עשר טעויות נפוצות של ירוקים

בעולמנו המזדהם והולך יש, כך נדמה, שני מחנות: אלו שדואגים לאיכות הסביבה ואלו שלא אכפת להם. המאמץ של הירוקים הוא להזיז את הלא-אכפתיים לעשות משהו לטובת שימור הסביבה, הפחתת הזיהום, או הקטנת צריכת האנרגיה. בעוד הם משתדלים להראות שנורא פשוט לשמור על איכות הסביבה, הדרכים שהם מציעים לא תמיד עוזרות, ולפעמים אפילו מזיקות. אספתי כמה טעויות נפוצות שכדאי להימנע מהן; לא כי איכות הסביבה היא לא דבר חשוב, אלא כי אם כבר מתאמצים, כדאי שהמאמץ ישא פרי.

1. נייר הוא רצח. ממה עושים נייר? מעצים, ואנחנו צריכים עצים. אבל בצפון אמריקה, המקור העיקרי לתאית הוא חוות עצים, שם מגדלים במיוחד עבור יצור נייר. אחרי הכריתה נוטעים את החווה מחדש. בדרום אמריקה, כריתת הג'ונגלים היא מאסיבית, זה נכון, אבל הכריתה היא לצורך פינוי שטחים לחקלאות. הנייר הוא רק משני.

2. מכוניות היברידיות. כל הסלבס מהוליווד קונים טויוטה פריוס! כמה נהדר! אלא שהמציאות רחוקה מהפרסומות הנוצצות. צריכת הדלק המצומצמת-דרמטית, שהיצרן טוען לה, פשוט לא קיימת בתנאי שימוש יומיומיים. וחשוב מזה: אפשר למצוא מכוניות סטנדרטיות וזולות, בלי כפל-הנעה מסובך, עם צריכת דלק טובה יותר וזיהום נמוך יותר מאשר מכונית היברידית. ועוד לא דיברנו על כמות הזיהום והפסולת כתוצאה מייצור מכוניות היברידיות, ועל היפטרות מהמצברים המסוכנים בסוף חיי המכונית.

3. הנעת מימן. זה השם החם הבא בעולם הרכב הירוק – רכב מונע במימן. הפסולת היחידה שהרכב פולט היא אדי מים! אין ספק שמעבר מסיבי לרכבי מימן יסייע לאיכות החיים במרכזי הערים הגדולות, ויפחית שם את כמות העשן, הרעש, והחלקיקים המסרטנים. אלא שהתהליך כולו בזבזני באנרגיה פי 3 לעומת מנוע בעירה פנימית. כלומר: בתהליך יצור הדלק יש בזבוז אדיר באנרגיה, שיוצר חום וזיהום. אם היה לנו מקור אנרגיה עשיר ונקי עבור יצור המימן, לא היתה בעיה. אבל רוב יצור החשמל בעולם כיום מתבסס על פחם ונפט, ובעצם שימוש במימן רק מחמיר את הבעיה.

4. מיחזור זה טוב. הלוואי וזה היה נכון. אבל ברוב מוחץ של המקרים, מיחזור יוצר יותר זיהום ומבזבז יותר אנרגיה מאשר יצור מחומרי גלם; וגם המוצר המתקבל נחות לעומת המקור. מדינות המערב מסבסדות מחזור, כדי שלאזרחים יהיה כדאי להשתתף, ומתוך מחשבה שזה תורם לסביבה, אבל פשוט אין לזה בסיס. צריך לומר שיש מקרים בודדים בהם המחזור הוא כדאי: אלומיניום למשל. לעומת זאת, אפילו הליך מחזור פשוט יחסית, כמו זכוכית, לא כדאי.

5. אנרגיה גרעינית זה רע. למרות שני אסונות ידועים מאוד – צ'רנוביל ואי שלושת המייל – הנזק שגורמת הפקת חשמל באמצעות כור גרעיני הוא זניח ממש לעומת כמעט כל אמצעי יצור אחר. זניח – גם מבחינת נזק סביבתי וגם מבחינה בריאותית (כמה כורי פחם נהרגים כל שנה? כמה מהם חולים במחלות ריאה וסרטן?). יש בידינו הטכנולוגיה לפתרון בעיית האורניום המשומש באופן שיגן על הסביבה, גם לטווח ארוך. דווקא ארגוני הירוקים הם שמונעים בניית מתקנים לאכסון ארוך טווח כמו מישור יאקה במדינת נוואדה בארה"ב, ובכך דנים את כולנו להמשיך ולהשתמש בנפט ליצור חשמל. להמשיך לקרוא

שם הפרק

הידעת? כמעט לכל פרק בתכנית טלויזיה יש שם. כותרת. אבל בימינו, רק לעתים נדירות מתגלה השם בגוף הפרק עצמו. לפעמים אפשר לראות אותו בכתוביות, לפעמים במידע שמגיע מהממיר הדיגיטלי שלכם. ולפעמים שם הפרק באנגלית הוא מתחכם, והכל אובד בתרגום לעברית.

לא מזמן יצא לי לראות כמה פרקים בסדרה המיתולוגית "קוג'אק", והופתעתי לראות שבתחילת כל פרק, הכתובית הראשונה שמופיעה היא שם הפרק; רק אחר-כך מופיעים שמות השחקנים (חוץ מטלי סוולאס עצמו, שהיה כבר אז כוכב גדול ושמו מופיע בפתיחה). כיום המנהג להקרין את שם הפרק לא נפוץ במיוחד: עולות בדעתי סטארגייט (SG1 ואטלנטיס), אי.אר., והסדרות של של ארון סורקין: הבית הלבן וסטודיו 60. לי אישית חבל, כי שמות הפרקים משלימים לי בראש את התמונה של העלילה.

לסורקין יש חיבה לשמות פרקים. הוא אינו בוחל בלטינית (לדוגמה "Post Hoc, Ergo Propter Hoc", בעונה הראשונה של "הבית הלבן"), בציטוטים מן התנ"ך ("Take This Sabbath Day") או תרבות פופ ("Bad Moon Rising"). אבל אני אוהב במיוחד מסורת שהוא סיגל לעצמו: הפרק האחרון בעונה הראשונה, בכל סדרה שלו, נקרא "What Kind of Day Has it Been?" – כך ב-"סטודיו 60", כך ב-"Sports Night" וכך ב-"הבית הלבן".

יש סדרות בהן שמות הפרקים בנויים כולם בתבנית מסוימת. "חברים", לדוגמה: כל השמות מתחילים ב- "The one with", כלומר "הפרק עם ה…" – התחכמות שכזו על אנשים שלא יודעים את שמות הפרקים. גם לסדרת הבת הכושלת "ג'ואי" יש תבנית – כל השמות מתחילים ב-"ג'ואי וה…" (אולי במחווה לספר הילדים "ג'יימס והאפרסק הענקי"). בסדרה "סמולוויל", כל שמות הפרקים הם בני מילה אחת. ב-"מופע שנות השבעים" בעונה החמישית כל שמות הפרקים הם שירים של לד זפלין, בעונה השישית של The Who ובעונה השביעית – של קווין.

שם טוב יכול להשלים פרק חשוב או טוב במיוחד. אני נזכר בפרק "Earshot" (טווח שמיעה) בעונה השלישית של באפי, או "Hush" בעונה הרביעית, כשמות טובים שמשמעותם המלאה מובנת רק אחרי הצפייה בפרק. הפרק "A River in Egypt" בעונה השמינית של אי.אר. עוסק, בכל שלוש-ארבע עלילות המשנה שלו, בהכחשה לצורותיה השונות; סדרות אחרות השתמשו גם הן בשם הזה ("ג'ק וג'יל", לדוגמה). אני יודע שיש כאן קוראים חובבי הסימפסונס, או סיינפלד, או תיקים באפלה (את יודעת מי את) – תנו עוד דוגמאות!

עשרה ספרי ז'אנר (חלק ג')

חלק שלישי ואחרון של הפוסט, במסגרת פרויקט הכתיבה הקבוצתית (חלק א', חלק ב').

8. "ילד האתמול" (1992) – אייזיק אסימוב, רוברט סילברברג – The Ugly Little Boy

מבוסס על סיפור קצר של אסימוב, שפורסם במגזין "גלאקסי" ב-1958; סיברברג סייע לו להפוך את הסיפור לרומן שלם. יש לאסימוב ספרים טובים יותר, וגם הסיפור הקצר המקורי הוא לא הטוב ביותר שלו. אבל שיתוף הפעולה ביניהם הוליד רומן שקל לקרוא, והוא שער כניסה טוב למד"ב עבור אלה שנרתעים ממנו. אני עצמי קניתי כמה וכמה עותקים כמתנה על מנת לפתות תמימים. העלילה בקצרה: ניסוי מסע-בזמן מסתיים בהבאת ילד ניאנדרטלי לימינו; אומנת שנשכרת כדי לטפל בו נרתעת ממראהו המכוער, אך עם הזמן מתאהבת בו ורואה בו את ילדה שלה.
מי שמחשיב את עצמו חזק בעסק יכול לקרוא את "מחר כפול תשע" (1959), האנתולוגיה בה נכלל הסיפור הקצר, יחד עם עוד כמה יצירות מעולות.

9. "האיש במצודה הרמה" (1962) – פיליפ ק. דיק – The Man in the High Castle

רומן מציאות אלטרנטיבית. מדינות הציר ניצחו במלחמת העולם השניה, וארצות הברית איבדה את החוף המערבי לטובת יפן, ואת המזרחי לרייך השלישי. גרמניה ממשיכה את השמדת היהודים וכל הגזעים הנחותים באירופה ואפריקה; ליפן אין כל מדיניות כזו, והיא משליטה משטר רגוע יחסית – אך לא דמוקרטי, כמובן – על האזורים בשליטתה: רוסיה, סין, דרום מזרח אסיה. הספר כולל מספר דמויות בקווי עלילה משניים; חלק מהדמויות קוראות ספר בשם "החרגול שוכב כבד", המתאר מציאות אלטרנטיבית בה ההתקפה על פרל הרבור נמנעת, בריטניה החזקה כובשת את ברלין, צ'רצ'יל הוא עדיין ראש הממשלה כשהאימפריה הבריטית הופכת גזענית. ארה"ב הסובלנית יוצרת קשרי מסחר עם סין, ונוצר מצב של עוינות בין ארה"ב ובריטניה.
למרות קוי העלילה המקבילים וחוסר גיבור מרכזי, הספר מקורי ומרתק; ויש בו סצינה אחת, לקראת הסיום, שהכתה אותי בהלם ושווה את קריאת כל הספר. אל תספיילרו את חבריכם.

10. "פטיש השטן" (1977) – לארי ניבן, ג'רי פורנל – Lucifer's Hammer

בהתחלה, הסיכוי שהמטאור יפגע בכדור הארץ הוא אחד למיליון; אחר-כך, אחד למאה. הפגיעה מחסלת את התשתיות, את התקשורת, את הציביליזציה, והופכת בני אדם מתורבתים לשורדים, רוצחים ואף קניבלים. הדיוק הטכני של הספר הזה מעורר חלחלה, וראינו חלק מתחזיותיו מתגשמות בניו אורלינס לפני שנה. תמיד טוב לקרוא בו כשחוששים מאסון טבע או מלחמה גרעינית – הוא מלא עצות ותרחישים שאפשר להתכונן אליהם. ולכן, לפני שאתם צופים את קץ העולם, דאגו להצטייד ברכב שטח, נשק (רובה צייד מומלץ) ומתכון להכנת בירה.

מה אין ברשימה

אולי חשוב להבהיר שזו לא רשימת עשרת הטובים ביותר. מה שאולי אפשר לעשות עם סרטים, ואפילו סדרות טלויזיה, אני לא יכול לעשות עם ספרים. גם אין ברשימה ספרים ברורים מאליהם: "שר הטבעות", לדוגמה, או הארי פוטר לדורותיו, למרות שאני מחבב את שניהם; "חולית" נעדר כי כל חובב מכיר אותו, וגם רבים מחוץ לתחום, ואני אישית לא כל כך אהבתי (אני שרוף עכשיו בעיני אלפי אנשים). גם "המשחק של אנדר" וסדרת הרובוטים של אסימוב לא כאן, למרות ש-"מערות הפלדה" היה כנראה ספר המד"ב הראשון שקראתי. התיתכן רשימה בלי ריי בראדבורי? בלי ארתור צ. קלארק? אורסולה לה גוין? ה. ג'. וולס? אבל הפוסט קצר והרשימה מרובה, ואי אפשר להכניס הכל. אפשר עוד לטעון שמד"ב אינו ז'אנר כלל; בתוכו יש הרי ספרי בלשים, רומנים היסטוריים, ספרי מתח, ריגול, מלחמה ומה לא. אז צאו וקראו, ידידי, וזכרו שיינגבי הוא שרץ.

עשרה ספרי ז'אנר (חלק ב')

חלק ב' של פוסט עשרת הספרים, במסגרת פרויקט הכתיבה הקבוצתית. חלק א' נמצא כאן.

4. "שיר של קרח ואש" (1996-?) – ג'ורג' ר. ר. מרטין – A Song of Ice and Fire

הסדרה הזו, ששלושת הספרים הראשונים שלה שכבו אצלי על המדף שנתיים, הוכיחה לי שאפשר לכתוב פנטזיה למבוגרים בלי להתבייש. מרטין חקר רבות את חברת ימי הביניים והביא אותה על אצילותה ואכזריותה אל תוך הספרים. ניצני מדע ועוצמת הכנסייה נמצאים כאן, כמו גם מאבק בין דתות: הפגאניות העתיקה שהולכת ונמוגה; הנצרות (במסווה של דת בת 7 אלים שהם למעשה אחד) המציגה את עצמה כמודרנית ומלאת חמלה, אך לא בוחלת באמצעים; ודת חדשה מן המזרח הכובשת לה מאמינים (לא קשה לנחש למה הכוונה). מאבקי כוח חסרי רחמים בין בתי האצולה השונים הם עיקר העלילה, ובעוד הלורדים נלחמים ורוצחים זה את בניו של זה, כוח אפל זומם לפלוש אל הממלכה מצפון; כוח עתיק ומיתי, שרוב האנשים מאמינים שהוא סתם סיפורי ילדים. וכאילו זה לא מספיק, נערה אחת, נצר לשושלת מלכים שהודחה לפני שנים, עדיין חיה וצוברת כוח כדי להחזיר לעצמה את המלוכה המגיעה לה לפי זכות אבות. אני אוהב את עושר התיאור של מרטין: הוא לא מחמיץ אף פרט בסמלי השלטון, בשריונות מנקרי העיניים, בשמלות המשי והמלמלה, ואף מנה בארוחות המפוארות שמוגשות בטירה, בעוד העניים צדים עכברושים למחייתם. עד כה פורסמו ארבעה ספרים, החמישי צפוי לצאת בקרוב – אולי אחרי שהמולת הילדים של הארי פוטר תשכך מעט.

5. "גר בארץ נכריה" (1961) – רוברט א. היינליין – Stranger in a Strange Land

אדם שגדל מינקות במאדים, מטופל אך ורק בידי החייזרים שגרים שם, חוזר לכדור הארץ ונתקל בעולמנו, שנראה לו מוזר ומשונה. היינליין השתמש בזרותו של הגיבור כדי ליצור נקודת ראות מקורית ומנותקת על דברים שנראים לנו מובנים מאליהם: דת ממוסדת, נישואין/מונוגמיה/הטרוסקסואליות, פחד ממוות. לספר היתה השפעה גדולה על תרבות ההיפים והתנועה האנטי ממסדית של סוף שנות ה-60, והוא החדיר לאנגלית את המילה "גרוק" (זוכרים את תוכנת שיתוף הקבצים "גרוקסטר"?); והוא כבש קוראים רבים מקרב אנשים שלא היו מעלים על דעתם לקרוא ספר מד"ב. חזק מאוד גם בימינו, ויכול לטלטל את עולמכם.

6. "תשעה נסיכים לאמבר" (1970-1991) – רוג'ר זילאזני – Nine Princes in Amber

הספר הראשון בסדרה הכוללת שני מחזורים של חמישה ספרים. אמבר, העולם האמיתי היחיד, שעולמנו (כמו עולמות רבים אחרים) הוא רק צל שלו, היא במוקד מלחמה בין תשעה נסיכים שכולם רוצים לרשת את כס אביהם, המלך אוברון. אלמנטים פסיכדליים של המעבר בין עולמות-צל שונים ומשונים ועד לעולם האמיתי, הוא אמבר, מרתקים את הקורא למאבק הירושה חסר הרחמים, שלא ברור מה מציאות בו ומה רק השתקפות. התרגום העברי, אגב, מעולה ממש.

7. "המשגיחים" (1987) – אלן מור, דייב גיבונס – Watchmen

ספר הקומיקס הראשון שהוצג כספרות רצינית, ואוי כמה שהוא רציני. רק דיון ברעיונות של ניטשה המובאים בספר – אלוהים וה-Übermensch, לדוגמה – יכול לפרנס מאמרים רבים. הספר נחשב בעיני רבים כקו פרשת המים בהתפתחותו של הרומן הגרפי, מקומיקס פשטני ושטחי למדיום אמנותי רציני; המגזין "טיים" כלל אותו ברשימת 100 הרומנים החשובים של המאה העשרים. הספר עוסק בדה-קונסטרוקציה של מיתוס גיבור העל, חוקר סוגיות כגון סמכות חברתית ומקורה, ריאליזם בעולם פנטסטי, וזיכרון (אירועים שונים מתוארים מזויות שונות, בסגנון ראשומון). הספר הוא חוויה אדירה גם למי שלא חושב אפילו לקרוא קומיקס, ומראה את הפוטנציאל שיש למדיום הזה. רק זכרו את השאלה הנצחית: מי משגיח על המשגיחים?

לפוסט הסיום.

עשרה ספרי ז'אנר

אני אוהב לקרוא, ועכשיו, כשיש לי הרבה זמן לזה, אני מספיק בשבוע מה שלא הייתי מספיק בחודשיים. אבל בגלל אהבתי למד"ב, ההיכרות שלי עם הספרות הכללית נחותה למדי. אני מתנחם בזה שלקורא הממוצע יש היכרות נחותה עוד יותר עם תחום המד"ב והפנטזיה, ובעיקר בישראל יש נטיה לפטור את זה כז'אנר של בני עשרה חנונים. כמו שאינטרנט זה לחנונים, כי הילדים הגזעיים משחקים כדורגל ויושבים עם סיגריה על הברזלים.

במסגרת פרויקט הכתיבה הקבוצתית, אספתי רשימה של 10 ספרי ז'אנר אהובים עלי. הגנבתי פנימה כמה סדרות, כי לפעמים העולם הדמיוני שבורא הסופר גדול ועשיר מכדי להכילו בספר אחד. הגרפומניה שלי מאלצת אותי לחלק את הפוסט לשלושה חלקים – אולי פיצוי על כך שלא כתבתי על ספרים בבלוג עד היום.

1. סדרת "המוסד" (1951-1993) – אייזיק אסימוב – Foundation Series

אין שום קשר למוסד הישראלי, כמובן. שלושת ספרי המוסד המקוריים: "המוסד השמיימי", "מוסד וקיסרות" ו-"המוסד האחר" מספרים את סיפור שקיעתה ונפילתה של האימפריה הגלקטית, מאימפריה שלווה תחת שלטון החוק של הקיסר, למצב של כאוס מוחלט, התמוטטות המסחר והמערכות הכלכליות, התדרדרות המדע והציביליזציה, ועד לעידן אפל של בורות. לא לחינם זה נשמע מוכר – הסדרה מתבססת רבות על "נפילתה של האימפריה הרומית" – שוב קיסרות ששלטה על כל העולם שהיה ידוע אז, והתפרקותה לרסיסים הביאה עלינו את ימי הביניים החשוכים. נקודת האור היא המתמטיקאי הארי סלדון, שפיתח מדע סטטיסטי לחיזוי התנהגות של המון. המדע שלו חוזה את התמוטטות האימפריה ואת עידן הכאוס, אבל הוא מציע דרך לקצר את תקופת האופל מ-10,000 שנה לאלף בלבד: הקמת מוסד אקדמי שיכתוב את "האנציקלופדיה גלאקטיקה", שתשמר את הידע האנושי.
שנים ארוכות לאחר שלושת הספרים המקוריים חזר אסימוב לסדרה וכתב המשכים: "פאתי המוסד" (1982), שהביא לו את פרס "הוגו" השני שלו; "המוסד והארץ" האהוב עלי אישית ביותר; "בטרם המוסד" – אולי הספר הטוב ביותר של אסימוב: מתאר את ההתרחשות לפני הספרים המקוריים, ואת האירועים שהביאו את סלדון לפיתוח מדע החיזוי שלו; ו-"לקראת המוסד", ספר קצת חלש, שנשלם בימיו האחרונים של אסימוב, אבל מחבר רעיונית את סדרת המוסד עם מפעל גדול אחר שלו – סדרת הרובוטים.

2. "עריצה היא הלבנה" (1975) – רוברט א. היינליין – The Moon Is a Harsh Mistress

הירח הופך למושבת-עונשין, לשם נשלחים פושעים לרצות את עונשם. אבל בגלל כח הכבידה הנמוך, מי שנשאר שם 4 שנים או יותר כבר לא יכול לחזור, וכך כל עונש של 4 שנים הופך בעצם למאסר עולם. מתפתחת שם חברה אנושית שונה לחלוטין מאשר בארץ: כל אדם צריך לקנות חמצן לביתו, ונשימה באזורים ציבוריים עולה כסף. קשיי החיים והפרנסה מולידים מודל משפחתי שונה: משפחה היא הרבה גברים והרבה נשים שגרים בבית אחד ומשתפים פעולה. השפה המדוברת היא בליל שפות שאותן הביאו האסירים הגולים. וכל החברה התוססת הזו רוצה עצמאות מכדור הארץ הזקן והחולה, שתקוע בעבר. החלום הזה הופך למציאות כשהמחשב הענק המנהל את מושבת העונשין הזו מתעורר לפתע להכרה. הדרך בה אנשי המחתרת בונים את ארגון הטרור שלהם כך שאי אפשר יהיה לחדור אליו היא קריאת-חובה לכל אנרכיסט באשר הוא.

3. טרילוגיית מאדים (1992-1996) – קים סטאנלי רובינסון – Mars Trilogy

העתיד הקרוב: משלחת של 100 מתיישבים יוצאת בדרכה למאדים, לבנות שם מושבה ולהתחיל תהליכי הארצה. אינטריגות ומאבקי כוח בין אמריקאים, יפנים ורוסים, חברות ענק ששולטות מאחורי הקלעים של ממשלות כדור הארץ ורוצות נתח גם מהפלנטה האדומה, והאישיות השונה אצל כל מתיישב – כל אלה משחקים תפקיד באפוס הענק הזה. שמות הספרים מעידים על התקדמות התהליך: "מאדים האדום": נופי הסלעים והחולות האדומים שולטים כאן, והמאבק של המתיישבים הוא בעיקר באיתני הטבע של האטמוספירה הדלילה, הקור העז, סופות החול האינסופיות והאבק האדמדם המיקרוסקופי. "מאדים הירוק": צמחיה מהונדסת גנטית מתחילה להתפתח ולהעשיר את האטמוספירה בחמצן; מגיעים מתיישבים חדשים בהמונים, אנשים שאיבדו תקווה לחיים טובים בכדור הארץ; איתם מגיעות חברות הענק ותקציבי המליארדים שלהם – וכך גם מתחילה התנועה לשימור מאדים במצבו הראשוני. "מאדים הכחול": הטמפרטורות הנוסקות מאפשרות קיום של אוקיינוסים שזורמים מהקטבים הנמסים. בני הדור השני למאדים גדלים להיות אנשי-ענק בכבידה הנמוכה. כלכלה חלופית לקפיטליזם של חברות הענק מתחילה להתהוות – משקפת במידת מה את הפריחה של הקוד הפתוח בימינו. כדאי לקרוא, ולו רק בשביל פיגוע הטרור הגדול בהיסטוריה, המתרחש בספר הראשון ועדיין גורם לי לצמרמורת כשאני נזכר בו.

להמשך.

לקחי הרובוטריקים

הלכתי לראות את הסרט. בתור גיק-אייטיז, הייתי חייב. התוצאה לפניכם: מחזה טראגי בשלוש מערכות, שסופו ידוע מראש.

1. לפני

כל פעם מעצבן אותי מחדש, שהזמנת כרטיסים מראש, באינטרנט, בלי מגע יד אדם, עולה לי 4 שקלים יותר. לכאורה, רק 4 שקלים; למעשה, תוספת של יותר מ-10% למחיר. הרי הכרטיסים נמכרים מראש! אין צורך בקופאי! התורים מתקצרים! הקולנוע צריך לעודד את זה! אבל לא, להזמין כרטיס באינטרנט זה "פלא" שצריך לגבות עליו עמלה. מן הסתם, מפעילי המערכת צריכים להתפרנס ממשהו, ובעלי האולמות לא מוכנים לוותר על המחיר המלא. אחר כך מתפלאים שאנשים לא הולכים לקולנוע.

2. בזמן

כשאני משלם 40 שקל על כרטיס קולנוע, ועוד 8 שקלים על בקבוק מים מנרליים (100% יותר מאשר בפיצוציה), אני מצפה לפחות לחווית צפיה נורמלית. אבל קשה לקבל אותה כשאנשים מגיעים באיחור – לא באיחור לתחילת הפרסומות, באיחור לתחילת הסרט, 20 דקות מאוחר יותר. אפילו על הפרסומות אני כבר לא מדבר – בקושי ראו אותן, כי הן מוקרנות ממקרן ביתי חלש מדי. לידיעת המפרסמים בקולנוע. וזה כבר מובן מאליו שרצפת האולם מלאה פופקורן, בקבוקים ריקים, וכתמים חשודים של חומר דביק. אבל כשהרמקול המרכזי, זה שמאחורי המסך, מרעיד את הבד עד כדי עיוות התמונה – זה משהו שאני מצפה מחובבנים, לא ממקום שמרשה לעצמו לקחת כל כך הרבה כסף. ולהשלמת החוויה, משהו מאחורי המסך גרם לבליטה בבד, אז המסך אפילו לא היה ישר. אחר כך מתפלאים שאנשים לא הולכים לקולנוע.

3. אחרי

הסרט נוראי. מטופש כמו שרק אמריקאים יודעים. מלא וגדוש קלישאות קולנועיות ואחרות, דיאלוגים חובבניים וצפויים, טכנו-בולשיט ודמויות שטוחות כאספלט. מייקל ביי, שידוע בשוטים קצרים עד כדי כאב ראש, הוסיף הפעם גם רעידות מצלמה להגברת "האותנטיות", וצילומים בקלוזאפים מוגזמים כדי שהקהל ירגיש בתוך האקשן. אבל התמונה המתקבלת מטושטשת לגמרי, מעיקה על החושים, ובעצם הצופה לא מבין מה קורה בכלל. כל הרובוטים דומים יותר מדי זה לזה, מלאים חלקים קטנים, שאמנם מרשימים מבחינה טכנית, אבל גורמים לכך שקשה יהיה לזהות את ערמת המתכת הזו כדמות. ואם כבר, ג'ון וויט ידוע כמו שמתפתה ללא מעט זבלונים בתמורה לבצע כסף; אבל איך הם שכנעו את ג'ון טורטורו להשתתף?

כאילו זה לא מספיק, וכאילו מעמדו כשובר-קופות-ידוע-מראש לא מספק את תאוות הבצע של האולפנים, הסרט מלא וגדוש פרסום סמוי-אך-לא-כל-כך-סמוי. הפשע הנורא ביותר הוא הפיכת באמבלבי, מאושיות הסדרה המקורית, מחיפושית פולקסווגן לשברולט קמארו. GM שילמו הרבה כסף על העניין הזה. וכאילו הצופים אידיוטים, ההפקה טרחה לשחרר סיפורי מעשיות כאילו הבחירה בשברולט קמארו היתה אמנותית בלבד. אהה. למעשה, כל המכוניות בסרט הן מתוצרת GM, פרט למשאית של אופטימוס פריים. אחר כך נוקיה, שמוזכרת בשם ממש, ואפילו טורחים לציין שהחברה מפינלנד. עוד? הסרט מלא טלפונים של סיסקו, עם לוגו החברה בגדול. כל החיפושים באינטרנט – ביאהו. איביי מוזכר בסרט ללא הרף. בלתי נסבל ממש. אחר כך מתפלאים שאנשים לא הולכים לקולנוע.

אפילוג

ב-IMDB הסרט זוכה לציון 8.0 (כרגע). רבותיי, הטבלה משקרת. לטעמי, הסרט לא ראוי לצפיה, ובודאי לא תמורת הסכום השערורייתי שגובה הקולנוע. אבל אפילו בחינם קשה להמליץ עליו – את השעתיים-וחצי האלה אני כבר לא אקבל בחזרה. ואני חושש שהביקור הבא שלי באותו אולם מטונף עם מסך פגום יתרחש לא לפני שהגיהנום יקפא.

ואחר כך מתפלאים שאנשים לא הולכים לקולנוע.

שלוש אפשרויות גרועות

בראיון שנתן שר התקשורת אריאל אטיאס לערוץ האקדמי, וקטעים ממנו הובאו ב-Ynet, אומר כבוד השר את המשפט הבא:

ספקי האינטרנט יחסמו, על ידי מסנני אתרים, וזה אפשרי, שיפסיקו להלך עלינו אימים […] יש לנו חוות דעת טכנולוגיות, גם של אגף ההנדסה שלנו, של משרד התקשורת, שזה אפשרי לסנן אתרים

הבעיה היא, שכל אדם שיש לו מושג ברשתות תקשורת מודרניות, ובדרך בה האינטרנט פועלת, יודע שאין אפשרות לחסימה כזו שאי אפשר לעקוף אותה. הבלוגרים האיראניים יודעים את זה, ופעילי האופוזיציה בסין יודעים את זה. וגם הממשלות שלהם יודעות את זה, ולכן הן מנסות לצוד אותם בכל דרך אפשרית. מדי פעם תופסים מישהו ומשליכים אותו לכלא; שאר המיליונים ממשיכים. כבר כתבתי בעבר על דרכי עקיפה הזמינות כיום לכל אדם באינטרנט.
אני רואה רק שלוש אפשרויות גרועות לישוב הסתירה בין המציאות ובין דבריו של השר אטיאס:

  1. כב' השר לא דיבר אמת. כלומר: אין לו חוות דעת כזו מאגף ההנדסה של משרד התקשורת.
  2. כב' השר לא מסוגל להבין את הנושא. כלומר: הוא קיבל חוות דעת אחרת מאגף ההנדסה, ולא הבין אותה.
  3. כב' השר כושל בניהול משרד התקשורת. כלומר: הוא קיבל חוות דעת כאמור, מפני שבאגף ההנדסה נמצאים אנשים בלתי-מקצועיים שנותנים חוות דעת שגויות.

אמרו לי, ילדים, מי יפתור את החידה? איזו אפשרות מבין השלוש היא הנכונה?

נפלה עטרת גלובנו

והרי הודעת דובר הגלוב: עקב מתקפת טילים על ישראל הגלוב אינו זמין כעת. פרטים טכניים והצלפות באשמים בכיכר העיר – מחר בבוקר.

ובעניינים אחרים: כותרת חודש יולי יצאה הרבה פחות טובה ממה שהתכוונתי. הצילום המקורי היה קטן מדי. קרדיט עליו מגיע ל-Hanuman, שפירסם אותו בפליקר תחת רשיון Creative Commons: Attr-NC-SA, ולכן גם ההדר הוא ברשיון כזה, כמו כל שאר התוכן המקורי באתר. הכותרת הקודמת, בכיכובו של ח"כ אמנון "המצנזר" כהן, עברה אחר כבוד לגלריה.