוב העולם כולו גועש ורוטט בעקבות ההכרזה האחרונה של אפל: מכשיר שהוא גם טלפון, גם אייפוד, וגם מסוף-אינטרנט. מדהים! חדשני! פורץ דרך! פרט, כמובן, לעובדה שמכשירים כאלה קיימים כבר 5 שנים לפחות. אם מקשיבים למה שסטיב ג'ובס אומר, שומעים שהוא מודה בזה. אבל למה להקשיב כשאפשר להתלהב עד אובדן חושים.
אז מה יש במכשיר שאף אחד אחר לא עשה אף פעם (חוץ מאלה שכן)? להמשיך לקרוא

הבלוג כמרקחה

1. סיור בקיסריה העתיקה הניב תמונות לא רעות, אבל בנאליות משהו. בימים הקרובים אעלה את אלו שאפשר לסבול.
2. חוק דבוראק פועל. פוסטים עם כותרת פרובוקטיבית מושכים קוראים, אפילו אם אין קשר בין הכותרת לפוסט. במקרה של "המון פורנו!!!" בהחלט יש קשר, אבל ברור שבחרתי כותרת לא שגרתית. הפוסט הזה גרם לתנועת שיא בבלוג, ועוד ביום שלא פרסמתי פוסטים בכלל… כל זאת תודות להופעה בעמוד הראשי של "שמה!" ובמקומות נוספים כמו הוובסטר של מרק וישראלוונטי.
3. אני מוצא את עצמי חושב על נושאים באופן שונה מבעבר. היום מייד אני חושב אם הנושא מתאים לפוסט בבלוג. כמו שאומרת הפרסומת בגלי צה"ל: לפתוח בלוג זה לדפוק ת'חיים.

המון פורנו!!!1

מקורות רבים, בהם הניו יורק טיימס ואפילו המגזין הכלכלי פורבס נוהגים לכתוב שתעשיית הפורנו האמריקאית מגלגלת סכום של כ-13 מליארד דולר בשנה. עם זאת, מציין המאמר, קצב הגדילה של התעשיה הוא רק 2.4% בשנה. האמנם? בוינגכפול חוקר את הנושא. בכיר מ"אנארכי פילמז" טוען: לא יתכן, ונותן סטטיסטיקות: הפקת סרט ממוצע כולל עטיפת DVD ושכפול עולה $18,000. טוני קומסטוק, מפיק, אומר שהתעשיה מפיקה כ-12,000 סרטים בשנה, סה"כ השקעה של 216 מליון דולר בשנה. השקעה כה קטנה מביאה רווחים של 13 מליארד דולר? פשוט לא יתכן. ועוד: מעדות של מנהל חברה המבטחת הפקות של סרטי פורנו עולה, שהכסף העצום הזה פשוט לא מתגלגל בתעשיה. הוא חייב לדעת, כי אם יש תאונה וההפקה מתבטלת, הוא אמור לפצות את החברה המפיקה, ולפי הסכום הזה משלמים לו פרמיות.
קורי סילברברג מ-about.com אומר: הסכומים המנופחים מופצים על ידי המגזין החשוב ביותר של תעשיית הפורנו, AVN. כדי להוכיח את הסכומים, הם נותנים קישור למאמר בניו יורק טיימס. ואת מי מצטט אותו מאמר? את AVN! המגזין מפיץ את האינפורמציה השקרית הזו כדי לשפר את מעמד התעשיה ולתת לה יותר כבוד. כי באמריקה, כידוע, הכסף הוא שמביא כבוד.
אבל יש עוד עניינים. להמשיך לקרוא

הוורדפרס הזה, זה יתפוס

איזה צעצוע זה הוורדפרס הזה. שעות של הנאה עם ווידג'טים. הוספתי כמה דברים מעניינים בעמודה השמאלית, כולל ווידג'ט תמונות מפליקר, שלמרבה הפלא, עובד בעברית כמות-שהוא.
אני צלם די קטן. צילום הוא אחד מאותם תחומים שככל שאתה נכנס אליהם יותר, כך אתה מבין שאתה רק מתחיל ויש לך עוד המון ללמוד ולתרגל. אחרי שני קורסים עם ימי צילום בשטח, אני בעצם יודע שיש לי את הבסיס של עקרונות תפעול המצלמה ותכנון הצילום. בעצם, עכשיו אני יכול להתחיל ללמוד. קצת כמו וורדפרס… רק אחרי שמתקינים והכל עובד, מתחילים ללמוד.

אני אוהב את… בוב רוס

בוב רוס הוא אמן אמריקאי, שהפיק והנחה תוכנית טלויזיה ללימוד ציור בשם שמחת הציור (The Joy of Painting). במקום להעמיד את האמן במרכז, רוס האמין שכל אחד הוא אמן, ורק צריך ללמוד כמה שיטות פשוטות כדי להפיק ציורי שמן נהדרים. בכל תכנית הוא התחיל עם קנבס ריק, מכוסה כולו צבע רטוב, לבן או שקוף, ובתום 27 דקות היה ציור נוף נהדר מוכן לנגד עינינו המשתאות. ולא רק זה, אלא הוא תמיד השתמש במברשות-ענק של אינץ' או שניים, או מקסימום במכחול-מניפה רחב, ולמרות זאת הציור היה מלא פרטים קטנים. בניגוד לטכניקה הרווחת, של ציור שכבה והמתנה של יומיים עד שהצבע התייבש, הוא צייר אך ורק על צבע רטוב, עוד שכבה ועוד שכבה, וניצל זאת להשיג אפקטים נהדרים של מריחה ושילוב צבעים. הדרך בה הוא מצייר השתקפויות במים מפליאה, אפילו אחרי שראיתי אותו עושה את זה 20 פעם. כל דבר שהוא עושה מלווה בהסבר בקולו המרגיע, שנותן תחושה של מורה סבלן וחביב, שיעשה הכל בשבילך עד שתצליח.
אמרו עליו שהציורים שלו בנאליים, ושאין להם ערך אומנותי. אבל בוב רוס עזר לאלפים חסרי השכלה אומנותית להוציא את הדמיון והיצירתיות שלהם מהראש אל הבד, ובכך תרם לעולם משהו שאי אפשר להשוות אליו את גדולי הציירים. הוא נפטר ב-1995 מלימפומה, אחרי שצייר (לפי עדותו) קרוב לשלושים אלף ציורים. את אלה שנותרו ברשותו תרם לתחנות הטלויזיה הציבוריות (PBS) שהקרינו את תוכניתו.

עבודה בעיניים

האקר, בזיכרון הקולקטיבי המעוצב-על-ידי-הוליווד שלנו, הוא חנון חיוור, ממושקף וחסר כישורים חברתיים, אבל בהקלדה הוא מהיר יותר מהוולבו של שר התחבורה. גישה זו היא המונעת מאיתנו להבין כי אחת הסכנות הגדולות ביותר לאירגונים היא כלל לא פריצה מתוחכמת לרשת, אלא "חליבת" מידע מעובדי האירגון התמימים – אמנות המכונה "הנדסה חברתית".

לדוגמה – איש שירות מתקשר למזכירת המנכ"ל, אומר לה שיש בעיה חמורה וכל יומן הפגישות של המנכ"ל נמחק. כדי לשחזר אותו, הוא צריך את הסיסמה שלה. ולפני שקוראותי הנאמנות קופצות – אני מבטיח לכם שהמנכ"ל היה מתפתה לתת את הסיסמה הרבה יותר בקלות, אבל בדרך כלל הוא פשוט לא יודע מה היא.

בצורה כזו אפשר למעשה לפרוץ למערכות מחשב ואפילו לגנוב חפצי ערך מכספת, בלי שום כישורי פריצה – רק עם דיבור מהיר. כל הונאות הפישינג עובדות ככה – אימייל מפוברק מהבנק או מ-PayPal מבקש "עידכון פרטים" ובעצם גונב את הסיסמה.

אבל זה לא עובד רק עם סיסמאות. כשמתקשרים אלי לבקש שאענה על סקר – האם זו חברת שיווק או חוקר פרטי שמנסה לברר עלי פרטים? או מישהו שמנסה לבנות מאגר שמות וכתובות? או סתם פורץ שבודק באילו שעות אני נמצא בבית? אין גבול לתיאוריות הפראנואידיות שאפשר להמציא, אבל צריך להיות מודעים. עוד על הנדסה חברתית אצל עומר, שהזכיר לי את סרטי ההדרכה שהכריחו אותי לראות בעבודה כדי לנסות ולצמצם את התופעה.

חזרה לפרופורציות

עוד אני מתעצבן על אפל, תוהה האם להירשם לבלוגיש, לענבים, או לשמה!, בודק את הסטטיסטיקות של האתר כל 20 דקות ומאשר תגובות, מתקשר אלי חבר ואומר לי שהוא לקח את אשתו (חודש שביעי) למיון בגלל דימום. ואחר-כך עידכונים באסאמאס האם יהיה אשפוז או לא, מה קורה עם המוניטור, ושאר פרטים שאחסוך מהקורא התמים. והלילה עוד צעיר.

עדכון: חזרו הביתה. הכל בסדר.