הוינוגרד של קניית מחשב חדש

לקח לי הרבה זמן לשכנע את עצמי שאני צריך מחשב חדש. חוץ מזה שאני בשנת השבתון שלי, בה אין לי למעשה הכנסה, המחשב הקודם פשוט היה טוב מדי, למרות שהיה כבר בן ארבע. הוא היה, אגב, מעבד Athlon64 של AMD, גיגה אחד של זיכרון DDR, לוח-אם של Gigabyte, וכרטיס מסך GeForce 6600GT נהדר ושקט (ללא מאווררים!). גם משחקים חדשים עבדו עליו לא רע, ווינדוס XP חי עליו טוב, וכמובן שלינוקס רץ מעולה. אבל אז בא Bioshock והראה לי שהגיע הזמן.

אחרי הרבה מחקר והשוואות מחירים קניתי בחנות אחת לוח אם, ספק כוח אימתני וכרטיס מסך יוקרתי, ובחנות שניה זיכרון ומארז. זה הסתבר כטעות לא קטנה, כי אחרי שהרכבתי הכל בזהירות, המחשב פשוט סירב להידלק. זה ממש לא המחשב הראשון שאני מרכיב, ואפילו דאגתי לוודא שדגם הזיכרון מתאים ללוח האם. אלא מה? דגם הלוח שהזמנתי לא היה במלאי, והסכמתי להחליף לדגם אחר, תמורת תוספת מחיר, כמובן. אנחנו מכנים דבר כזה "תרגיל פנדה", על שם החנות. אתה מזמין משהו, והם מתקשרים ואומרים – את זה אין, אבל נחליף לך למשהו אחר תמורת עוד 10% במחיר, או משהו בדומה לזה. ואותו דגם 'מתקדם יותר' התגלה, אחרי חיפוש בגוגל, כסובל מבעיות המשותפות לעשרות עד מאות אנשים – כנראה משלוח שלם היה פגום.

אצתי רצתי לחנות (PC Center, במערב ראשל"צ), שלמרבה המזל לא רחוקה ממני יותר מדי, והתלוננתי. הם עשו בדיקה וראו שאני צודק – המחשב באמת לא פועל. אלא מה? עם זיכרון אחר הכל עובד בסדר. הבעיה היא שהעדויות שמצאתי באינטרנט לבעיות הלוח, עומדות בעינן. יותר מזה, ללוח אם יש דרך להודיע שהזיכרון לא מתאים לו, וזאת על ידי צפצופים ברמקול המחשב. אבל הוא לא הודיע על כלום. הודיתי לאנשי החנות על היחס הטוב למרות שהאשמתי אותם על לא עוול בכפם, והלכתי לחנות השניה, שם קניתי את הזיכרון.

החנות השניה – "זיגזג", אז בנווה מונוסון והיום ביהוד הסמוכה – ידועה בשירות טוב. ואכן שם בדקו את הלוח והזיכרון, ראו שיש בעיה, ומייד הציעו לי זיכרון אחר, מהיר יותר, ואפילו ויתרו לי על תוספת מחיר קטנה. חזרתי, הרכבתי הכל בזהירות, והרי לנו מחשב חדש ומהיר בטירוף. וכל זה אחרי ימים קשים של ניסיון להבין מה לא עשיתי בסדר, נסיעות הלוך ושוב, וכמובן המחשבה הבלתי נמנעת על למה הייתי צריך את כל זה, הרי המחשב הישן עובד כל כך טוב.

לסיכום אני חייב לציין שבשתי החנויות קיבלתי יחס טוב והוגן, ואני בהחלט ממליץ עליהן – אבל אולי כדאי לרכז את הקניות בחנות אחת ולא שתיים. יכול לחסוך צרות.

והנה המפרט המלא, במיוחד לאלה שביקשו.

  • CPU: Intel Core 2 Duo E6850, 3GHz
  • Motherboard: Gigabyte GA-P35C-DS3R
  • Video card: Gigabyte GeForce 8800GT, 512MB DDR3
  • Memory: SuperTalent DDR2 3-5-5-8 (2GB)
  • Power: Thermaltake TR2 RX 550W (with 14" fan)

אני עדיין משתמש במארז הישן והאיכותי שלי, הלא הוא הסונטה של Antec. המארז החדש, של Thermaltake, קיבל לתוכו את רכיבי המחשב הישן. המארז הזה, שעולה רק 200 שקל, איכותי להפתיע (אבל לא כולל ספק).

רגע מוזיקלי

יש לי חוב עתיק לאור מ-"זנב לאריות". הבעיה היא שהוא רוצה ממני רגע מוזיקלי משמעותי, ואני לא מצליח לבחור. אז אני מערבב שני ממים שונים, ומציג לכם חמישה רגעים מוזיקליים שהשפיעו עלי.

  1. כמה זקן אני? מספיק כדי שהקניות המוזיקליות שלי יתחילו בקלטות. לפני איזה טיול שנתי רצתי לחנות התקליטים (אחת משתיים שהיו אז בעיר) וקניתי את אוסף הלהיטים של Erasure. זו היתה תקופה כזו, אל תעשו לי דרמות. שמעתי אותה כל הטיול בווקמן המגניב שלי. את החולשה הקטנה שלי לוינס קלארק אני שומר בסוד, ומאוורר אותה רק לפעמים. אני צריך להזכיר את התקופה המעולה שהיתה אז למוזיקה פופולרית, ושהייתי מאזין קבוע למצעד הלועזי ברשת ג', עם עופר נחשון המגיש ורז ניצן העורך. זה נכון שהחתרנות שלהם התמצתה בהשמעת קטעי דאנס וטכנו אקזוטיים ביבוא אישי מהולנד, אבל תסתכלו בלוח השנה המוזיקלי שלכם על השנים 91-92 ותראו כמה דברים טובים עשו אז.
  2. אבל הנטיה המוזרה שלי למוזיקה מסחרית וקלישאית קלות התחילה כנראה עם התקליטים של Boney M והפסקול של Saturday Night Fever שהסתובבו על הפטיפון לפני שהרשו לי לגעת בו. לפחות זה אוזן על ידי תקליטים ברזילאיים של הרכבים כמו Milton Banana Trio. אין כמו בוסה נובה.
  3. מתישהו בתקופת חטיבת הביניים ניסו להסביר לי כמה פינק פלויד מעולים. הבעיה היא שנותנים לבנאדם דברים כמו A Saucerful of Secrets והוא לא יכול להתמודד עם זה. הכל השתנה כשלקחתי את הדיסק הזה, שיש לו על העטיפה שני אנשים לוחצים ידיים, ואחד מהם בוער! במשך תקופה ארוכה החזקתי בדעה ש-Shine On, You Crazy Diamond, על תשעת חלקיו, הוא היצירה המושלמת ואין טעם להקשיב למשהו אחר… זה עבר לי (אבל לא לגמרי).
  4. עוד מצלקות שנת 1992: אחרי שכל העולם ואחותו הוציאו אלבומי גראנג' רועשים, אחרי שפרל ג'אם ונירוואנה כבשו את העולם, אחרי שכל התיכוניסטים עברו ללבוש ג'ינס וחולצות פלנל, באו R.E.M ועשו את ההיפך: אחרי Out of Time השמח, הם הוציאו אלבום עגום ומופנם, שעוסק במוות, אבל ואובדן. Automatic for The People קראו לאלבום הזה, ואני שמעתי את הקלטת עד שהסרט נשחק לגמרי ונקרע. ואז קניתי דיסק שעדיין מסתובב אצלי במערכת באופן קבוע.
  5. החדר שבו ישבתי, בפקודה, היה כזה שהכריח אותי לשמוע מוזיקה מזרחית ולאהוב את זה. זה ממש לא מצער אותי. יש הרבה יוצרים טובים ומוזיקה מעניינת בתחום הזה, אלא שהם הולכים לאיבוד בים של זבל מסחרי ואלבומים שמפיקים תוך שעתיים לזמרים בשקל וחצי. אבל לא על זה רציתי לדבר, אלא על השכן שלי מהחדר ליד, שדווקא סבל מאוד מהמזרחי. ולכן הוא השקיע 2-3 משכורות צבאיות בזוג אוזניות איכותי (Koss, אם אני זוכר נכון) ויום אחד הוא נתן לי לשמוע איזה דיסק חדש. אתה בטוח מכיר אותם, הוא אמר לי, זה אלה ששרים את "קריפ". נו, טוב, אמרתי, ניתן צ'אנס לאוקיי קומפיוטר הזה. והשאר היסטוריה.

במקום להזמין אנשים ספציפיים אני מזמין את כל מי שרוצה לכתוב על רגע מוזיקלי אחד (או חמישה). ותעשו לכאן טרעקבק וככה אני אקבל דירוג נורא גבוה בגוגל. מואהאהא.

הערה מנהלתית: הבלוג שודרג לוורדפרס 2.5. עוד לא החלטתי אם כדאי להוסיף אווטארים או לא, למרות שנכנעתי ועשיתי לעצמי אחד. חוץ מזה, כותרת חודש אפריל עלתה להנאתכם. הקודמת עברה, כמו תמיד, לגלריה.