הטיעון הוא מעגלי מפני שהוא מעגלי

קראתי בעיון את הלוליכטש האחרון, ולפתע הבנתי. וזה מפני שהבנתי, וזה קרה לפתע: האנשים שהכי תורמים לויקיפדיה הם אלה שיביאו למפלתה. אציג בפניכם כעת את הטיעון המעגלי (ע"ע) לכך.

בטורו השבועי-לכאורה מתאר ת.ל. מהלך ידוע מראש של דיון בויקיפדיה: מישהו מתנגד, ואז מגיע ויקיפד ותיק ועתיר אגו ומשליט סדר באמצעות טיעון מעגלי, ואי אפשר להתווכח איתו כי הוא ותיק (ועתיר-אגו). ולכן, בפראפרזה על גראוצ'ו מרקס, מי שהוא מספיק ותיק כדי להיות ויקיפד ותיק ועתיר אגו, אסור לו להיות ותיק ועתיר אגו, כי הוא גורם נזק לויקיפדיה בעצם היותו מתיימר להחליט איזה ערך ראוי ואיזה לא. אין בעולם מישהו עם מספיק ותק כדי להחליט את זה. גם בבריטניקה יש ועדת עורכים.

ולכן, מי שיש לו הותק המתאים, אסור שיהיה לו הותק המתאים. מ.ש.ל.

טונגסטן.

סקילה פומבית כתחליף לחופש הביטוי

זרובבלה כתבה פוסט גזעני. היא כתבה שהיא שונאת בני אדם באופן כללי, וערבים עוד יותר. היא נתנה גם סיבות: הם נראים כאילו הם מסריחים, הם שולחים את הילדים שלהם לקבץ נדבות בגשם, הם רוצים לרצוח יהודים.

הרבה תגובות היא קיבלה על הפוסט הזה (אחח, אם היא היתה בתפוז היא היתה עושה מיליונים): גם אוהדות, גם מתנגדות. הגזענות והשנאה התנקזו דרך הפוסט הזה כמו מוגלה מפצעון. מכל רחבי הבלוגוספירה נורו לעברה טראקבקים זועמים. היא ניסתה לרכך את העניין, אבל זה היה באמת לא רציני. ואז הבלוגרים הזועמים עברו לשלב שני: אחרי שאביעד מגרייפס הוציא אותה מהמערכת, התחילו כותבים לדרוש ממפעילי אגרגטורים אחרים להוציא את זרובבלה, וכל עוד זה לא קורה, הם לא מסכימים להופיע שם.

כעא"ש, בפוסט מפורט, מנסה גם להמעיט וגם להגן בו זמנית על חופש הביטוי. זה חסר משמעות בעיני. לא הצלחתי להבין את הנימוקים שלה, פרט ל-"זה נורא בעיני ולכן אסור להגיד את זה". לדעתי מותר. לא לחינם בארה"ב יש חופש ביטוי גם לחברי ה-KKK, וגם לניאו נאצים. זה שאני לא אוהב את מה שהם אומרים, לא אומר שמותר לי לסתום להם את הפה. ואם מישהו לא מבין למה, אני אשמח להסביר.

חקיקה שמגבילה את חופש הביטוי פירושה: אזרחי המדינה נותנים לרשות המבצעת – היא הממשלה – מנדט לעצור ולהאשים בבית משפט אנשים בגלל מה שהם אומרים. אבל הממשלה גרועה מאוד בלהחליט מה מותר להגיד ומה לא, וזו הסיבה שיש פרלמנט שמפקח עליה. אם אותו פרלמנט נותן לממשלה סמכות להחליט מה אסור להגיד, הממשלה מייד תפרש את זה לטובתה – כי כך היא עושה תמיד. אי אפשר לקיים דמוקרטיה, אם כל מי שמבקר את הממשלה נעצר על ידי המשטרה – אפילו אם בית המשפט בסוף משחרר אותו (אחרי הארכות מעצר, והליכים, ועניינים, ותשלומים לעורך דין). שלילת חופש ביטוי היא הליך קיצוני שיש להמעיט בשימוש בו ככל שניתן.

אני מסכים עם דבריה, שאם יש זכות לאמר דברים, יש לאחרים זכות להוקיע אותם. אני מוקיע את זרובבלה. דיעותיה חמורות, מסוכנות, גזעניות ללא קץ, וחושפות את החולשה של מערכת החינוך בארץ ואת הצדדים האפלים והמכוערים של החברה הישראלית, שקיימים אצל חלק רחב מהציבור – לא רק זרובבלה. אני קורא לכל מי שמתנגד לה לכתוב את זה ולהפיץ לכל מי שרוצה לשמוע. לעומת זאת, סתימת פיות, כמו אולטימטום למפעילי אגרגטורים, לא משרתת דבר. האם הדעות האלה יעלמו אם איש לא ישמע עליהם? אם נקבור את זה מתחת לפני השטח, מצבנו ישתפר? אני חושב שצריך לעשות את ההיפך.

אגרגטור, כמו וובסטר ובניו, או גרייפס, או ישראלוונטי, מטרתו להפיץ תוכן בציבור. צינזור תוכן בגלל דעה נוגד את המטרה הזו. אם יש מפעיל אגרגטור שרוצה לצנזר, יואיל נא לכתוב בעמוד הראשי: "זהו אגרגטור לתוכן שעבר את מבחן המוסר שלי". ואולי כדאי להתחיל לקרוא כל פוסט שמתפרסם דרכו, כי הצנזור – עבודתו לא נגמרת לעולם.

משפחה וחיות אחרות

הקטע הבא נכתב לבקשת ארנון מ"משפחתובלוגיה" ופורסם שם בפוסט מיוחד ליום המשפחה.

לכל אדם יש שתי משפחות. המשפחה שנכפתה עליו: הורים והורות, אחים ואחיות, בנים ובנות. בן זוג הוא בוחר, אבל אז נכפים עליו עוד: חם וחמה, גיסים וגיסות, אחיינים ודודניות. ולפעמים, כשכולם מתארחים אצלו בבית בפסח, הוא יושב בפינה עם חתיכת מצה ושואל את עצמו מתי כל זה ייגמר. ויש גם את המשפחה שהוא בוחר לעצמו: חברים, ועמיתים, ואנשים שהוא מדבר איתם באינטרנט כל יום במסנג’ר או שהוא משאיר להם תגובות בבלוג, אבל הוא לא פגש אותם אף פעם, ועוד לא המציאו מילה טובה בעברית לתאר את הקשר ביניהם. ולפעמים, ביום שישי בצהריים, כשכולם מתארחים אצלו ועושים על האש, הוא יושב עם חתיכת פיתה באמצע ההמולה וחושב: כמה התברכתי שזכיתי במשפחה-מבחירה שכזו. יש אנשים שאין להם משפחה ביולוגית, ואולי אפילו לא מאמצת; יום המשפחה הוא גם בשבילם. כי לכולנו יש משפחה מבחירה, וכמה טוב שיש יום לחגוג את זה.

הקטע האופטימי והכה-לא-אופייני הזה הושפע בעיקר מעבודתו של התסריטאי הנערץ (עלי, לפחות) ג'וס ווידון. מוטיב חזק בכל סדרות הטלויזיה שפיתח וכתב (באפי קוטלת הערפדים, אנג'ל, פיירפליי) הוא האמונה שמשפחה היא האנשים שאתה חי איתם, ולאו דוקא אלה שילדו אותך או גידלו אותך. בסדרה 'באפי', כל המשפחות היו בעייתיות בצורה זו או אחרת: הוריה של באפי גרושים ואביה מופיע בסדרה פעמים בודדות בלבד; הוריה של ווילו לא מתעניינים בה כלל; זאנדר גר אצל הדודים. המוטיב מגיע לשיא בפרק "משפחה", שם המשפחה-מבחירה נאלצת להגן על אחת הדמויות מפני המשפחה הביולוגית.

אינני יודע אם יש לי זכות לתת משמעות נוספת כזו ליום המשפחה. גם כך יש תלונות על העלמת יום האם. אבל אם יש כבר יום בו אנו מצווים לשמוח על זה שיש לנו משפחה, אז לפחות שנהיה בטוחים שאנחנו שמחים בגלל המשפחה הנכונה.

מפעל הפיס בשירות המדע

גם אני מקבל דואר אינסופי ממפעל הפיס, מלא בהצעות "מפתות" לרכישה "מוזלת" של מוצרים "מעולים", ולאחרונה הם ניסו לעניין אותי בהרחבת הידע הכללי שלי באמצעות קורסים שונים ומגוונים. מלבד קורסים די מעניינים בתחום הקולנוע והאומנות, נתקלתי בהצעה מפתיעה בקטגוריה "מדע": קורס בשם "גרפולוגיה: כתב היד לא משקר". אז זהו, שכן.

מכתב מהפיס

השורה המפלילה

גרפולוגיה היא לא מדע. לא לומדים אותה באוניברסיטה. כתבי עת מדעיים לא מפרסמים מאמרים בנושא. וכל זאת מסיבה הפשוטה שהגרפולוגיה לא עובדת. כל ניסוי מדעי מבוקר שנערך, הראה שלמומחי גרפולוגיה אין יתרון על פני הדיוטות בניתוח כתב יד. למעשה, מומחי הגרפולוגיה התגלו כגרועים יותר מהממוצע בניחוש מינו של הכותב – משימה פשוטה לכאורה!

כל זה הופך מקוריוז למשהו עגום הרבה יותר כשמתגלה היקף השימוש המסחרי שעושים בגרפולוגיה. עשרות ומאות חברות מקבלות עובדים על סמך ניתוח גרפולוגי. להרבה אנשים זה נראה הגיוני, אבל האם הייתם מנסים להתקבל למקום שמבחן הכניסה אליו הוא ניתוח מפת הלידה על ידי אסטרולוג? או קריאה בטארוט? או טקס וודו הכולל שתיית דם תרנגולת שחוטה? כי המשמעות המדעית של כל אלה היא זהה.

זה כמובן לא מפריע למפעל הפיס, מוסד ממשלתי לכל דבר, להוציא את הכסף של כולנו לקידום קורס מדעי ללימוד גרפולוגיה. היי, אם היינו בוחרים ראש ממשלה או נשיא לפי כתב היד, אולי המצב היה משתפר… כי יותר גרוע כנראה שאי אפשר.

קריאה נוספת:

גרפולוגיה במילון הספקנים.

נוירולוג משיב: למה אנשים מאמינים בגרפולוגיה? באתר PBS.

מאמר באתר האגודה לזכויות האזרח של בריטיש קולומביה, קנדה.

המנון לאנרכיה

תקציר הפרקים הקודמים: גנבים עושים כאוות נפשם בשטחי חקלאות בדרום, ואף בבתיהם של החקלאים. המשטרה שולפת את התירוצים הרגילים: כוח אדם, תקציבים, מולד הירח, בלה בלה בלה. המים מגיעים עד נפש. חקלאי אחד, נקרא לו ש', תופס כמה שודדים על חם ויורה. אחד נהרג, אחד נפצע, שניים אחרים בורחים.

כשאין חוק, יש אנרכיה. אם פושעים יכולים לעשות מה שהם רוצים, בלי חרטה ובלי שום חשש להיתפס ולהיענש, זו אנרכיה. כשהמשטרה בוחרת לטפל בפשעים מסוימים ומתעלמת מאחרים, זו אנרכיה. באנרכיה, מותר לקחת רובה ולירות במי שמנסה לפרוץ לביתך. אדם חייב להגן על עצמו ועל רכושו, גם בכוח, אם המדינה אינה עושה את המינימום כדי להגן עליו.

זו בדיוק הסיבה מדוע אין למדינת ישראל כל ברירה אלא להאשים את שי דרומי בהריגה. שיחרורו יהיה הודאה של מדינת ישראל כי הנגב הוא מחוץ לשטחה, כי אין לה סמכות שם, כי חוקיה אינם חלים שם. צעד כזה יהיה הצהרה פומבית כי הגבול הדרומי של ישראל עובר ליד אשקלון, ומעבר לו יש שטח הפקר, והנכנס אליו עושה זאת על אחריותו. המדינה חייבת להחזיר לעצמה את השליטה בדרום, והגנה על חיי האזרחים ורכושם צריכה לחזור לראש סדר העדיפויות. בעיני, זה מצדיק אפילו את הפעלת הצבא שם כדי לחזק את המשטרה המתפוררת. אבל למרבה הצער, הצעד הראשון שיש לעשות הוא להעמיד את דרומי לדין.

הפוסט הזה לא יהיה פופולרי. לפי סקר שפורסם בלמהנט, 81% מהציבור (היהודי, ברור שהיהודי) חושבים שהירי היה מוצדק. מעניין, כי בכתב האישום כתוב שדרומי ירה בפורצים 5 כדורים בגב בזמן שניסו להימלט. אבל לצורך הנקודה שלי זה לא משנה – פורץ הוא פושע, וצריך לכלוא אותו, אבל אין הצדקה להרוג אותו. משטרת ישראל והתביעה הכללית: מצו את הדין עם דרומי. זו הדרך היחידה להציל את הנגב. אחר כך צאו למלחמה בפושעים שהפכו את הדרום לגיהנום, כי אחרת אין לו תקומה.

פוסט זה מדורג "למבוגרים בלבד", אבל בלי סיבה מיוחדת

בשנת 1968 יסד ג'ק ואלנטי, נשיא התאחדות אולפני הסרטים האמריקאיים (MPAA), שיטת דירוג לסרטים על פי תוכנם. עד אותה עת היו האולפנים אמורים לפעול לפי "קוד התנהגות" שמנה מספר כללים בעניין מה מותר ומה אסור להראות בסרט: אלימות, מיניות, סמים ואוצר מילים; אבל לאחר שהאולפנים חברי ההתאחדות הפרו את הכללים שוב ושוב (וזאת על ידי הוצאת סרטים של גדולי הבמאים, כמו אלפרד היצ'קוק ואוטו פרמינגר) לא נותרה ברירה והיה צורך לפתח מערכת גמישה יותר.

המערכת החדשה כללה 5 רמות של תוכן, שעברו שינויים די מעטים עד לימינו:

  • G – מיועד לכל הגילאים.
  • PG – מומלץ להורים לשקול אם הסרט מתאים לילדים צעירים.
  • PG-13 – כולל חומר שעשוי להיות לא מתאים לילדים מתחת לגיל 13.
  • R – מתחת לגיל 17 יש צורך בליווי מבוגר.
  • NC-17 (במקור X) – אין כניסה מתחת לגיל 17.

ההבדל בין דירוג R ל-NC-17 הוא קריטי. האולפנים הגדולים לא רוצים להפיץ סרטים בדירוג NC-17, ולוחצים על הבמאים לחתוך סצינות בעייתיות, אפילו אם הן חשובות לסרט. גם אם הם מפיצים אותם, הם לא רוצים לעשות קידום או פרסום. רשתות בתי הקולנוע הגדולות לא רוצות להציג סרטים כאלה, ורשתות השיווק וול-מארט ובלוקבאסטר (שאחראיות על 40% מהכנסות ה-DVD) לא מעונינות במכירה או השכרה של סרטים כאלה.

הבעיה היא שאמות המידה לקביעת הדירוג הן קצת לא ברורות. קיימת ועדת דירוג, הצופה בסרטים ומצביעה על הדירוג המתאים להם. לפי ה-MPAA, חברי הועדה הם "הורים ממוצעים" לילדים בגילאי העשרה. שמותיהם חסויים. מי שרוצה לערער על החלטת הועדה מופנה לועדה אחרת, שגם חבריה חסויים. אפשר לשנות את עריכת הסרט (הוצאת קטעים פוגעניים) ולהגיש אותו לבדיקה חוזרת.

הסרט This Film Is Not Yet Rated חושף את האמת המוסתרת בתהליך: לרבים מחברי ועדת הדירוג יש ילדים מבוגרים הרבה יותר (מעל 20) ממה שטוענים ב-MPAA. לאחד אין ילדים כלל. חברי הועדה לא עוברים שום הכשרה. סרטים מהאולפנים הגדולים (שהם החברים ב-MPAA) מקבלים בועדה יחס מועדף, גם בהקלות בדירוג וגם בהמלצות ספציפיות לגבי מה שצריך לשנות בסרט כדי לשפר את הדירוג; סרטים מאולפנים קטנים או סרטים עצמאיים לא מקבלים המלצות, וצריכים להחליט בעצמם (וכך עשויים לוותר על קטעים שלא היו בעייתיים בעיני הועדה). אין עקביות בהחלטות הועדה – אבל בעירעור אסור להשוות את הסרט לסרטים אחרים (איזה מין ערעור זה?!). יש יחס שונה לחלוטין בין יחסי מין הטרוסקסואליים והומוסקסואליים (הארגון לא מכחיש את זה, וטוען שהוא רק עוקב אחרי הסטנדרטים המקובלים בחברה). בועדת העירעור הסודית חברים שני כמרים – קתולי ואפיסקופלי. התחושה המתקבלת היא שארגון חובבני, שמסתיר בקנאות את מגרעותיו ושמרנותו, הוא בעל השפעה עצומה על מה שהצופה רואה בקולנוע, אבל אין עליו כל פיקוח ציבורי.

פינת האירוניה 1: הסרט הוגש לדירוג, וקיבל (כמובן) דירוג NC-17. גם הליך הערעור לא ממש שינה. לפיכך, אי אפשר למצוא את הסרט הזה בבלוקבאסטר. אפשר לרכוש אותו באתר הסרט.
פינת האירוניה 2: ה-MPAA הוא אחד האירגונים הקולניים ביותר במלחמה ב"פיראטיות". אבל אז התגלה שלצורכי בדיקה פנימית (קרי: עשרות עורכי דין צופים בסרט כדי לראות אם אפשר לתבוע את הבמאי והמפיק), שיכפל הארגון את הסרט מספר פעמים, וזאת בצורה לא חוקית ואחרי שהוזהר לא לעשות כן. הם, כמובן, טוענים שמותר להם.

זה לא יפה לצחוק על חלשים

שרית כתבה (והמון אחרים הגיבו) על ההתנסות הגרועה שלה באתר של "סלע יוניברסיטי", ועל ההתנסות ההרבה יותר גרועה שלה עם שירות הלקוחות שלהם. יכול להיות שהדואל שהיא שלחה קצת מעליב, אבל האתר שלהם הרבה יותר מעליב. אז לפי החשבון שלי הם התחילו.

עיקר הבעיות הן שהאתר נראה גרוע מאוד בפיירפוקס, ויש דברים שלא עובדים בכלל. אז נכון שבמכללה שמתיימרת ללמד את מקצועות המחשב, רצוי שיהיו אנשים שיודעים את החומר. אז נכון שלפחות 15% מהגולשים משתמשים בפיירפוקס. אז נכון שאנשי מחשבים, שמן הסתם הם אלה שיתעניינו בקורסים שם, משתמשים בפיירפוקס באחוזים הרבה יותר גבוהים (אצלי קרוב ל-50%). אבל במקום לצחוק עליהם, למה שלא נעזור להם? הנה רשימת עשרת הדברות למפתח web – לשימושכם, אנשי סלע היקרים.

  1. תגים צריך לסגור.
  2. תגים שלא סוגרים, כמו img לדוגמה – גם אותם צריך לסגור.
  3. בטבלה משתמשים כשצריך להראות טבלה, ולא כשמתעצלים למקם את האלמנטים השונים כמו שצריך.
  4. לא משתמשים בתגים שמיקרוסופט המציאו.
  5. אין שום דבר טוב ב-FrontPage.
  6. DOCTYPE זה לא מותרות.
  7. לא חייבים פוטושופ כדי לייצר עמוד באינטרנט.
  8. מותר שלטופס יהיה שם אחר מ-"form1".
  9. ActiveX זה כבר לא להיט כמו שהיה פעם.
  10. HTML זה לא תוכנה.

אני מקווה שתיעזרו בקוים מנחים אלה, לתועלתכם, לתועלת משתמשי ומפתחי האינטרנט בארץ, ולתפארת מדינת ישראל.

פאקינג אקספלורר!

מי לעזאזל חשב שאינטרנט אקספלורר לא תומך בקבצי png עם שקיפות?! וככה כל מי שנכנס לכאן עם הדפדפן המחורבן הזה זכה לראות כל מיני צבעים מזעזעים בהדר החדש שעבדתי עליו שעות. שעות. שעות.

אני מצווה על כולכם להתקין פיירפוקס. עכשיו. מייד. למתקדמים אפשר גם אופרה; למשתמשי לינוקס מותר קונקרר, למק-הדז מותר ספארי; אבל עזבו. פיירפוקס.
סקרינשוט מביך

פאקינג אקספלורר.

ישו יגן עלינו מפני הסרטן

מושל טקסס, ריק פרי, הורה אתמול להתחיל במתן חיסון לכל הנערות בכיתה ו' (תושבות טקסס, כמובן) – חיסון נגד וירוס הפפילומה, הגורם לסרטן צואר הרחם. פרי הוא רפובליקני נוצרי ושמרן, שהמחנה העיקרי התומך בו הוא הנוצרים האוונגליסטים, שכוחם רב במדינות הדרום, וטקסס בתוכם. אלא מה? ארגוני הנוצרים מתנגדים מאוד למתן החיסון. זה נכון: הם מעדיפים לתת לנשים למות מסרטן צואר הרחם, כיוון שהוירוס עלול להיות מועבר במגע מיני, והם חוששים שמתן החיסון יעודד נערות להתנהג בצורה מופקרת. כן, ברור.

כמובן שהם לא רוצים להיראות כל כך גרוע, ולכן הם ממציאים שלל תירוצים: החיסון פותח על ידי חברת מרק (Merck), שתרמה $6000 למסע הבחירות של פרי. אחת מהבכירות במרק חברה בועדה של אירגון "נשים בממשל" שתומך בחיסונים (הפתעה – אירגון נשים תומך בחיסון נגד סרטן צואר הרחם. מושחת, אין ספק). החיסון עולה לא מעט – $360 לטיפול של שלוש זריקות (מישהו רוצה להוסיף כמה עולה טיפול בהקרנה + כימו?). ועוד מיני טענות שונות.

זה לא מדעי ולא מנומק, אבל אני עדיין חושב שאפשר להסיק מזה הרבה לגבי סדר עדיפויות של אנשים, שהמוסר הדתי שלהם מכתיב שהאפשרות העלומה לקיום יחסי מין מחוץ לנישואין מצדיקה הפקרת נשים לסרטן. ג'יזס קרייסט.

(דרך דבוראק הבלתי-מצונזר)

לחץ (או, איך למדתי להפסיק לדאוג ולאהוב טרוריסטים)

מרתק ומדאיג כאחד לראות את התהליך העובר על ארה"ב אחרי ה-11 בספטמבר 2001, כשבראשה עומד נשיא לא מוצלח במיוחד, ימני קצת יותר מדי ונוצרי להחריד. הממשלה נוטלת לעצמה עוד ועוד סמכויות וחירויות על חשבון האזרח (והחוקה), וזאת בתירוץ הקלאסי של שמירה על בטחון המדינה. כל ישראלי מכיר את זה. וכך כולם למדו לקבל את "תיאטרון האבטחה" בנמלי התעופה: התורים הארוכים, החיטוט בחפצים, חליצת נעליים והשלכת בקבוקי מים ושמפו (מי היה מאמין שאפשר לפוצץ מטוס עם קצת 'הד אנד שולדרס'?!). כשהממשל הצליח לשלול את הזכות להביאס קורפוס מעצירים מסוימים, היו כאלה שהתקוממו – אבל הרוב, שלא מבין מה הוא בדיוק הפסיד כאן, קיבל את זה בשתיקה.

וכך כל תעלול-נעורים מטופש הופך למעשה טרור, מקפיץ מאות שוטרים ומכניס את האזרחים לחרדות. כך געשה השבוע העיר בוסטון, כשפרסומת מקורית לסדרת אנימציה הובילה לבהלת טרור, פאניקה בחדשות וברחובות, ומעצר של כמה צעירים שרק פיזרו שלטי-LED מהבהבים ברחבי העיר. אגב, אותם שלטים נתלו ב-20 ערים אחרות, בלי שום בעיה; ומסע פרסום של שבועיים הקדים את תליית אותם שלטים, אבל משטרת בוסטון כנראה לא שמה לב.

אם המטרה המוצהרת של ארה"ב היא להביא את הדמוקרטיה לארצות ערב (ומקומות אחרים), הרי שניתן לומר שמטרת הטרור היא פגיעה בחופש ובדמוקרטיה של המערב. כשזכויות חוקתיות נשללות בקלות כה רבה, כשהממשלה מנצלת את המצב לנטילת חירויות כמו האזנות סתר ללא צו שופט או עינויים ללא פיקוח וללא חשבון, אזי המצב הוא שאותם אישי ציבור שפועלים לכאורה לטובת האזרחים – בעצם מוסרים את הניצחון לאויב ברצון.

הדבר רלוונטי, כמובן, גם לארץ. היום, זה נראה טבעי לחלוטין לפתוח את התיק בכניסה לקניון, לתחנת רכבת, ואפילו למסעדה. זה הגיוני שיש בתי כלא בהם העצירים לא זכאים לראות עורך דין או שופט. זה ברור שעיתונים צריכים לקבל את אישור הצנזורה על כל ידיעה. ומובן מאליו שכל שוטר יכול לעצור אותך, לערוך חיפוש בביתך או במכונית, או לכפות עליך בדיקת אלכוהול. זה למען הביטחון, זה כדי להציל חיים.

אבל מי קבע שהחוקים צריכים לעשות חיים קלים למדינה? ההיפך הוא הנכון. החוקים, הנקבעים על ידי הפרלמנט (המורכב מנציגי האזרחים), צריכים להגן על האזרחים מפני הכוח הרב שיש לממשלה על זרועותיה השונות: משטרה, צבא, גביית מסים. כשהכנסת, הפרלמנט שלנו, מתחילה לעשות את ההיפך, היא מועלת בתפקידה. אבל בישראל, ארץ כל-ממזר-מלך, רואים חברי הכנסת את עצמם כריבונים ומושלים בעם; כאילו היו רחבעם, המודיע כי הממשלה ייסרה אתכם בשוטים, ואנו נייסר אתכם בעקרבים.

זיכרו את בנג'מין פרנקלין, שאמר: אלו המוותרים על חירות בסיסית כדי לזכות במעט ביטחון זמני, לא זכאים לא לזה ולא לזה. ויפה שעה אחת קודם.