סיכום Download Day

אנשי קרן מוזילה ניסו, עם יציאת הגרסה הסופית של פיירפוקס 3, לקבוע שיא עולמי של מספר הורדות ביום. השיא הקודם הוא… ובכן… לא קיים. אין שיא כזה בספר השיאים של גינס. אבל הם הבטיחו להגיש את הנתונים לעורכי הספר, בתקווה להיכנס. אגב, פיירפוקס 2 הורד 1.6 מיליון פעמים ביממה הראשונה.

והתוצאות הן: נכון לרגע זה, התוכנה הורדה כמעט 9 מיליון פעמים, מתוכן 2.7 מיליון בארה"ב. במקום השני גרמניה, עם 780 אלף הורדות, ובשלישי יפן עם 410 אלף. יש לציין את פולין וליטא עם מספרים מרשימים של למעלה מ-200 אלף כל אחת; ואת איראן, עם 260 אלף הורדות – יותר מקנדה.

ובינתיים, במזרח התיכון: ישראל מובילה בענק עם 36 אלף הורדות. במקומות הבאים, בהפרש קטן, נמצאות סעודיה ואיחוד האמירויות עם כ-8,000 הורדות כל אחת. בשטחי הרשות הפלסטינית יש כנראה הרבה חובבי מיקרוסופט – נרשמו שם רק 448 הורדות.

ומי הוריד הכי מעט? בקוריאה הצפונית ובגינאה-ביסאו נרשמו 0 הורדות. כך גם בסהרה המערבית, הכבושה על ידי מרוקו, ובמזרח טימור, המדינה העניה ביותר בעולם. ברפובליקה הזעירה סאו טומה ופרינסיפה, שני איים זעירים במפרץ גינאה, נרשמה הורדה אחת. הידד!

ומה עם השיא? הנתונים הועברו לאנשי גינס, וכעת נותר רק להמתין ולראות אם תהיה הכרה רשמית. בינתיים, אני חייב לציין שהשימוש בגרסה החדשה נעים בהחלט. מורגש שיפור במהירות וביציבות, הממשק המעודכן חביב מאוד, ואני גם משתמש בתכונת חיפוש ה-URL בלי הרף. איך לא חשבו על זה קודם. אם לא הורדתם, זה הזמן להוריד את פיירפוקס 3. אפילו YNET עובד כמו שצריך.

אני תומך במצעד הגאווה בירושלים

כב' הרב יהודה לוין, שאולי מחזיק מעצמו צדיק ומקובל אבל לא מקיים את מצוות ישוב ארץ ישראל, הגיע אתמול לארץ. יש לו שליחות חשובה ביותר: להטיל קללת פולסא דנורא על כל מי שתומך במצעד הגאווה בירושלים. לא על הצועדים, אלא על כל מי שתומך. נו, כל הסמולנים האלה תומכים, אז נכניס גם אותם.

אז אני מבקש להודיע לכב' הרב: אני תומך במצעד הגאווה בירושלים. קלל אותי, יהודה, קלל אותי.

(אתם מוזמנים לכתוב פוסט דומה אצלכם ולשלוח טרעקבק לאביעד)

לשרוף את הטלויזיה

יש כאלה שחושבים שהאויב הכי גדול הוא איראן. יש כאלה שחושבים שהסכנה הכי גדולה היא ההתחממות העולמית, או אולי מטאור שמאיים להשמיד את כדור הארץ. ויש גם כאלה שרואים בקפיטליזם את מה שמאיים על קיומנו. מסתבר שאורי אורבך אינו שייך לאף אחת מהקבוצות הנזכרות לעיל. לא ולא: אורי אורבך גילה שמה שמאיים יותר מכל על חיינו הוא תכניות הבישול בטלויזיה.

את אורי אורבך מגעיל לראות את השף סטפן, גוי גמור ועוד נוסף לכך בלונדיני, יוצק שמנת לתוך תבשיל בשרי. עולה בו תחושת קבס למראה חסילון עסיסי. הוא מסיט את עיניו בחלחלה כשחתיכת בייקון נכנסת לפריים. אז למה הוא מתעקש להמשיך ולבהות במכשיר השטני, זה שהרבנים החרדיים אוהבים לכנות "מחריבת הדור"? לא ברור. אבל זה לא נגמר בזה.

אולי לא ידעתם, אבל בישול לא כשר בטלויזיה זה לא פחות מקמפיין מיסיונרי אולטרא-חילוני, כך קובע אורבך. אחר כך הוא ממשיך להתפלפל, מכנה את תוכניות הבישול 'אי-כשרות בוטה בפרהסיה', מחליט שרוב העם חושב כמוהו, ומכתיר את השפים ומפיקי הטלויזיה בתואר 'המיסיון הליברלי'. לא פחות! אז הוא עובר להתבכיינות על זה שהטלויזיה היא של כולנו, ומי החליט שהיא כבר לא חייל במלחמת הפרופגנדה של ישראל-סבא. ואני חשבתי שדתיים לא רואים טלויזיה. יש שם נשים גלויות-ראש.

גם מקומו של התירוץ הקבוע 'פגיעה ברגשות' לא נפקד. כי ההתייחסות לאוכל לא כשר ובישול טריפה כדבר נורמלי, היא הטעיה מרגיזה ומיסיונריות ליברלית, כותב אורבך ולא שם לב לאירוניה הדקה. הוא הרי יהודי. יהודי חם אפילו. הוא לא יכול להיות מיסיונר.

על כן, מר אורבך היקר, הרשה לי להמליץ לך על דרך להתמודד עם הצרה החדשה המאיימת על מקומו של העם היהודי בנצח. כן, הטוקבקיסטים הציעו שתפסיק להסתכל, או לפחות תעבור לערוץ אחר, אבל לא לזה אני מתכוון. אני מציע שתעשה לטלוויזיה מה שכל יהודי אמור לעשות כשהוא נתקל בחומר מיסיונרי. זה מה שאלוהים רוצה, לא?

מממ… פאי

אל הסרט "מלצרית" הגעתי בזכות ניית'ן פיליון (קפטן מאל ריינולדס, "פיירפליי"), שחקן המשנה בסרט. אז ראיתי שהשחקנית הראשית היא קרי ראסל, שעוד לא בזבזה את כל הקרדיט שצברה בימי "פליסיטי", וחשבתי שכדאי לצפות. הסרט הוא קומדיה רומנטית קצת מרירה: ג'נה (ראסל) היא מלצרית ואופה עוגות-פאי בדיינר פרברי, ונשואה לאדם המגעיל ביותר שהומצא אי פעם (ג'רמי סיסטו). את כל הצרות והתסכולים שלה היא מוציאה על ידי המצאת מתכונים מקוריים לפאי; כל יום מתכון חדש. לקוחות הדיינר כבר מחכים לגלות איזה פאי חדש ומשונה יוגש היום. ג'נה חולמת לגשת לתחרות אפיית פאי, לזכות בפרס הראשון ולעזוב את בעלה המפלצתי. אך התכנית משתבשת כשהיא מגלה שהיא בהריון, ועוד יותר כשהרופאה שלה נעדרת ובמקומה מגיע רופא צעיר ונאה (פיליון).

הסרט משובץ במתכונים מקוריים לפאי; כמובן שנמצא מי שישב ורשם את כל העוגות שג'נה ממציאה. הרשימה המלאה כאן, ויש כמה מתכונים מפורטים באתר הסרט. אני בחרתי את השלוש שנראו לי הכי טובות (או לפחות עם השמות הכי מוזרים):

1. פאי התינוק הצורח כל הלילה והורס לי את החיים: עוגת גבינה ניו יורקית, עם בצק מוברש בברנדי ועם פקאנים ואגוז מוסקט.

2. פאי אני שונאת את בעלי: פאי ממולא מוס שוקולד מריר ללא סוכר, טובע בקרמל.

3. פאי לוזרית מרחמת על עצמה כשהיא אומללה ובהריון: פאי ממולא דייסת שיבולת שועל עם גושים, לתוכה מועכים עוגת פירות. פלאמבה כמובן…

כתבה וביימה את הסרט אדריאן שלי, בזמן שהיתה בעצמה בהריון (בתה התינוקת מופיעה בסרט). לא אפרט כאן את סיפורה הטראגי של שלי, שזהו סרטה האחרון, אך אוכל פרוסת פאי לזכרה הלילה.

בארץ המכוניות

מהי המכונית האמריקאית? סמל לשפע החברה, כשיש שברולט או פורד לכל פועל. סמל הנוחות, עם המתלים הרכים, המושבים הענקיים, המרחב הפנימי העצום, ההילוכים האוטומטיים. סמל ליוקרה, עם ריפודי עור ומימדים ענקיים. סמל של האימפריה, עם מנועי-ענק בזבזניים. בארה"ב, מכונית היא מיסודות החברה – בפרברים אין כמעט תחבורה ציבורית, ומובן מאליו שצריך מכונית כדי להגיע לעבודה, לקניות, לבילוי, לביקור. המכוניות הבסיסיות זולות, הדלק זול, ובעלות על רכב היא כמו מים זורמים בברז: מובנת מאליה.

אבל המציאות הקשה, עם זיהום סביבתי גובר, ערך הדולר המתרסק ומחירי הנפט המרקיעים שחקים, טופחת על פני הנהג האמריקאי. וזו לא הפעם הראשונה: משברי האנרגיה בשנות ה-70 סייעו מאוד לשיווק מכוניות יפניות קטנות וחסכוניות בארה"ב, שזכו מייד ללעג. היצרנים האמריקאיים ניסו גם הם, בהצלחה חלקית, לייצר מכוניות קטנות – במושגים אמריקאיים כמובן.

ומה קורה היום? זה מתחיל בדיווח של ה-AAA, שירות הסיוע לנהגים תקועים בדרך, לפיו מספר הקריאות שמקבל המוקד ביום מ נהגים שנתקעו בלי דלק הכפיל את עצמו לעומת השנה שעברה. נהיה יקר מדי למלא את מיכלי הדלק העצומים, הדרושים כדי לספק את צמאונו של המנוע הענק (3-4 ליטרים ואף יותר) מתוצרת דטרויט.

וזה לא הכל: משרד התחבורה האמריקאי מפרסם נתונים לפיהם האמריקאים נוסעים במכונית פחות. בחודש מארס נסעו בארה"ב 11 מיליארד מייל (17.7 מיליארד קילומטר) פחות מאשר בחודש המקביל אשתקד, ירידה של 4.3%. על פי המשרד, זוהי הירידה החדה ביותר אי פעם, והנתונים נאספים שם מאז 1942. הם נוסעים פחות לטיולים, עוברים לנסיעה ברכבת כשאפשר, מעדיפים עבודה יותר קרובה לבית. זה בארה"ב, מקום שיש בו אנשים שרגילים לנסוע לעבודתם 100 מייל לכל כיוון.

יש גם אנשים שאין להם ברירה, והם חייבים מכונית. עד לאחרונה, כלי הרכב הנמכרים ביותר בארה"ב היו הטנדרים (pick-up truck) הגדולים: פורד F-150 ושברולט סילברדו. אך תוך זמן קצר יחסית, מכירות הרכבים המסחריים הגדולים נפגעו קשות, ואילו מכירות המכוניות היפניות עלו – המכונית הנמכרת ביותר כרגע היא ההונדה אקורד. הפגיעה בשוק רכבי השטח המשומשים היא קשה עוד יותר – מדובר בכלי רכב ענקיים, כבדים ובזבזניים, שמעטים זקוקים להם באמת. המחירים צונחים, אין כמעט קונים, והמוכרים סופגים מכה כלכלית כשהם נאלצים לספוג את ההפרשים. היצרנים – פורד, GM וקרייזלר – כבר מתכננים סגירת מפעלים ופיטורים של עשרות אלפי עובדים. זה ודאי לא יועיל למצבה הכלכלי העגום של ארה"ב.

האם אנו עדים לתחילת ההשפעה הכלכלית של מיצוי מאגרי הנפט? יתכן, למרות שעליית המחירים הנוכחית קשורה הרבה יותר לפוליטיקה ופחות לבעיות אספקה. אבל אין כל ספק שכמות הנפט המופקת תלך ותרד – והדבר נחזה על ידי הגאולוג האברט עוד בשנת 1956. על פי התיאוריה (Peak Oil), נפח הנפט המופק נמצא כעת (או לכל היותר בתוך 10-15 שנים) בשיא, וצפוי לרדת בעתיד הקרוב. אם לא ימצאו תחליפים הולמים, צפוי משבר כלכלי עולמי, שהמיתון הנוכחי יראה לעומתו כמשחק ילדים.

אובונטו זה משחק די גרוע

לא מזמן קיבלתי את אובונטו, ותנו לי להגיד לכם, חבל על הכסף!!

אני משתמש במחשבים למעלה מארבע שנים, ויכול להגיד בבטחון שזה אחד המשחקים הגרועים ביותר שקניתי אי פעם. ראשית, כדי להתקין אותו אתה צריך למחוק את כל המידע שלך! לא ידעתי את זה לפני שהתקנתי, וכך איבדתי כמעט את כל המכתבים שלי בהוטמייל. שנית, ממש הופתעתי שזה לא רץ על האפל מקינטוש של אשתי. בימים אלה, האם זה באמת סביר שתוכנה תרוץ רק על מחשבים של Dell, אבל לא על אפל ו-IBM?

טוב, אני תמיד רואה את הכוס כחצי מלאה. אז המשכתי להתקין וגיליתי שלא רק שתפריט "התחל" שלי עבר לקצה העליון של המסך, גם כל התכניות שלי שינו מקום. לא הצלחתי למצוא אפילו את מעבד התמלילים "Notepad". בסוף, אחרי שלא הצלחתי למצוא את קאזה או אינטרנט אקספלורר בשום מקום, ויתרתי, זרקתי את המחשב לאשפה וקניתי לפטופ חדש במקומו.

(נצפה אתמול בלילה באתר 4chan)

קשה להיות יהודי

טומי לפיד נפטר, וכבר יש המון אנשים שמזדרזים לסלוח לו. אפשר לומר שיש הרבה על מה לסלוח לו – לפיד היה אדם בוטה ולא-דיפלומטי בעליל. הוא לא חשש לפעול לטובת הציבור החילוני הדפוק תמיד, לא חשש להעליב את בני שיחו, והיה נוהג לומר בדיוק את מה שחשב. אבל לא על כל אלה הם רצים לסלוח לו. הם רצים לסלוח לו על שלא האמין.

"האלוהים שלי נשרף באושוויץ" אמר טומי, והתכוון לזה. הוא גם לא היה היחיד שזה קרה לו: יש לא מעט ניצולים שבחרו לוותר על אמונה באלוהים כל-יכול שרצה שהשואה תתרחש. רובם לא ששים לדבר על זה, אבל לא לפיד: הוא דאג להודיע את זה לכולם, ודרש שיכבדו את החלטתו – לפחות כפי שכל אחד אחר דורש שיכבדו את אמונתו.

אבל בישראל דבר כזה איננו מקובל. או שאתה יהודי, או שאתה גוי – אין אפשרות אחרת. ולכן מיהרו "לסלוח" לו על החטא הנורא הזה, של השתייכות לעם היהודי מבלי להשתייך לדת היהודית. הנה הרב ישראל מאיר לאו, אומר שלולא השואה, אולי היה לפיד נרתם להסברת ערכי התורה. משפט מקובל אצל חרדים שלא רוצים לדבר סרה במת – "הוא עבר זוועות בשואה, קשה לדון אנשים כאלה".

ראש הממשלה, ידידו הטוב, אמר: "יהודי בכל רמ"ח אבריו, אם כי הוא לא תמיד ייחס חשיבות לגינונים". כיוון שאני משער שאולמרט לא מכנה קיום מצוות ואמונה בבורא עולם בשם "גינונים", אזי גם הוא מסרב לכבד את בחירתו של טומי שלא להאמין. ראו את מאמרו של ד"ר אודי לבל, שנזקק לפוסט-ציונות ולרעיון של מדינת ישראל כעוול קולוניאליסטי, כדי לכתוב מילה חיובית על לפיד, כי היה ציוני למרות שהיה ליברל. גם נשיא המדינה מדבר רק על כמה היה יהודי ובר אוריין. אי אפשר להספיד אדם בלי זה?

דרך ארוכה עוד צריכים לעבור אלה הבוחרים לחיות ללא דת. בלי המסווה של 'חילוני', בלי המסכה של 'מסורתי' (שזה חילוני בלי להעליב את סבא). יכול להיות שבישראל הדרך עוד יותר ארוכה: הדת שלובה פה בפטריוטיות, בחוק, בכשרות, בצבא. אי אפשר להתחתן פה בלי להזדקק לאיזה רב. אבל עזבו פרוצדורות: מה שצריך זה שאדם שלא נצרך לישויות על טבעיות, יקבל כבוד כמו זה שכן.

הרהורי הסוף

היה חבל לי מאוד לסגור את הגלוב. בשבילי הגלוב לא היה רק פלטפורמה לפרסום פוסטים, הוא היה שער כניסה לבלוגוספירה הישראלית. הוא לא היה הבלוג האיכותי ביותר, ממש לא. אבל הוא היה פופולרי מאוד, בין הבלוגים הנקראים ביותר בארץ. ולפי הערכתי הזהירה, הוא היה הבלוג הפופולרי ביותר אצל אנשים שאינם קוראים בלוגים. נדמה לי שאחוז ניכר מקוראי הגלוב כלל אינם מכירים את המדיום, וש-"מאבד תמלילים" היה הבלוג היחיד שהם קראו.

היה לי חבל לאבד את האנשים האלה. רציתי לפעול כדי לקרב אותם לעולם הזה. אני חושב שאנחנו בתקופה קריטית לבלוגים בישראל, בדיוק כשאנחנו מתחילים לראות שוליים של השפעה: הפעילות המבורכת של החברים בעבודה שחורה; העמידה בראש חוצות של החברים של ג'ורג' ושל Laissez Passer; היתד בעולם העיתונות של ולווט אנדרגראונד ושל יגרמאייסטר; בלוגים טכנולוגיים מצוינים ומגוונים; וגם בלוגים אישיים בעלי איכות כתיבה מעולה.

ראו את הלחץ בו שרויה לשכתו של מתן וילנאי, בגלל שבבלוגים נפוץ הביטוי "חוק וילנאי" לתיאור חוק נירנברג למניעת הסתננות. את החשש של אתר One שמא ישתרש הביטוי "אתר הריכולים והמסיבות" (מאוחר מדי, חבר'ה). את הניסיונות (הלא-מוצלחים, בינתיים) של משרדי פרסום חסרי מושג לרתום לטובתם את הקהילתיות של הבלוגים והבלוגרים בישראל. יש סיכוי טוב שאנו עומדים קצת לפני פריצה משמעותית של התוכן האישי לתרבות הישראלית, אם יש דבר כזה בכלל.

מה מנע מהגלוב להפוך לבוינג בוינג הישראלי? נדמה לי שאחד האשמים הוא מחסור בעבודת צוות. יותר מהכל, כתבנו כיחידים ועבדנו כיחידים, מלבד הזדמנויות בודדות. כולם היו אנשים עסוקים (חוץ ממני), כולם מתחום התקשורת (חוץ ממני). אולי אם היו"ר היה הופך לעורך ראשי ובועט בנו עד שנוציא פוסט, הכל היה אחרת. אבל היה עוד משהו. מיליוני הקוראים הקבועים של בוינג בוינג מציפים את הכותבים ברעיונות ולינקים. בגלוב היו הרבה מגיבים קבועים, שתרמו רבות, ומתוכם הגיעו כל חברי הגלוב מלבד היו"ר המייסד; אבל האוירה שנוצרה היתה שונה, והתגובות שהופיעו בתקופה האחרונה חשפו אכזבה מהשינוי בגלוב, ואפילו דרישה ליותר תוכן.

אז לכל מי שרוצה יותר תוכן: קום וקח אותו לעצמך. גרייפס מלא בלוגים משובחים בכל הנושאים שבעולם. לא מספיק? יש גם אוגדן תוכן, שווה קריאה, אוזרוקס. אפשר לצאת למסעות חיפוש בפלטפורמות הגדולות – תפוז, ישראבלוג, קפה דה מרקר; או בבלוגלי, שם הממוצע (כך נדמה לי) גבוה יותר מבאחרות. ואם יש נושא שחסר לך – למה לא לכתוב עליו בעצמך? וכבר ציטטו חכמי מכון פתח תקוה מפיו של מורנו ורבנו ליאור ויראלי נ"י: "הדרך הטובה ביותר ללמוד משהו, היא ללמד אותו".