(פוסט רביעי ואחרון – יש לקוות – בעניין חוק הגבלת גישה לאתרים).

לו היה מישהו רוצה באמת להגן על ילדים, ובמיוחד אם אותו מישהו הוא במקרה שר התקשורת, אזי היו לאותו מישהו הכלים לבנות מערכת אפקטיבית, בלי צורך לדחוף צנזורה לגרון של כל גולשי האינטרנט. כזכור, שר התקשורת הוא שקובע את התנאים לפיהם חברת תקשורת מקבלת רשיון להיות ספק אינטרנט. אפשר להוסיף לשם את התנאי הבא: כל מנוי יקבל, לפי דרישתו, תוכנה להתקנה על המחשב הביתי שלו, שתסנן אתרים פוגעניים ולא תאפשר גישה אליהם. יש בשוק מגוון תוכנות שעושות את העבודה. או, אפילו יותר טוב: כל מנוי אינטרנט יקבע האם הוא מעוניין לקבל גישה חופשית לאינטרנט, או שהוא מעוניין שהספק יסנן את התכנים שהוא מקבל.

כיום כל הספקים מציעים שירות כזה בתשלום: תוספת של סכום מסוים כל חודש, והמנוי מקבל הגנה מתכנים למבוגרים, או אלימים, או פליליים וכו'. זה עדיין לא טוב בעיני, אבל כל לקוח זכאי לקבל את המוצר שהוא רוצה. אם יחפוץ שר התקשורת, יוכל לצוות על הספקים לתת את השירות הזה בחינם. זה בסדר, זה לא עולה להם הרבה כסף. האם הפתרון הזה לא עדיף על זיהוי ביומטרי של כל אדם שמבקש במפגיע לקבל את אותו שירות עליו שילם מלכתחילה – גישה לאינטרנט? כנראה שלא, כי הוא לא מספק את הסחורה הפוליטית שאנשי ש"ס מנסים להשיג.

אבל כל הפתרונות הטכניים האלה הם בעצם החלופה הגרועה, המתחמקת, לפתרון האמיתי והנכון. רבותי, האינטרנט הוא חלק מחיינו. לא פחות מהטלפון והמכונית. ילדים נפגעים מדי יום ממכוניות, האם נדרוש מהם זיהוי ביומטרי לפני שהם חוצים את הכביש? לא. אנו מלמדים אותם שצריך לעבור רק במעבר חציה, ושצריך לחכות עד שהרמזור יהיה ירוק, ושצריך להסתכל לשני הצדדים. ושילדים קטנים לא חוצים את הכביש לבדם. האינטרנט לא שונה. לילד בן 6 אין מה לחפש באינטרנט לבדו, וגם בגיל 9 עוד לא שוכנעתי שיש צורך. ממילא ויקיפדיה לא אמינה מספיק. אבל כאן נכנסת הבעיה הרגילה: להורים אין סבלנות, והם לא רוצים להשגיח. הם רוצים שהילד ישחק במחשב ויעזוב אותם בשקט.

האם היינו מקבלים תירוץ כזה מהורה שמרשה לילדיו לחצות את הכביש בלי השגחה? ועכשיו, האם הורים עצלנים, שרק רוצים להסיר מעצמם את האחריות לחינוך ילדיהם, הם תירוץ מספיק טוב לויתור על חופש הדיבור ועל הזכות לקבל אינטרנט חופשי ולא מצונזר?

ועכשיו ברצינות: אפשר להגן על הילדים. חינוך לזהירות, השגחה, ביחד עם סינון תכנים מבחירה (בין אם מקומית ובין אם אצל הספק) – כל אלה יתנו סביבה תומכת והולמת לילדים בעידן האינטרנט. לשר התקשורת יש הסמכות לתת את הכלים הטכניים הדרושים. במקום זה, מפלגתו מעדיפה לכפות על כולם אמת מידה מפוקפקת, צרה ופוגענית. לא זו הדרך.

רבים כבר כתבו על הנזק שיכול לגרום חוק הגבלת הגישה לאתרים של ח"כ אמנון כהן (ש"ס). רציתי להוסיף מספר פרטים טכניים, כדי להסביר איך מערכת כזו עשויה לפעול מבחינה טכנית. לשם כך אפשר לבדוק כיצד מתנהל העניין במדינות בהם יש חוק דומה לזה, וכרגע מדובר בעיקר במדינות ערב וסין. כמו כן אפשר לבחון את מדיניות סינון האינטרנט בחברות הבוחרות שלא לאפשר לעובדיהן גישה מלאה לאינטרנט.

הפתרון מתבסס על סינון באמצעות תוכנה ייעודית. בדרך כלל התוכנה מסתמכת על רשימה ארוכה של "אתרים אסורים", אותה מתחזק ספק התוכנה. מי שמנסה לגלוש לאתר כזה, מקבל הודעה שהאתר חסום, בצירוף הסבר לקוני לסיבת החסימה (לדוגמה: "אתר למבוגרים", או "אתר מפר זכויות יוצרים". ויש גם "אתר בידורי", במיוחד בשביל החברות שמפריע להן שהעובד משחק איזה משחק פלאש אידיוטי, אבל לא חושבות להסיר את סוליטייר מכל המחשבים). מי שמחליט איזה אתר נחסם ואיזה לא, הוא עורך תוכן באותהחברה המספקת את התוכנה. הוא לא איש ציבור, לא ידוע מי הוא ומהם שיקוליו. יתר על כן: כמות האתרים ברשימה היא עצומה, והיא גדלה מדי יום ומדי שעה, ולכן אותו עורך מעסיק הרבה אנשים שתפקידם להיכנס לאתרים ולהחליט האם יש לחסום אותם או לא. מן הסתם זו עבודה מתאימה לסטודנטים ואנשים ללא השכלה ספציפית בתחום או בכלל, ובכל מקרה אין אותו עורך תוכן יכול לבדוק כל סיווג וסיווג בנפרד.

הבעיה שהמערכת לא ממש עובדת. אתרים לגיטימיים ותמימים רבים מוצאים את דרכם אל הרשימה הזו, ומאותו רגע קשה מאוד לצאת. לא מאמינים? בוינגבוינג, אחד הבלוגים החשובים בעולם (2.5 מיליון מבקרים בחודש), נכנס לרשימה כזו בעקבות תמונת פסל עירום. כן, אותה תמונה שהמגיבים ב-Ynet אמרו עליה שהיא בכלל לא דוגמה הוגנת. אז התחילה סאגה של התכתבויות עם אותה חברה, שלא ממש מיהרה להוציא אתר חשוב ולגיטימי מהרשימה השחורה. מחוסר ברירה, הם פתחו עמוד העוסק בעקיפת תוכנות צינזור שכאלה. העמוד נפתח במשפט הבא:

If your employer or corrupt, undemocratic, dictator-based government uses a filtering service such as Secure Computing's SmartFilter to block access to BoingBoing.net — or anything else online — you can try the following workarounds:

"ממשלה מושחתת, לא-דמוקרטית או מבוססת-עריצות" הם קוראים לזה. בקרוב נצטרף לשם גם אנחנו. כי כמה קשה יהיה לאיזה פקיד-ממשל להכניס לרשימה "בטעות" אתר של מפלגת אופוזיציה? אתר של עיתון שמעביר ביקורת על הממשלה? מישהו באמת יאמין שהאתר של ידיעות אחרונות הוא פתאום פורנוגרפי? ברור שלא, אבל לנו לא יהיה מה לעשות בעניין.

מחוקקינו, כמו גם אנשים רבים באוכלוסיה, סובלים מתפיסה מוטעית של האינטרנט. בתקשורת היא מצטיירת כמדמנה של פורנו, אלימות וסמים. אני מבין כשזה מופיע אצל חברי הכנסת של ש"ס, שאצלם זה ממילא "מין-טרנט". אבל אופיר פינס? גדעון סער? גלעד ארדן? בנימין נתניהו? הם יודעים טוב מאוד מה זה אינטרנט. הבעיה היא שהם שוכחים שזו פשוט נתינת סמכות צנזורה בידי המדינה, וכשנותנים למדינה סמכות היא מנצלת אותה עד תומה. אם יתקבל החוק, אין אתר שיכול להרגיש בטוח מפני המספריים של הצנזור.