ורוניקה מארס: עדכונים מהחזית

"ורוניקה מארס" היא הסדרה שאני הכי אוהב לראות כרגע. חוסר הזלזול בצופה הוא התכונה הבולטת שבה, בתוספת עלילה, דיאלוג שנון, וכמה שחקנים טובים. אבל כבר מתחילתה סבלה הסדרה משיבוץ לא מוצלח ובעיקר מהרשת השולית בה שודרה: רשת UPN, שהתמחתה בסיטקומים לקהל השחור, תוכניות נשים באמצע השבוע, ותוכניות היאבקות מה-WWE בסוף השבוע. הביקורות המעולות שצברה "ורוניקה מארס" הפכו אותה, למעשה, ליהלום שבכתר של UPN – ולמרות רייטינג חלש, היא זכתה לעונה שניה ואף שלישית.

אגב, הוכחה לכך שהרייטינג הוא תוצאה של הרשת ולא של סלידת הקהל התקבלה בקיץ של 2005, עת פרקים נבחרים שודרו בשידור חוזר ברשת CBS (רשת-האם של UPN) וזכו להצלחה מרשימה.

אבל כרגע הסדרה שוב מועמדת לביטול, אחרי שנה ברשת CW (איחוד של UPN ו-WB). זה תלוי בכל מיני גורמים, כמו האם תהיה עונה משעממת נוספת של "בנות גילמור" המתדרדרת. רעיון שהועלה הוא שהסדרה תקפוץ 4 שנים לעתיד, ותעלה כשורוניקה היא סוכנת מתחילה ב-FBI; זה יכול להיות מעניין, אבל זה נשמע קצת כמו צעד של יאוש. אז למרות שרשת CW זקוקה לסדרות איכות, הרייטינג הנמוך עשוי לגרום להם לבטל את הסדרה סופית.

אתר האינטרנט של ערוץ E! מקיים כבכל שנה סקר-הצלה בין הסדרות המועמדות לביטול. אתם מוזמנים לעיין בו ולראות אילו סדרות מצבן קשה. אני קורא להצביע לורוניקה, כמובן, אבל יש עוד מועמדים ראויים: סטודיו 60, לדוגמה, שלא מצליחה להתרומם אבל מגיע לה עוד קצת זמן לנסות.

לסקירת הסדרות המועמדות. להצבעה בסקר.

בעולם של "רוקדים עם כוכבים", צריך שתהיה גם ורוניקה אחת, שתעשה סדר.

אני אוהב את… הת'ר ארמסטרונג

הת'ר ארמסטרונג היא מפעילת הבלוג Dooce, שפועל מאז שנת 2001. הבלוג היה המוצא שלה לכל התסכול שצברה בעבודתה כגרפיקאית ומעצבת אתרים. היא כתבה בהומור, ובעילום שם, אבל אחרי שנה האתר התגלה והיא פוטרה; כך נולד המושג dooced – מי שפוטר בגלל מה שכתב באינטרנט. כעת היא בלוגרית במשרה מלאה, והפרסומות באתר הן מקור ההכנסה העיקרי שלה; היא כותבת גם עבור אתרים אחרים (כמו Alpha Mom).

אני מוכה תדהמה כמעט בכל פוסט שלה שאני קורא. הפתיחות והיכולת לדבר על כל נושא, ובעיקר ההודאה בעינויים שהיא גורמת לבני משפחתה המורמונים שנאלצים לקרוא את תיאוריה המפורטים יחד עם כל האינטרנט. מי עוד יכולה לדבר כך על מערכת היחסים שהיא מנהלת עם הציצים שלה? שלא לדבר על בעיות העצירות אצלה במשפחה? אבל יותר מכל, מרשימה היכולת שלה להתמודד עם הדיכאון הקליני שהתפרץ אצלה אחרי שפוטרה, ועל החשש המתמיד שיחזור, והתרופות שהיא חייבת לקחת, ובעלה והבת הפעוטה שנותנים לה את הכוח להמשיך. ותאמינו או לא, היא הציעה לבעלה נישואין בטוקבק בבלוג.

אבל עם כל הבעיות האלה, הבלוג שלה ממש לא עצוב ומדכא. להיפך – זה אחד הבלוגים המצחיקים ביותר שאני מכיר. מסתבר שהיא פופולרית מאוד אצל אמהות; אני, מן הסתם, לא שייך לדמוגרפיה הזו, ובגלל יותר מסיבה אחת. ולמרות זאת, אני נהנה מאוד לקרוא אותה, ומלא הערכה על יכולתה להתגבר על הקשיים בחייה עם הומור וכנות בלתי ניתנת לעצירה. כמה טוב לראות שאישה עם כזה כישרון כתיבה מצליחה להתפרנס מפרסום אצלה בבלוג. זה נותן תקווה.

ועכשיו ברצינות

(פוסט רביעי ואחרון – יש לקוות – בעניין חוק הגבלת גישה לאתרים).

לו היה מישהו רוצה באמת להגן על ילדים, ובמיוחד אם אותו מישהו הוא במקרה שר התקשורת, אזי היו לאותו מישהו הכלים לבנות מערכת אפקטיבית, בלי צורך לדחוף צנזורה לגרון של כל גולשי האינטרנט. כזכור, שר התקשורת הוא שקובע את התנאים לפיהם חברת תקשורת מקבלת רשיון להיות ספק אינטרנט. אפשר להוסיף לשם את התנאי הבא: כל מנוי יקבל, לפי דרישתו, תוכנה להתקנה על המחשב הביתי שלו, שתסנן אתרים פוגעניים ולא תאפשר גישה אליהם. יש בשוק מגוון תוכנות שעושות את העבודה. או, אפילו יותר טוב: כל מנוי אינטרנט יקבע האם הוא מעוניין לקבל גישה חופשית לאינטרנט, או שהוא מעוניין שהספק יסנן את התכנים שהוא מקבל.

כיום כל הספקים מציעים שירות כזה בתשלום: תוספת של סכום מסוים כל חודש, והמנוי מקבל הגנה מתכנים למבוגרים, או אלימים, או פליליים וכו'. זה עדיין לא טוב בעיני, אבל כל לקוח זכאי לקבל את המוצר שהוא רוצה. אם יחפוץ שר התקשורת, יוכל לצוות על הספקים לתת את השירות הזה בחינם. זה בסדר, זה לא עולה להם הרבה כסף. האם הפתרון הזה לא עדיף על זיהוי ביומטרי של כל אדם שמבקש במפגיע לקבל את אותו שירות עליו שילם מלכתחילה – גישה לאינטרנט? כנראה שלא, כי הוא לא מספק את הסחורה הפוליטית שאנשי ש"ס מנסים להשיג.

אבל כל הפתרונות הטכניים האלה הם בעצם החלופה הגרועה, המתחמקת, לפתרון האמיתי והנכון. רבותי, האינטרנט הוא חלק מחיינו. לא פחות מהטלפון והמכונית. ילדים נפגעים מדי יום ממכוניות, האם נדרוש מהם זיהוי ביומטרי לפני שהם חוצים את הכביש? לא. אנו מלמדים אותם שצריך לעבור רק במעבר חציה, ושצריך לחכות עד שהרמזור יהיה ירוק, ושצריך להסתכל לשני הצדדים. ושילדים קטנים לא חוצים את הכביש לבדם. האינטרנט לא שונה. לילד בן 6 אין מה לחפש באינטרנט לבדו, וגם בגיל 9 עוד לא שוכנעתי שיש צורך. ממילא ויקיפדיה לא אמינה מספיק. אבל כאן נכנסת הבעיה הרגילה: להורים אין סבלנות, והם לא רוצים להשגיח. הם רוצים שהילד ישחק במחשב ויעזוב אותם בשקט.

האם היינו מקבלים תירוץ כזה מהורה שמרשה לילדיו לחצות את הכביש בלי השגחה? ועכשיו, האם הורים עצלנים, שרק רוצים להסיר מעצמם את האחריות לחינוך ילדיהם, הם תירוץ מספיק טוב לויתור על חופש הדיבור ועל הזכות לקבל אינטרנט חופשי ולא מצונזר?

ועכשיו ברצינות: אפשר להגן על הילדים. חינוך לזהירות, השגחה, ביחד עם סינון תכנים מבחירה (בין אם מקומית ובין אם אצל הספק) – כל אלה יתנו סביבה תומכת והולמת לילדים בעידן האינטרנט. לשר התקשורת יש הסמכות לתת את הכלים הטכניים הדרושים. במקום זה, מפלגתו מעדיפה לכפות על כולם אמת מידה מפוקפקת, צרה ופוגענית. לא זו הדרך.

מדוע חוק צינזור האינטרנט הוא חסר משמעות

(פוסט שלישי בעניין חוק הגבלת גישה לאתרים, שהגיש ח“כ אמנון כהן מש“ס, ושהתקבל לאחרונה בכנסת בקריאה טרומית).
"רשת האינטרנט מפרשת צנזורה כנזק, ומנווטת מסביב לה" – כך אמר ג'ון גילמור, ממקימי ה-EFF ומראשוני כותבי התוכנה החופשית. כידוע לרבים, האינטרנט, בראשית ימיה, היתה רשת מסובכת שמטרתה לשרוד התקפה גרעינית סובייטית. גם אם חלקים גדולים ממנה ייהרסו, מי שישרוד יוכל להמשיך ולתקשר. העיקרון הזה פועל גם כיום, ואולי אפילו טוב מתמיד.

אם תופעל צנזורה באינטרנט בישראל, עומדים לרשות הגולש מגוון אמצעים לעקוף את אותו מנגנון צנזורה. מאחר והחוק (במתכונתו הראשונית הנוכחית) מטיל את כל האחריות על ספק האינטרנט, המשתמש רשאי לנסות ולעקוף את החסימה בכל דרך שהוא יכול. והנה כמה דוגמאות מעשיות, מן הקל אל הכבד. להמשיך לקרוא

מדוע חוק צינזור האינטרנט הוא הגיוני ביותר

(פוסט שני בעניין חוק הגבלת גישה לאתרים, שהגיש ח"כ אמנון כהן מש"ס, ושהתקבל לאחרונה בכנסת בקריאה טרומית).

למרות כל מה שקורה לנו במדינה, היא עדיין דמוקרטיה פרלמנטרית ייצוגית. וזה אומר שאזרחי המדינה בוחרים נציגים, המכהנים בפרלמנט (שאצלנו מכונה "הכנסת" – ולא "כנסת ישראל" כמו שרבים חושבים בטעות), ונציגים אלה מחוקקים חוקים ומפקחים על הרשות המבצעת – היא המדינה – ועל הרשות השופטת, שהן מקיימות אותם ומשרתות את הציבור. ולכן, אם מועלית הצעת חוק כזו, כנראה שחבר הכנסת שהעלה אותה מייצג ציבור בוחרים מסויים. יתר על כן, אם ההצעה עוברת פה אחד – כל 25 חברי הכנסת הנוכחים במליאה מצביעים בעד – כנראה שזה מה שאזרחי המדינה רוצים. לא?

עשרות עד מאות המגיבים ב-Ynet, גם לטור של גל מור וגם לפוסט של ד"ר בירנהק, תומכים ברובם בהצעת החוק. כל מה שהם רואים זה ש-"ילדינו מופקרים". כנראה שבישראל הורים אינם מסוגלים לקבל אחריות לחינוך והגנה של ילדיהם. מדוע ילד שלא נותנים לו לחצות כביש לבד, ומסיעים אותו כל בוקר לבית הספר במושב האחורי בלי חגורה, ועוצרים באדום לבן "רק לרגע" כדי להוריד אותו, ושמזהירים אותו לא לדבר עם זרים, מדוע ילד כזה רשאי לשוטט לבד באינטרנט בלי הדרכה או השגחה? מה מצפים שיקרה? אבל במקום לעשות משהו, עדיף לחוקק חוקים מופרכים שיעבירו את האחריות למישהו אחר. בדיוק כמו שכשלילד משעמם, מושיבים אותו מול DVD של טיף וטף או ערוץ הילדים. שמישהו אחר ידאג לחנך אותו.

וזו הסיבה מדוע החוק הגיוני. בישראל האזרחים מוכנים ברצון לוותר על זכויותיהם, ובלבד שמישהו אחר יהיה אחראי. בקרוב אולי יהיה מישהו כזה, והוא כבר הזהיר שהעיתונות הופכת את הדיקטטורה לבלתי אפשרית.

מדוע חוק צינזור האינטרנט הוא אסון נורא

רבים כבר כתבו על הנזק שיכול לגרום חוק הגבלת הגישה לאתרים של ח"כ אמנון כהן (ש"ס). רציתי להוסיף מספר פרטים טכניים, כדי להסביר איך מערכת כזו עשויה לפעול מבחינה טכנית. לשם כך אפשר לבדוק כיצד מתנהל העניין במדינות בהם יש חוק דומה לזה, וכרגע מדובר בעיקר במדינות ערב וסין. כמו כן אפשר לבחון את מדיניות סינון האינטרנט בחברות הבוחרות שלא לאפשר לעובדיהן גישה מלאה לאינטרנט.

הפתרון מתבסס על סינון באמצעות תוכנה ייעודית. בדרך כלל התוכנה מסתמכת על רשימה ארוכה של "אתרים אסורים", אותה מתחזק ספק התוכנה. מי שמנסה לגלוש לאתר כזה, מקבל הודעה שהאתר חסום, בצירוף הסבר לקוני לסיבת החסימה (לדוגמה: "אתר למבוגרים", או "אתר מפר זכויות יוצרים". ויש גם "אתר בידורי", במיוחד בשביל החברות שמפריע להן שהעובד משחק איזה משחק פלאש אידיוטי, אבל לא חושבות להסיר את סוליטייר מכל המחשבים). מי שמחליט איזה אתר נחסם ואיזה לא, הוא עורך תוכן באותהחברה המספקת את התוכנה. הוא לא איש ציבור, לא ידוע מי הוא ומהם שיקוליו. יתר על כן: כמות האתרים ברשימה היא עצומה, והיא גדלה מדי יום ומדי שעה, ולכן אותו עורך מעסיק הרבה אנשים שתפקידם להיכנס לאתרים ולהחליט האם יש לחסום אותם או לא. מן הסתם זו עבודה מתאימה לסטודנטים ואנשים ללא השכלה ספציפית בתחום או בכלל, ובכל מקרה אין אותו עורך תוכן יכול לבדוק כל סיווג וסיווג בנפרד.

הבעיה שהמערכת לא ממש עובדת. אתרים לגיטימיים ותמימים רבים מוצאים את דרכם אל הרשימה הזו, ומאותו רגע קשה מאוד לצאת. לא מאמינים? בוינגבוינג, אחד הבלוגים החשובים בעולם (2.5 מיליון מבקרים בחודש), נכנס לרשימה כזו בעקבות תמונת פסל עירום. כן, אותה תמונה שהמגיבים ב-Ynet אמרו עליה שהיא בכלל לא דוגמה הוגנת. אז התחילה סאגה של התכתבויות עם אותה חברה, שלא ממש מיהרה להוציא אתר חשוב ולגיטימי מהרשימה השחורה. מחוסר ברירה, הם פתחו עמוד העוסק בעקיפת תוכנות צינזור שכאלה. העמוד נפתח במשפט הבא:

If your employer or corrupt, undemocratic, dictator-based government uses a filtering service such as Secure Computing's SmartFilter to block access to BoingBoing.net — or anything else online — you can try the following workarounds:

"ממשלה מושחתת, לא-דמוקרטית או מבוססת-עריצות" הם קוראים לזה. בקרוב נצטרף לשם גם אנחנו. כי כמה קשה יהיה לאיזה פקיד-ממשל להכניס לרשימה "בטעות" אתר של מפלגת אופוזיציה? אתר של עיתון שמעביר ביקורת על הממשלה? מישהו באמת יאמין שהאתר של ידיעות אחרונות הוא פתאום פורנוגרפי? ברור שלא, אבל לנו לא יהיה מה לעשות בעניין.

מחוקקינו, כמו גם אנשים רבים באוכלוסיה, סובלים מתפיסה מוטעית של האינטרנט. בתקשורת היא מצטיירת כמדמנה של פורנו, אלימות וסמים. אני מבין כשזה מופיע אצל חברי הכנסת של ש"ס, שאצלם זה ממילא "מין-טרנט". אבל אופיר פינס? גדעון סער? גלעד ארדן? בנימין נתניהו? הם יודעים טוב מאוד מה זה אינטרנט. הבעיה היא שהם שוכחים שזו פשוט נתינת סמכות צנזורה בידי המדינה, וכשנותנים למדינה סמכות היא מנצלת אותה עד תומה. אם יתקבל החוק, אין אתר שיכול להרגיש בטוח מפני המספריים של הצנזור.