ושוב: 50 סדרות הטלויזיה הגדולות ביותר

כבר כתבתי פה פעם על ניסיון לקבץ את 50 תכניות הטלויזיה הגדולות ביותר בכל הזמנים, אבל הניסיון ההוא היה מאוד אמריקאי, וכלל כל מיני מופעי בידור ותכניות משנות ה-50, שקשה לדעת אם היו גאוניות או פשוט הדבר היחיד שהיה לצפות בו. הניסיון הזה, של מגזין אמפייר, טוב בהרבה בעיני. קודם כל זה מגזין בריטי, ולכן הוא כולל סדרות מעולות וחשובות שמשום-מה נשמטו מזכרונם של האמריקאים (דוגמת מספר 44), ומנפה מהרשימה שעשועונים וכל מיני נוסטלגיה אמריקאית שנחשבת "חשובה", רק בגלל שזוכרים אותה אחרי כל כך הרבה זמן.

טוב, קחו את הלינק ועיינו ברשימה להנאתכם. הסדרה במקום הראשון אמנם מוצדקת, אך זקנתה קצת מביישת את נעוריה. לעומת זאת, על המקום השני אני חותם בלב שלם.
50 הסדרות הטובות ביותר בכל הזמנים במגזין Empire.

באפי חיה וקיימת

1. מציאות
בפסטיבל הטלוויזיה המתרחש באמשים אלה בפיילי סנטר בלוס אנג'לס, התכנס השנה פאנל היסטורי: איחוד של צוות הסדרה באפי קוטלת הערפדים. השתתפו: שרה מישל גלר (באפי), ניקולס ברנדון (זאנדר), כריזמה קרפנטר (קורדליה), ג'יימס מארסטרס (ספייק), אמבר בנסון (טארה), סת' גרין (אוז), אמה קולפילד (אניה) ומישל טרכטנברג (דון). אבל אלה רק השחקנים – עוד היו שם דייויד גרינוולט (ממפיקי הסדרה שהפך למפיק האחראי בסדרה "אנג'ל"), מארטי נוקסון (שקיבלה את תפקיד ה-showrunner בעונות האחרונות), וכמובן, איש העל, יוצר הסדרה ג'וס ווידון. הנחה מאט ראוש מ-TV Guide.

על מה דיברו? בעיקר על ההתחלה. שרה גלר דיברה על זה שג'וס הכריח אותה לעשות 11 אודישנים, ועל החברים שלה שריחמו עליה, בגלל שקיבלה תפקיד בסדרת אמצע-עונה (כלומר, מחליפה סדרה אחרת שבוטלה), בערוץ טלויזיה שאיש לא שמע עליו (The WB), ומתבססת על סרט אימה קומי כושל – כל זה אחרי שזכתה באמי על משחקה בסבוניה All My Children. דיברו גם על הקושי ביצירת הפרקים המיוחדים: הפרק המוזיקלי, בו כולם חששו לשיר כי אף אחד מהצוות, בעצם, לא היה זמר מקצועי. על הפרק "הס", בו יש 28 דקות ללא דיבור כלל, וכמה קשה לתזמן את המשחק כשאין דיאלוג. ועל הפרק המזעזע "הגופה", הקושי להעביר את רגשות הדמויות, ועל המונולוג המפורסם של אניה, שדת-נקמה, שלא מסוגלת להבין כיצד – ולמה – בני אדם מתאבלים.

יש ברשת (כצפוי) סיקור בלי סוף של האירוע. לייב-בלוג מפורט מהאירוע ב-Futon Critic נותן תמונה מלאה באמת, עם כל הציטוטים. יש גם הקלטה באיכות בינונית בבלוג Joss'd. עוד לא מצאתי וידאו שלם של כל האירוע – הפיילי סנטר נוקט במדיניות תמוהה-משהו של שחרור סרטון קצר, והבטחה שמי שיבוא למוזיאון יוכל לצפות בפאנל המלא. אפילו CNN דיווחו על המאורע, ובנימה רצינית למדי. משום מה אני לא רואה את ידיעות מפרסמים דבר כזה.

2. דמיון
צמאונם של המעריצים אינו יודע רוויה, וזה כשנה מפרסמת חברת "דארק הורס" קומיקס תחת הכותרת "באפי, עונה שמינית". ג'וס ווידון עצמו כתב את הפרקים הראשונים, והוא ממשיך להתוות את הכיוון הכללי גם עבור הכותבים האחרים. בינתיים כתבו בריאן ק. ווהן (אושיית קומיקס בזכות עצמו, שכתב עבור רוב הדמויות הידועות של מארוול ו-DC, כולל באטמן ואקס-מן), וכן דרו גודארד, שהיה כותב צעיר בצוות של באפי, ומאז עבר לסדרה "אבודים" והספיק גם לכתוב את התסריט לסרט Cloverfield.

הקומיקס ממשיך באופן ישיר את עלילת הסדרה, ולמרות השינוי הקיצוני במדיום, אפשר לראות שם קצת מהדיאלוג המבריק והחשיבה המקורית שתמיד איפיינו את הסדרה. בגיליון האחרון שפורסם (מספר 12) מופיע טוויסט עלילתי שהכה גלים בקרב כל החובבים – עד כדי הצדקת פרסום מאמר בניו יורק טיימס, כולל ראיון עם ג'וס ועם כמה אקדמאים מתחום הספרות. החלטתי לא לספיילר כאן, כי יש מספיק באינטרנט. אבל מי שחושב אולי לקרוא, עדיף להימנע מהספויילר. באמת.

המעריצים נחלקים בדעתם לגבי הטוויסט – חלק אוהבים מאוד, חלק מאוכזבים. אני שייך לאלה שלא מרוצים כל כך מהכיוון הזה, אבל במרוצת השנים למדתי שצריך לסמוך על ג'וס ווידון שהוא יודע מה הוא עושה. דוגמה ידועה לזה היא ההופעה הפתאומית והבלתי מוסברת של דון, אחותה הצעירה של באפי, בתחילת העונה החמישית. כולם מתייחסים אליה כאילו היא תמיד היתה שם, כולל אזכורים למאורעות שקרו קודם לכן בסדרה. הרבה מעריצים כעסו על הצורה הזו, בה מכניסים פתאום דמות חדשה – תרגיל אופייני אולי לאופרות סבון יומיות, ולא לסדרת פריים-טיים מוערכת. אבל בסוף התברר שזו בדיוק היתה הכוונה, והכל תוכנן מראש כדי שהוספת הדמות תהיה צורמת ככל האפשר. אז אני מחכה כבר לחוברת הבאה שאמורה להתפרסם בתחילת אפריל. מי שרוצה להתחיל יכול להזמין את הספר הראשון, שמאגד את חוברות 1-5.

הערה מנהלתית מספר 120

השבוע האחרון מתאפיין בתנועה חסרת תקדים בבלוג, גם ב-unique users וגם במספר הדפים הנצפים. למרבה הצער לא מדובר בגולשים הנהנים לקרוא את הפוסטים ואז לדון בהם באמצעות מערכת התגובות, אלא בספאמרים המנסים לשווא למכור ויאגרה. יש גם איזה webcrawler או שניים ששותים את כל הדפים כאילו היו כוס קינלי צונן. אני חוסם מדי פעם כתובת IP טורדנית במיוחד, אבל הן ממילא לא חוזרות על עצמן בדרך כלל.

חוץ מזה, מאז שדרגתי לגרסה 2.3.2 של וורדפרס, לא עובד לי העורך העשיר. כבר עליתי ל-2.3.3, וכבר העליתי את כל הקבצים מחדש, ואין שינוי. אם יש למישהו איזה טיפ, לפני שאני מוחק הכל ומעלה גרסה נקיה, אני אשמח. העורך הישן עובד, אבל יותר כיף עם החדש. הפוסט הנוכחי הוא, אגב, הפוסט ה-100 בבלוג. גרוע מאוד, בהתחשב בזה שבחדשות טכנולוגיה יש כבר 240 פוסטים, והוא קיים רק חצי מהזמן. לנוחותכם, אגב, ווידג'ט-RSS בעמוד הראשי משמאל עם הפוסטים האחרונים משם. *רמז רמז*

כותרת חודש מארס היא לוח אם, וזאת כדי שאוכל להשוויץ במחשב החדש והמהמם שלי, אותו בניתי בזיעת אפי. אני עוד צריך להעלות פוסט המפרט את התלאות שעברתי עד שהחרא הקטן הסכים לעבוד סוף סוף. פשוט אין לי זמן מרוב המשחקים המעולים שעובדים מהר במחשב החדש. הכותרת הקודמת עברה, כרגיל, לגלריה.

ערב של מחול

כשהייתי צעיר ותמים (לפני חודשיים) נהגתי לומר שתוכניות ריאליטי הן סוג רקבובי במיוחד של זבל. הן עשויות תערובת של מניפוליציות מרושעות, מנצלות את המשתתפים ואת הצופים כאחד, ועם העריכה והבימוי המגמתיים, הן למעשה הכל חוץ מריאליטי. אלא שאז למדתי שבעצם, מה שאני שונא זה שעשועוני ריאליטי: הישרדות/פיר פאקטור לדוגמה, או כוכב נולד לרקוד עם כוכבים וכולי. יש גם תכניות המסווגות "ריאליטי" שהן טובות מאוד, שלא לומר מעולות: MythBusters, לדוגמה, שגורמת לי אושר אין קץ, או "בולשיט" של פן וטלר, שממלאת את מאגרי הציניות שלי (ועל שמה קטגוריה בבלוג זה ממש).

על כן נמנעתי מלצפות בגמר "נולד לרקוד" אתמול, כפי שנמנעתי מצפיה כל העונה, וגם בעונות הקודמות, פרט לכמה תכניות בעונה הראשונה. אבל בגלל אלו שצופים בה בחדר השני (אתם יודעים מי אתם), אני נחשף לדציבלים הבלתי נסבלים של הזוועתון הזה. כל משפט של צביקה הדר מלווה בפרץ צווחות של הקהל, שמורכב כנראה אך ורק מבנות 13 עם לחץ דם גבוה, או מחזירים ורדרדים הנשחטים בשידור חי. זה לא נגמר בזה – המוזיקה רועשת נורא, המעברים המוזיקליים מחרישי אוזניים, ובפרסומות הווליום רק מתגבר. היי, קשת! אם תגרמו חירשות לכל כך הרבה אנשים, מי יצפה בעונה הבאה של כוכב נולד?! (התשובה היא כולם, כי השירים שם הרי משניים לחלוטין.)

כדי להימלט מהרעש הנורא, הצטיידתי באוזניות מבודדות הרעש החדשות שלי (אלוהים יברך את סוני אריקסון. אבל באמאש'כם, תנו כבל קצת יותר ארוך), וישבתי לצפות בפרק בסדרה Terminator: The Sarah Connor Chronicles. למי שלא מכיר, הסדרה מתעדת את קורותיהם של שרה קונור ובנה ג'ון, בתקופה שבין "שליחות קטלנית" השני לשלישי. גם כאן יש טרמינייטור אחד טוב שעוזר להם מול כל אלה שמבקשים לכלותם, אבל זה לא ארנולד. הפעם הם מקבלים רובוטית ענוגה ביותר (סאמר גלאו המהממת, היא ריבר מ-"פיירפליי"), שאיש אינו חושד בה עד שהוא מקבל ממנה בעיטה שמעיפה אותו דרך הקיר.

מי שזוכר את "שליחות קטלנית 2" מכיר את הרובוט הרע, העשוי מתכת נוזלית ויכול לשנות את צורתו כרצונו. במקום השכלול הזה, יש לרובוטית הבנה מתקדמת יותר של התנהגות אנושית והבעת רגשות. כל זה, כמובן, כדי שיהיה לה קל יותר להשתלב בחברה בלי להתבלט. אבל אחרי שבנינו רבדים של שנאה ופחד מהרובוטים הרעים שמשתלטים על העולם בעתיד, פתאום קצת יותר קשה למצוא את מותר האדם מהאורגניזם הקיברנטי. אז כן, יש לה שלד פלדה, כור היתוך זעיר כמקור אנרגיה, וגולגולת שמקפיצה את גלאי המתכת בכניסה לקניון; אבל יש לה גם יכולות אחרות. כפי שאומרת שרה קונור ברקע: רובוטים לא מבינים מהו יופי, ואינם יכולים ליצור אמנות. אם יוכלו, הם לא יצטרכו להשמיד אותנו – הם יהיו אנחנו.

הערה 1: זה שצופה בה הוא בריאן אוסטין גרין. כן, זה מבוורלי הילס 90210. עוד לא החלטתי אם זה מצחיק או עצוב.
הערה 2: כבר מרץ ועוד לא החלפתי כותרת. בימים הקרובים, בעזרת השם.