הסיקסק חייב ללכת

לקראת חגיגות ה-60 למדינת ישראל עלה הרעיון לבחור ציפור לאומית למדינה. לא בדיוק ברמת החשיבות שיש לניסוח חוקה למדינה, אבל נו, שוין, כמו שאומרים ביידיש. ישבו גדולי המומחים ובחרו עשר ציפורים, שמתוכן צריך הציבור – על ידי הצבעה – לבחור את הציפור הלאומית שתייצג את כולנו במעמדים בין-לאומיים חשובים (אם כי לא בדיוק עולה לי בראש מעמד בין-לאומי רלוונטי).

אבל בשבועות האחרונים רץ קמפיין אינטרנטי אכזרי, המנוהל על ידי אנשים חסרי מצפון, צמאי-דם ובעלי סטנדרטים מוסריים מפוקפקים. הקמפיין הזה דוחף ציפור אחת ספציפית: הסיקסק. מדובר בספין מחליא לטובת ציפור, שמוטב היה לה להצטנע ולא להבליט בציבור את תכונותיה הראויות לגנאי, שאותן אפרט מיד. שימו לב שגם אושיות רשת כמו וולווט נפלו בפח של אותם בני בליעל, המבקשים לערער את יסודות המדינה ממש, על ידי בחירה בסיקסק המגונה.

נתחיל קודם בשמה המקראי של הציפור: "שרוני מזוין". איי קיד יו נוט. הסיבה לשם הזה, המתאים מאוד לציפור, היא שיש לה דורבן על פרק הכנף, שבאמצעותו היא תוקפת ציפורים אחרות, וגם יצורים גדולים יותר, אם היא מרגישה יותר מדי מאוימת. בסך הכל מדובר ביצור אגרסיבי למדי; אז אם מישהו מרגיש שהערס מתאים להיות הציפור הלאומית, בבקשה. בנוסף, הסיקסק חי בעיקר במישור החוף ועל גדות אגמים – התעלמות מוחלטת מישובי ההר והנגב, שהציפור הלאומית היא גם שלהם. ולסיום פרק העלבון, למה "סיקסק"? כה זה הקול שהיא משמיעה. לא ציוץ, לא שירה. סיקסק. זה מי שאתם מבקשים להמליך? ואגב, תומכי סיקסק יקרים, לא טרחתם אפילו לשפר את הערך של הסיקסק בויקיפדיה – זה רק מדגים את עצלנותכם ועליבותכם.

אני, אישית, הייתי בוחר בשחרור – ציפור אלגנטית, כולה שחורה (מתאימה גם לשנקין וגם לחרדים!) עם מקור כתום עד צהוב, נעימת קול וסלסול. אבל לצערי היא לא הגיעה ל-10 הגדולות, אולי בגלל אזכורים בברית החדשה, שם היא מסמלת את יצר הרע – בגלל הצבע כנראה. אכן, תמיד דופקים את השחורים. אז צריך למצוא משהו אחר.

הנשר המקראי הוא בחירה טובה, לדעתי. עוף דורס גדול ומרשים, שהולך ונכחד – צריך להעלות מודעות כדי להציל אותו. אבל הוא לא חף מבעיות – היותו אוכל נבלות לא מוסיפה לאטרקטיביות שלו. חוץ מזה, נשר זה כזו קלישאה. מדינות ערב אוהבות להשתמש בו, וגם כל מיני מדינות במרכז אירופה, בלי להזכיר שמות. ויש כמובן גם את הנשר האמריקאי, שאינו נשר כלל. כחלופה, אני מציע את הפשוש. אין ציפור ישראלית כמו הפשוש: קטנה וניצבת בלי פחד מול אויבים גדולים, שירתה יפה (אין כמו שירה עברית!), והיא גם יחודית לארץ. באתר החברה להגנת הטבע יש גם "טיעוני נגד", אבל בין השורות אפשר לראות שגם הם, למעשה, מתאימים לישראלים.

פשוש

לכן אני יוצא בקריאה נרגשת: הצביעו פשוש! ויפה שעה אחת קודם. להצבעה

הערה לסיום: ההשמצות החריפות המובאות בפוסט לעיל הן הומוריסטיות בלבד, ושומרות על רוח המאבק על הבחירה כפי שהביעו אותה אלה שעסקו בעניין עד היום. לכן, אין לייחס להן משמעות אישית, כללית או משמעות כלשהי. חוץ ממה שאמרתי על הסיקסק הבזוי, כמובן.

האקינג של ניידות המספרים

מאז ה-1 בדצמבר 2007 קיימת בישראל האפשרות לניוד מספר הטלפון. כמו שהרוב כבר יודעים, אפשר לעבור מחברה סלולרית אחת לשניה ולשמור על אותו מספר טלפון, כולל הקידומת. קצת פחות מודעים לזה שאותו דבר ניתן לביצוע בין חברות הטלפון הקווי – בעצם, לא כולם מודעים לזה שיש יותר מחברה אחת לטלפון קווי: חוץ מבזק, אפשר לעשות היום קו טלפון אצל הוט (קידומת 077) על גבי תשתית הכבלים, וגם אצל 012 קוי זהב (קידומת 072) על גבי האינטרנט המהיר שלכם.

ניקח לדוגמה את מושיקו השובב, שגר בירושלים ויש לו קו טלפון של בזק, עם קידומת 02 כמובן. הוא יכול להתנייד להוט או 012, ולשמור על אותו מספר, כולל הקידומת. אבל מהרגע שהוא בהוט, אין כבר חשיבות לזה שהוא גר בירושלים – הרי הוט פרושים בכל הארץ באותה קידומת. כעבור חודש, עובר מושיקו דירה לתל אביב הלחה, ומבקש מהוט להעביר את החיבור שלו לדירה המתפוררת באבן גבירול. יצא שמושיקו גר בתל אביב ויש לו מספר טלפון שמתחיל ב-02. איזה האקר. ואם זה לא מספיק, הוא יכול להתנייד חזרה לבזק ולשמור על אותו מספר, והרי לכם קו של בזק בתל אביב שהקידומת שלו היא 02.

כל זה רק כדי לומר שעכשיו, בעצם, לאזור חיוג כבר אין שום משמעות. נדמה לי שבזק כבר לא גובים יותר כסף על שיחות בין עירוניות, וממילא הם סובלים מירידה מסיבית בנפח השיחות, לטובת חברות הסלולר; ועכשיו, בגלל הניידות, גם קידומת של מספר סלולרי כבר לא מעידה לאיזו רשת שייך המנוי. למה לא נוותר על הקידומת הזו לגמרי וזהו? לכל היותר, אפשר לשמור על שתי קידומות – אחת לקוויים ואחת לסלולריים, בגלל הבדלי התעריפים.

מַתְכּוֹנֶת חירום

אתמול היה יום שלישי של טלאים, או כמו שאומרים באנגלית Patch Tuesday, הלא הוא היום בחודש בו מיקרוסופט מפיצים תיקונים קריטיים לווינדוס. היו שני עדכונים, התקנתי אותם. אבל – וברור שיש איזה אבל – המחשב שלי מתוסבך. מותקן לי גם לינוקס, ולכן אני לא משתמש ב-boot loader של מיקרוסופט, אלא ב-GRUB. ומסיבה כלשהי, העידכונים האלה של מיקרוסופט גמרו עליו סופית. Error 17 בעליה. זהו, אי אפשר להעלות שום מערכת הפעלה.

אחרי יום של עבודה עם ה-LiveCD של אובונטו (מציל חיים ממש. אבל אין עברית), וחיפושים בגוגל על פתרונות אפשריים (איזה מזל שיש ראוטר שמתחבר לאינטרנט ולא צריך לארגן חייגן כבלים בלינוקס), הציע לי מישהו שיטה מבית הספר הישן: לעלות מדיסקט ולהשתמש ב-FDISK כדי לשחזר את ה-MBR. אלא שאין לי דיסקטים כבר שנים. מה שיש, לעומת זאת, זה איזה תקליטור-חירום שהורדתי פעם. אפשר לעשות ממנו boot והוא מכיל מגוון תוכנות לגיבוי, שחזור, טיפול במחיצות ושאר דברים שאדם מתעסק בהם בזמן שהוא ממלמל לעצמו "הכל בסדר, לא הלך המחשב, הכל בסדר, שיט למה לא עשיתי גיבוי, אני אצליח לתקן, יהיה בסדר."

למרבה הצער, התיקון רק החזיר את ה-loader של מיקרוסופט. אז ווינדוס עולה יפה, אבל האובונטו היקר שלי לא נגיש כרגע. אז אם יש למישהו טיפ לשחזר את GRUB בלי להתקין לינוקס מחדש, אני אשמח לשמוע. אגב, אני בטוח שאפשר לקנפג את ה-boot loader שיעלה לינוקס. זה הארד-קור.

הערה מנהלתית מספר 111

קלינגר כותב על הנוקיה N95 כמייצג של שינוי תפיסתי וחברתי: היכולת – לא, ההוצאה מהכוח אל הפועל – לתעד בוידאו ותמונה כל דבר ולחלוק מיידית עם העולם באינטרנט, אתגר בלתי אפשרי לשומרי סוד. לא רק שהגבולות הישנים מאבדים משמעות, יש כאן גם עניין של אובדן-מרצון של הפרטיות, לטובת תופעה תרבותית חדשה. אפשר להעיר כמובן שה-N95 הוא לא הראשון לאפשר זאת, אבל אולי הוא הראשון להיות נפוץ; ושממילא ברור שבטחון שדה משיגים על ידי חינוך לשמירת סוד, ולא על ידי אכיפה; אבל זה הטפל ולא העיקר.

העיקר הוא שבפעם המי-יודע-כמה, הטכנולוגיה מתקדמת הכי מהר, וכופה שינוי חברתי ותרבותי, למרות התנגדות מרה של השמרנים באשר הם. המצאת התותח ביטלה את היתרון של חומות הטירה והביאה בכנפיה את קיצם של ימי הביניים וההבדלה בין אציל ואיכר. הטנק והמטוס של מלחמת העולם הראשונה היכו בהלם את חיל הפרשים, שהיה עד אז גולת הכותרת של כל צבא. הטלפון קרע לגזרים את הטלגרף, המכונית שברה את מטה לחמם של הנפחים המייצרים פרסות-סוסים. גם היום אפשר לראות את המראה העצוב של חנויות הצילום באלנבי, שלא הצליחו להתאים את עצמם לצילום הדיגיטלי – למרות שכיום נמכרות יותר מצלמות מאי-פעם.

תוך שאני מסתכן בחזרה אינסופית על עצמי, מה שמתרחש כיום בתחום המוזיקה הוא בדיוק חזית המהפכה. זה מצער לשמוע שהאמנים לא מקבלים תשלום כי מעתיקים את השירים באינטרנט, אך זכרו את חנויות הצילום: כמעט אף אחד לא צריך היום סרטי-צילום, ובודדים מדפיסים תמונות. מראה החנויות המיותמות עצוב, אבל מה אפשר לעשות? זמנן חלף, כמו זמנן של פרסות הסוסים. גם התקופה העגומה בה ארבע חברות ענק החזיקו את תעשיית המוזיקה העולמית בביצים עומדת לחלוף. אני רוצה שאמן יקבל תגמול על עבודתו, אבל מכירה של תקליטורים, כשלא לגמרי ברור מה נמכר כאן, היא לא הדרך לקבל את התגמול הזה. יש דרכים אחרות לקבל תגמול, והאמנים יודעים את זה. מי שלא יודע את זה הם החליפות, הפונקציונרים בחברת התקליטים שרוצים להבטיח לעצמם משרד ובונוס. אני מפנה את כל מי שמתעניין לסרט Good Copy Bad Copy – סרט מרתק המתעד את המצב הבלתי אפשרי שחברות התקליטים הובילו אותנו אליו, ועל החלופות הנהדרות שמתקיימות כבר היום.

כותרת חודש ינואר היא בהשראת מזג האויר הקריר אך נטול השלג. מה הבנאדם צריך לעשות בשביל לקבל קצת מהלבן הלבן הזה? התמונה היא מאת CaptPiper וברשיון CC: By-NC. הכותרת הקודמת עברה, כרגיל, לגלריה.

האם העתיד מזהיר?

לפני שנה, ב-1 בינואר 2007, העליתי את פוסט הפתיחה של הבלוג הזה. קפיצה למים הקרים (נו… קרירים) של בלוג עצמאי, לקנות דומיין ואירוח בגו דדי כי המחירים בארץ שערורייתיים, להתקין וורדפרס ולהתרגל לנהל שרת בלי שתהיה לי גישה אליו ב-ssh. היה לי קודם לכן בלוג אנגלי ב-Blogger, ולפני כן דף html על תקן בלוג באחד משירותי האירוח החינמיים. עד עכשיו יש בבלוג רק 92 פוסטים בסך הכל. מייד ועדת החקירה תגיש את מסקנותיה.

אז מה היה לנו השנה? התפטרתי בכיף מעבודתי כאיש IT בתחום היוניקס באחת מאימפריות הרשע הנפוצות בהייטק. החברה נמכרה במהלך השנה הקודמת וכל סביבת העבודה הנעימה השתנתה לחלוטין. זה לא שהכל היה גרוע, והיו דברים מסוימים שהשתפרו, אבל בסך הכל המצב הורע. בדרך כלל על דברים כאלה מפצים את העובדים בתוספת שכר כדי שלא יברחו; אצלנו זה לא היה ככה, ולמעלה מ-100 איש עזבו. המנהלים החליטו, כנראה, שיותר זול לגייס חדשים (וזה אולי מרמז על האוירה שהיתה). לא הכל ורוד בהייטק.

אז לקחתי חופש להנאתי, כתבתי בבלוג, וגויסתי על ידי היו"ר הכל יכול לשורות הקונצרן. מצד אחד, כתיבה בבלוג הנקרא ביותר בארץ, מבטיחה תהודה לדעות של הכותב ודיון פורה (לפעמים, לא כולל טרולים). מצד שני, המימדים של הבועית הקטנה המכונה "בלוגוספירה" מתגלים במלוא קוטנם. יש סיפורים שמגיעים לעולם שבחוץ – עניין אותו פדופיל, שהפך לאויב הציבור מספר אחת (ל-15 דקות) וזאת מבלי שביצע אף עבירה; או המקרה האומלל של הפלגיאט של העיתונאי הכלכלי. אבל בסך הכל, יש איזו תחושה של אנשים שיושבים ורוטנים, והשיירה עוברת. אבל כאמור, השיירה עוברת גם אחרי הפגנה של 100,000 איש בכיכר רבין.

טסתי לחו"ל לראשונה (וכתבתי על כך נרחבות). נופי נורבגיה הפסטורליים משמשים אותי היטב עת אני יושב על הכיסא אצל רופאת השיניים שלי. החור הזה מאוד עמוק, אני מקווה שלא נצטרך טיפול שורש. זה מאוד מרגיע. השן הזו, יש סיכוי להציל אותה, אבל כנראה שעדיף לעקור. בעיקר האגם השקט במעבר ההרים שמעל דרך הטרולים. הטיול הזה, מוסיף ישמח לשמוע, עשה אותי מאוד סוציאליסטי, כי בסקנדינביה השיטה כל כך מוצלחת (ישבתי וקראתי ועשיתי מחקר, זה לא מגיע רק מלראות פיורדים). גביית מיסים כזו מוצדקת, אם מה שמשיגים זו מדינה כזו. כמה חבל שבארץ זה לא יקרה לעולם; יותר מיסים פירושם יותר כסף שיזרום למקורבים לצלחת.

אחר כך עלה בי רעיון מטופש, כאילו אפשר לעבוד בלהיות בלוגר. בארה"ב יש אנשים שעושים את זה. אבל בישראל, כאמור, הבלוגוספירה קטנה מאוד. רוב האנשים, עולמם כנראה מוגבל ל-Ynet וג'ימייל. ופורנו, כמובן. ואם אין כניסות, אין כסף. מה לעשות. יש לא מעט מנויי RSS, וגם זה הישג, אבל אין קליקים על הפרסומות. מזל שיש לי חסכונות מהימים הטובים.

משום מה יצא לי פוסט עגום, אבל מבחינתי אין מה להתלונן על 2007. עשיתי דברים שאני אוהב, ומה עוד אפשר לבקש?

שתהיה לכם שנה טובה. ולא על פי קריטריונים מוגדרים מראש – אלא כזו שתוכלו לומר עליה שהיתה טובה, גם אם צריך קצת וודקה בשביל זה.