רואה שחורות הוא אויב העם

בבלוג הירוק והעצבני של Ynet הופיע פוסט תגובה על הפוסט "10 טעויות נפוצות של ירוקים", שכתבתי לפני שנה כמעט. מסתבר שלינק אלי מסתובב במייל בחודשים האחרונים; ניחשתי שכך הדבר, כי הפוסט המשיך לקבל ביקורים באופן רציף (ו-FireStats מראה כניסות ללא referring URL). הכותב, אלון גנני מהבלוג "וואסאבי", מסכים עם כמה נקודות וחולק על אחרות – זה מצוין, כי דיון והשארת הנושא בתודעה הם טובים לכולם. אני לא מסכים עם כל הדברים שאמר, וגם אתייחס אליהם, אבל יותר מכל, כמובן, הרגשתי את התנועה שזה יצר בבלוג ואת המגיבים הזועמים שהתנפלו עלי כאילו נהגתי בהאמר.

אני צריך לחזור ולומר את מה שאמרתי פעמיים באותו פוסט: אני לא טוען שהמצב נפלא. אני טוען שהמצב חמור, והוא ימשיך להיות חמור, אם לא נמקד את מאמצינו בדברים הנכונים. במקום לתקוף אותי על שאמרתי דברים שלא נעים לכם לשמוע, אולי כדאי לבדוק את העניין? אולי מיחזור הנייר שאתם כל כך אוהבים בעצם רק עושה יותר נזק? אבל לא, יותר קל לפטור אותי כמי שחושב שאין צורך לדאוג לסביבה.

וכעת אתייחס לכמה נקודות שהעלו אלון והמגיבים. ראשית, כותב אלון בפוסט, כדאי להמשיך ולמחזר בקבוקים גם אם אין בכך תועלת סביבתית, מפני שזה תורם לחינוך הילדים, ועשוי להביא להפחתת הצריכה. אני תומך גדול בחינוך הילדים לשמירה על הסביבה, וגם בהקטנת הצריכה; אבל המשך המיחזור המיותר משיג, לדעתי, את ההיפך. אתה מעביר את המסר שאין צורך להפחית צריכה, מפני שאפשר למחזר – ושוב אנו תקועים עם מיחזור שגורם נזקים סביבתיים ואינו פותר את הבעיות שיש לנו. בנוסף, בהצעה כזו אתה למעשה מקריב את הסביבה לטובת השגת מטרה אחרת – במקרה זה חינוך. לא זו הדרך. אני חושב שאפשר לחנך מבלי לוותר על הסביבה.

המגיב "אדריכל" טען שחוות העצים, המספקות חומר גלם לנייר, ממוקמות בעצם ביערות. ראשית, הדבר אינו נכון: החוות ממוקמות בעיקר במערב התיכון, במישורי עשב גדולים. זוהי אדמה חקלאית המשמשת בעיקר לגידול חיטה ותירס. אבל, אני טוען, אפילו אם החווה באה על חשבון חורש טבעי, עדיין אין בכך נזק סביבתי. העצים נכרתים אחרי גידול של שלוש שנים, ומייד אחר כך נשתלים חדשים במקומם. השטח נשאר תמיד ירוק, מייצר חמצן וסופג פחמן. צריך גם לשים לב שככל שעולה הביקוש לעצים ממקור זה, כך מתרחב שטח החוות. ולכן, ככל שנמחזר פחות נייר יהיו יותר עצים. אני הולך לספוג תגובות זועמות על המשפט הזה.

המגיב "דין" שוב האשים אותי כאילו אני חושב שהמצב נפלא, והשווה את מצבנו למצבה של פולין בתחילת מלחמת העולם השניה (ובכך הפסיד אוטומטית בויכוח). בסערת רוחו הוא הוסיף שלוש תגובות נזעמות ועירבב שם המון דברים, כולל נושאים שכלל לא הזכרתי, בהם מזון מהונדס גנטית – אירגוני סביבה אוהבים להפיץ שקרים מוחלטים על מזון כזה, בשעה שאין לנו כלל ברירה אלא להשתמש בו. הוא גם אמר שאנחנו בדרך למיליארד התשיעי של בני אדם על כדור הארץ. זו כמובן האמת, אלא שנכון ליולי 2007 יש 6.6 מיליארד בני אדם בעולמנו. בעניין זה הייתי רוצה להפנות את הקורא הרציני – כלומר לא הטוקבקיסט שרק רוצה לפרוק את תסכולו – להרצאה מרתקת של ד"ר אלברט א. בארטלט, פרופ' אמריטוס מהמחלקה לפיזיקה באוניברסיטת קולורדו. פרופ' בארטלט מסביר שם, לאט לאט, את ההשפעה האדירה שיש לגידול המעריכי באוכלוסיה, ואיך למשאבים שברשותנו אין שום סיכוי להמשיך ולספק את צרכי האנושות המתרבה. ההרצאה מחולקת ל-8 סרטונים ביוטיוב (הלינק הוא לסרטון הראשון).

וכאן אגיע לנקודה נוספת שהעלה אלון. כשאמרתי שיש מספיק מקום למזבלות, הוא טען כנגדי שראייתי מוגבלת לעשרות שנים בלבד. זה פחות או יותר נכון, למרות שלפי הנתונים שבידיי, המקום יספיק למאות שנים לפחות. אבל הנקודה היא שבגלל אותו גידול מעריכי באוכלוסיה, השטח הדרוש למזבלה הוא לא הדבר היחיד שייגמר – גם לא יהיה מספיק מזון, לא תהיה מספיק אנרגיה, לא יהיה מספיק חמצן. הפתרון היחיד הוא – כפי שמסביר פרופ' בארטלט בהרצאתו – הוא עצירת הגידול באוכלוסיה. זה דבר שיקרה בכל מקרה, כיוון שהמשאבים לא יספיקו – אז אולי כדאי שנתחיל לפני שמיליארדים יתחילו למות ברעב ומגפות.

עניין אחרון שאתייחס אליו הוא הפסילה של האנרגיה הגרעינית משיקולי בטחון. לא פלא שמאשימים את השמאלנים בתבוסתנות. אם הכוונה היא לישראל בלבד, אז מילא – ישראל היא חצי סיכה על מפת העולם. אם נמשיך או לא נמשיך לשרוף פחם ומזוט – ההשפעה היא שולית. מה שצריך זה שמדינות המערב – ובראשן ארה"ב – יפסיקו לשרוף פחם. אבל בארה"ב לא נבנתה תחנת כוח גרעינית חדשה מאז אסון אי שלושת המייל – בשנות השבעים – והתחנות הקיימות מתיישנות והולכות. האם גם שם אסור להסתמך על כוח גרעיני משיקולי בטחון? האם באמת צריך לתת לארגוני טרור להכתיב את מדיניות האנרגיה של העולם? בכל מקרה, מה שעוצר כיום את המעבר לאנרגיה גרעינית הם רק ארגוני סביבה, המשתמשים באסונות הידועים כדי להפחיד את הציבור.

אני מסיים במה שאמרתי כבר שלוש פעמים לפחות, וזו תהיה לי פעם רביעית – אני רוצה מאוד בטובת הסביבה. כל מטרתי בשני הפוסטים האלה היא לנסות ולעזור, לנסות ולכוון את המאמצים בכיוון הנכון. לא חבל שהמאמץ האדיר יושקע לריק?

לקריאה נוספת: הספר The Skeptical Environmentalist מאת ביורן לומבורג. במקום לעסוק בנפנופי ידיים, לומבורג מנתח נתוני-אמת סטטיסטיים ומגיע למסקנות מרחיקות לכת. זהו ספר מפורט, מנומק, עם הוכחות ומובאות. למרות היותו שנוי במחלוקת, הוא קריאת חובה לכל מי שעוסק בנושא.

דמוגרפיות

1. נוסע באוטובוס עירוני בצהרי היום. קו מהסוג שעובר בשכונות מגורים מרוחקות ונגמר במרכז העיר. חוץ ממני ומהנהג, כל הנוסעים באוטובוס הם נוסעות. החל בתלמידות תיכון דתי, דרך חיילות בדרך למשמרת, ועד פנסיונריות. אני מנסה למצוא הסברים. שובניסטי לומר שבשעות האלה גברים נמצאים בעבודה, אבל גם לחיילים יש משמרות שמתחילות בצהריים, ופנסיונרים לא עובדים. אז מה הסיבה? אני נזכר בהסבר שקראתי פעם: גברים, כך נאמר, רואים בנסיעה באוטובוס פחיתות כבוד. הם יעדיפו לקנות מכונית משומשת ודפוקה, להוציא עליה המון כסף בדלק, ביטוח ותיקונים – רק לא לקנות כרטיסיה. גברים, כך מסתבר, הם טפשים.

2. הולך לי ברחוב בשעת בין ערביים. הרחובות מלאים ילדים שמחפשים עצים לטובת החג הפגאני בעל התירוץ היהודי של ל"ג בעומר. בהליכה של חצי שעה, תוך שאני נמנע מרחובות ראשיים בגלל אי רצוני לשאוף עשן, ראיתי שלוש חבורות של ילדים עם עגלות סופר מלאות קרשים, ועוד אחת שעמדה והסתכלה בזמן שעובד של הקו-אופ מעמיס את העגלה שלהם על משאית. הם מסתכלים עליו מרחוק ואומרים אחד לשני: "הוא גונב לנו את העגלה!"

איכשהו, זה הפך נורא מקובל לגנוב עגלות סופר בשביל לסחוב עצים לל"ג בעומר. המטרה, המדורה הכי גדולה בשכונה, מקדשת את האמצעים: גניבת עצים מהערמה של הילדים מהרחוב השני, גניבת קרשים מאתרי בניה, גניבת עגלות מהסופרמרקט. העגלות האלה ננטשות אחרי החג, לפעמים כי זה מצחיק לגלגל אותן לתוך מכוניות נוסעות, או שסתם זורקים אותן למדורה בסוף הלילה. כשאתם שולחים את הילדים שלכם לגנוב עגלה, כדאי שתזכרו שהיא עולה 500 שקל ויותר. האם הייתם שולחים את הילדים לאותו סופר בשביל לגנוב סחורה ב-500 שקל?

3. יושב ליד המחשב בשעת ערב. בטווח של 100 מטר יושבים כמה עשרות אנשים לצפות בגמר של הישרדות, התוכנית בה מחלקים פרסים על תחמון. דן התחמן זכה במעריצות ובאייטמים במדורי הרכילות; נעמה הייתה יותר תחמנית ושקרנית, וגם עשתה את זה בלי להפוך לאוייב העם מספר אחד, וזכתה במיליון שקל (פחות 25% מס, פחות שווי ג'יפ מהסוג שמיועד ממש לשטח ולא לחניה על המדרכה מול בית הקפה); והפקת התוכנית, שהיתה הכי תחמנית ושקרנית, זכתה בהכי הרבה מיליונים. ולתפארת מדינת ישראל.

עגלות סופר שהועלו על המוקד