איים אבודים: ביקיני

פרויקט איים אבודים: פוסטים על איים רחוקים, נשכחים, אקזוטיים, קרים, חמים, מיושבים או לא. העיקר שיהיה נידח.

אי-שם באזור המזרחי של מיקרונזיה, נמצאת הרפובליקה של איי מרשל. היא כוללת חמישה איים בודדים ועוד 29 אטולים (איי אלמוגים). בזמן מלחמת העולם השניה כבשו האמריקאים את האיים מידי יפן, ופרשו את חסותם עליהם (הרפובליקה הפכה עצמאית מאוחר יותר). אבל חסות לא באה חינם, וכאן מתחיל סיפורו העצוב של אטול ביקיני.

Coral reef at Bikini atoll

כבר עם תום המלחמה החלה ארה"ב בניסויים גרעיניים, במטרה לשמור על יתרונם בתחום – שחס וחלילה הקומוניסטים לא ישיגו אותם. ביקיני היה הבחירה הטובה ביותר: רחוק משאר האיים באזור, רחוק מנתיבי שיט ותעופה. בינואר 1946 פנה מושל איי מרשל לתושבי האי ביקיני (אחד מתוך 23 איונים המרכיבים את האטול), ושאל אם הם מוכנים להתפנות זמנית, "לטובת האנושות כולה וכדי להביא קץ לכל המלחמות". מלך האי הסכים ואמר: "נלך כשאנו מאמינים שהכל בידי האל."

אבל הצי העביר אותם לאטול קטן פי ששה, עם מעט מדי עצי קוקוס ודגים בלגונה. אחרי כמה שבועות הם התחילו לסבול מרעב ומהרעלות בגלל דגים לא ראויים למאכל. אז זה כבר היה מאוחר: שתי פצצות גרעיניות הופעלו והאי, למרות שנראה שלם, היה בלתי ראוי למגורים. למרות זאת, תושבי ביקיני המשיכו לגווע ברעב; בעזרת הצי, הם החלו לבנות כפר על אי חדש – רק כדי שתושבים מאי אחר ישוכנו שם; ורק אחרי שנתיים וחצי הגיעו לאי קילי, וגם בו חיו בתנאי די קשים.

ענן הפטריה בניסוי Castle Bravoבינתיים עסק הצי האמריקאי בהפצצה שיטתית של אטול ביקיני. בין השנים 46-58 פוצצו שם 23 פצצות גרעיניות. ב-1 במארס 1954 הופעלה שם הפצצה המכונה Castle Bravo – פצצת המימן הראשונה, שגרמה לפיצוץ גדול הרבה יותר מהצפוי ולזיהום רדיואקטיבי חמור, שהגיע גם לאיים סמוכים. הפיצוץ פער מכתש ענק באטול, שנראה היום בבירור בתמונות לוויין.

כיום מותר לבקר באטול, ואף לאכול מאגוזי הקוקוס ופרי עץ הלחם שגדלים על האיים, אך מגורי קבע אסורים, בגלל ההשפעה המצטברת של הנשורת בקרקע, במי השתיה ובדגה. הלגונה שבמרכז האטול עמוסה כלי שיט טבועים (חלק מהניסויים הגרעיניים בדקו את השפעת הפצצה על ספינות), וזהו אתר צלילה פופולרי. ארה"ב ממשיכה לשלם פיצויים לבני האיים שפונו מביתם בתחבולות, ולאלה שנפגעו כתוצאה מהניסויים. ביקיני נותר – בינתיים – אי אבוד.

תמונת לווין

משרד הבריאות מזהיר מפני סרטן התחת

בנורבגיה פוחדים מהטרולים שאורבים במעברי ההרים; באנגליה, יצאו אבירים להילחם בדרקונים. בישראל פוחדים האנשים מהשד שנקרא קרינה, כאילו אין מדע בעולם שיסביר מה זה בדיוק. ברור, עדיף לקנות קמע של הבאבא מושיקו, ובינתיים לשרוף את המכשפה.

שד (אילוסטרציה)והנה, מפרסם משרד הבריאות מידע לציבור בדבר השימוש בטלפונים סלולריים: אנחנו לא יודעים בעצם כלום, הם אומרים שם, אז כדאי להיזהר עד שנדע יותר. לזה, חברים, קוראים בצה"ל "כיסוי תחת", למקרה שבעוד שלושים שנה יבואו אנשים וישאלו "למה לא הזהרתם". הנה טיפ קטן: למרות האזהרות החמורות מפני עישון, המגובות במחקרים אין ספור, אנשים ממשיכים לעשן; ולא רק זאת, הם גם כועסים כשרוצים למנוע מהם לפגוע באנשים אחרים; ולא רק זאת, אלא הם ממשיכים לתבוע את כל מי שיש לו כסף, בטענה של "לא הזהרתם".

אבל הדוח של משרד הבריאות מזכיר את המחסור בראיות בשפה רפה מאוד, והאספסוף השקוע באמונות טפלות הסתער על האזהרות כמוצא שלל רב. כבר ציפיתי לראות המון עם קלשונים ולפידים מסתובב ברחוב, מבצע לינץ' בעוברים ושבים המדברים בטלפון וכורת אנטנות כאילו היו עצים ביערות הגשם בברזיל. גם ידידי יהונתן קלינגר העדיף לחפש את האינטרס החבוי, כאילו משרד הבריאות התגייס לטובת החברות הסלולריות. אך שתי בעיות גדולות מאוד בטיעוניו מובילות אותי למסקנה שהוא טועה.

ראשית, אם משרד הבריאות מנהל "קמפיין הפחדה" לטובה חברות הסלולר, איפה הקשר? האם מעבירות החברות שלמונים לרופאים שבראש מערכת הבריאות? כסף יש להם, אין ספק; אבל אם אכן אפשר לקנות את היושר המקצועי של פרופסורים וראשי אגפים, נדמה לי שהאפקטים הא-תרמיים של הקרינה הם לא הבעיה העיקרית כאן. ואם אין שוחד, למה לאנשי המשרד להתגייס לטובת שיווק עוד כמה דגמים של נוקיה?

ושנית, למרות שעו"ד קלינגר מאשים את משרד הבריאות בבורות, העובדות הטכניות דווקא תומכות בעמדת המשרד. האנטנות הסלולריות אינן מהוות סכנה – או לכל הפחות, מהוות סכנה הקטנה בכמה סדרי גודל לעומת המכשיר הצמוד לאוזן (ליתר דיוק, הסכנה קטנה אקספוננציאלית). לו היו טורחים לברר את העניין עם מהנדס RF, או פיזיקאי, העובדות היו מתבררות מייד. לעזאזל, אפילו בוגר תיכון עם חמש יחידות פיזיקה יכול להסביר את זה. אבל רוב האנשים מעדיפים לשוות לנגד עיניהם את שד הקרינה, ולהמשיך לשרוף אנטנות; ולא משנה כמה יסבירו – ההסברים האלה נופלים על אזניים ערלות.

אז מהו האינטרס של משרד הבריאות? אני חושב שמדובר באותו כיסוי תחת ישן וטוב. צריך להראות לציבור שעושים משהו, וכמובן שצריך להגן על הילדים™. את הקטנת הקרינה שכולנו חשופים לה אפשר לבצע רק באמצעות הגדלת מספר האנטנות. אם נדמה למישהו שזה משרת את האינטרס של חברות הסלולר – זה לא מעלה ולא מוריד.

ואם כבר להגן, אני לא יודע כמה אנשים מתו מסרטן שנגרם ממכשיר סלולרי. לעומת זאת, אנשים שמתו בגלל שדיברו בטלפון בזמן נהיגה, יש הרבה. ממש הרבה. ודיבורית לא עוזרת. אם אתם רוצים להציל חיים, התחילו בזה.

איים אבודים: סאבא

פרויקט איים אבודים: פוסטים על איים רחוקים, נשכחים, אקזוטיים, קרים, חמים, מיושבים או לא. העיקר שיהיה נידח.

דגל סאבאסאבא הוא האי הקטן ביותר בשרשרת האיים האנטיליים ההולנדיים, שיחדיו מהווים "מועצה מקומית" של ממלכת הולנד. לפיכך, פסגת הר סינרי ("הר הנוף") שבמרכז האי הוולקני סאבא, היא הנקודה הגבוהה ביותר בכל הולנד. שטח האי – 13 קמ"ר בלבד, וגרים בו 1,400 איש בערך, ממוצא מגוון: אירים (צאצאי אסירים שהוגלו במאה ה-17), אפריקאים (צאצאי עבדים), וגם הולנדים. סאבא היה האי הראשון בקריביים שאסר על עבדות.

האי סאבא

בירת האי נקראת ד'ה בוטום ("התחתית"), משעשע, אבל זהו עיוות אנגלי של השם ההולנדי, שמשמעותו "הקערה": העיר נמצאת בעמק מוקף גבעות. גרים בה 500 תושבים המספיקים לממשלת האי ומשרדי הממשלה, בית חולים ובית ספר לרפואה. בשנת 1938 הוחל בבניית דרך עפר לחבר את העיר עם שלושת הכפרים האחרים על האי – למרות התעקשותם של המהנדסים שהבניה כלל אינה אפשרית: האי הוא הר געש כבוי בעל מורדות תלולים. תושב האי למד הנדסה אזרחית בהתכתבות, וניהל בעצמו את העבודה, שהסתיימה כעבור חמש שנים – אבל המכונית הראשונה הגיעה רק ב-1947. אספקת חשמל קבועה הופיעה רק בשנות השבעים.

להמשיך לקרוא

איים אבודים: טריסטן דה קונה

פרויקט איים אבודים: פוסטים על איים רחוקים, נשכחים, אקזוטיים, קרים, חמים, מיושבים או לא. העיקר שיהיה נידח.

טריסטן דה קונה הוא שמה של קבוצת איים (ארכיפלג) ממש באמצע האוקיינוס האטלנטי, וגם שמו של האי הגדול ביותר בקבוצה. האי התגלה לראשונה ב-1506 על ידי ימאי פורטוגלי בשם טריסטאו דה קונה, שמיהר לקרוא למקום על שמו – אבל לא הצליח לרדת לחוף, בגלל מזג האויר הסוער. הבריטים סיפחו אותו לעצמם ב-1816, בעיקר כדי למנוע מהצרפתים להשתמש בו; אך לאחר פתיחת תעלת סואץ, פחתה חשיבותו האסטרטגית.

לאחר מספר נסיונות ליישב את האי, הוא פונה לחלוטין ב-1962 בגלל התפרצות געשית. התושבים שנמלטו דוקא אהבו את המקום ושבו אליו כעבור שנה. עיר הבירה, שהיא גם העיר היחידה, נקראת "אדינבורו על שבעת הימים". באי הנידח הזה יש כיום 270 תושבים, והוא נחשב למקום המיושב הנידח ביותר בעולם: הוא מרוחק כ-2,800 ק"מ מדרום אפריקה, ו-3,360 ק"מ מדרום אמריקה. האי המיושב הקרוב ביותר הוא סנט הלנה, טריטוריה בריטית הנמצאת 2,400 קילומטר צפונה.

Edinburgh of the 7 seas 07

להמשיך לקרוא

לידיעת קוראינו בקול ישראל

ברשת ב' דיווחו בהתרגשות על פרשת הברחת הילדים, בכיכובם של ילד בן 9, ילדה בת 12 וזוג הורים שלא ממש מעניין אותו לדאוג להם. הילדה מוחזקת זה כחודש בידי רשויות ההגירה של בריטניה; הילד נמצא שם כבר שנה, אך לא ידוע היכן.

והנה, מדווחת עדי מאירי, כתבתנו לענייני משטרה, משרד החוץ איתר את הילד ב"עיירה" לידס. שני משפטים אחר כך היא אומרת "הילד באיזו עיירה, לידס… אין לי מושג איפה זה". מגישת משדר הצהריים ששוחחה עמה, אסתי פרז, אמרה שהילד נמצא "באיזה כפר".

כנראה שבקול ישראל לא שמעו על ויקיפדיה, אז הנה קצת מידע שימושי: לידס היא עיר ראשית במערב יורקשייר, אנגליה. היא זכתה למעמד חוקי של עיר בשנת 1893, וכיום גרים בה כ-443 אלף איש; במטרופולין לידס גרים כ-750,000 איש. לידס היא חלק מקבוצת 8 הערים הגדולות באנגליה, והיא מרכז לתעשייה ולחברות תקשורת ומדיה. כמו כן היא מרכז תחבורתי של רכבות למחוז כולו. ה"כפר" הזה גדול ב-15% מתל אביב. אולי לא צריך לבסס דיווחים בחדשות על מילים משירים של הסמית'ס?

מקצועיות

חנן כהן כותב על מה שקורה כשנותנים עבודה לאנשים לא מקצועיים. לו הייתי פחות עדין, הייתי מכנה אותם "אנשים המתחזים למקצועיים". וזה היה מוצדק: בגלל העבודה הגרועה שעשו, נפרץ אתר שוב ושוב, וגרם נזק לבעליו. לא חשוב שזו עמותה, חשוב שבצורה פשוטה למדי היה אפשר להימנע מזה.

עוד אני קורא את הפוסט שלו, והבחנתי במודעת גוגל, המבטיחה לעסק מערכת כוללת מבית מיקרוסופט. חוץ מניחוח האייטיז החזק שיש לניסוח הזה (אני זוכר מודעות כאלה ב-"אנשים ומחשבים", "32 ביט" ומגזינים דומים מהפרהיסטוריה), התענייתי במה שהם מציעים – גם בקונטקסט של הפוסט. אז לחצתי על המודעה.

לאן הגעתי? כמובן, לשגיאה 404 – דף חסר. הו הו. ולא רק זה: השרת איננו מבית מיקרוסופט, אלא CentOS – מערכת לינוקס המבוססת על הקוד הפתוח של Red Hat Enterprise. הו הו הו. המשכתי לדף הבית של החברה, המושפע קשות מהעיצוב של ויסטה. מסתבר שהאתר מבוסס Joomla – אני לא רואה את הצורך כאן, אבל מילא. איך זה שאין טיפול בשגיאת 404 שקיבלתי? איך הגיעו לכאן דפים בעברית משמאל לימין? חלק מהשורות ממורכזות, חלק לא. הדף הראשי מבולגן לגמרי, ממש אי אפשר להבין במה החברה עוסקת. הם טוענים שיש להם לקוחות רבים מתחומי התעשיה והממשל – והחלק העצוב הוא, שאני מאמין להם.

אז מה המסקנה? האם זו סתם החפיפניקיות הישראלית? או שפשוט לא משתלם להיות מקצועי, כי המתחרה עושה הכל יותר בזול, וזוכה ביותר לקוחות?

לקחת את וורדפרס צעד קדימה

אנחנו מכירים את וורדפרס כפלטפורמה לבלוגים, קלה מאוד להתקנה, לשימוש ולהתאמה אישית. אנחנו מכירים גם מערכות מורכבות יותר, כמו ג'ומלה או דרופל, גם הן מערכות מוצלחות בקוד פתוח, הדורשות יותר מיומנות ומאמץ – אך מניעות אתרים מתקדמים יותר, המתאימים לאתרים מקצועיים: עיתונים, מגזינים, קהילות מקוונות.

אבל בהרבה מקרים, לוורדפרס יש מספיק כוח וגמישות כדי לתת את מה שמגזין צריך: גם מבחינת ניהול התוכן, וגם מבחינת מראה מקצועי, ברמה של מערכות מסחריות ואף יותר מזה. ולדוגמה – בריאן גארדנר, שמציע כמה ערכות נושא לוורדפרס בשם Revolution, שנראות ומתנהגות כמו אתרים מקצועיים.

העיצובים שלו עולים כסף – 80 דולר האחד – ומן הסתם לא תומכים בעברית. אבל בהחלט אפשר להסתכל, לקבל השראה, ולראות לאן אפשר להגיע עם וורדפרס.

(דרך מאמר לא קשור של דבוראק, שמתלונן על אריזות לא נוחות של מוצרי מחשב)

זכיתי בטוטו!!!1

זכיתי בטוטו ואפילו קיבלתי בדואר את הצ'ק הביתה! לא מאמינים? הנה צילום:

הצ\'ק שקיבלתי מהטוטו

אם כן הסכום המופיע הוא ששה שקלים. עמלת הפקדת צ'ק אצל פקיד או במעטפת אל-תור היא ששה שקלים וחצי. מכאן יוצא שזכיתי בסכום של מינוס חמישים אגורות. אם אני אשקיע את הסכום הזה, אוכל בתוך כמה שנים להגיע לסכום של מינוס שקל!

האיש הרע לובש לבן

המערכה הראשונה של Dr. Horrible's Sing-Along Blog עלתה לרשת.

Doctor Horrible\'s Sing-Along Blog

אחרי כמה שעות קשות, בהן הצפיה היתה אפשרית רק מארה"ב (תרגום: נסיונות קדחתניים לשימוש בפרוקסי), הוידאו זמין כעת בכל העולם. בתפקיד האיש הרע: ניל פטריק האריס, בארני מ-"איך פגשתי את אמא" (ולנצח "דוגי האוזר"). בתפקיד האיש הטוב אך המגעיל: ניית'ן פיליון (קפטן ריינולדס, "פיירפליי"). בתפקיד העלמה במספר מצוקות שונות: פלישיה דיי, שהייתה קוטלת פוטנציאלית בעונה האחרונה של באפי, ויצרה את הסיטקום האינטרנטי עטור הפרסים "הגילדה".

כל המרקחת הזו נולדה בזמן שביתת התסריטאים בהוליווד. מסתבר שהאנשים האלה לא יכולים להפסיק לכתוב, ולכן פנו ג'וס ווידון ואחיו לאינטרנט, כתבו והפיקו מחזמר מטופש-בכוונה בעלות נמוכה בטירוף. האתר מתחיל כבר להיות איטי, והוידאו יהיה זמין לתקופה מוגבלת, אז כדאי לראות בהקדם.

הערה מנהלתית מספר 138

הסקנדל הבלוגוספרי בעיצומו: בלוג התרבות החופשית בוינגבוינג (הידוע גם בכינויו בוינגכפול) מחק מספר רב של פוסטים המזכירים או מקשרים לבלוגרית ויולט בלו, בין היתר בעלת טור בנושאי סקס בסאן פרנסיסקו כרוניקל. את אחד הפוסטים שהוסרו כתבה בלו בעצמה, והשאר הם פרי מקלדתם של חברי המערכת. הפוסטים הוסרו ללא הסבר; ויולט בלו עצמה טוענת שאין לה מושג למה.

בינתיים, קוראי בוינגבוינג (ויש כמה מיליונים כאלה) התחילו להשתולל עם תיאוריות קונספירציה, ספקולציה ואסוציאציה. מחוסר ברירה, פרסמה עורכת הקהילה פוסט ובו היא מסבירה כי היתה החלטת מערכת להוריד את הפוסטים, וכי הם ניסו לעשות זאת בלי לעורר מהומות – וכמובן, נכשלו. ההסבר הקלוש שניתן, מדבר על כך שבלו התנהגה באופן שגרם לאנשי הבלוג לרצות לנתק איתה את הקשר, ושהמחיקה אירעה לפני כשנה; השמועה אומרת שיותר ממאה פוסטים נמחקו, אנשי בוינגבוינג טוענים שהרבה פחות. מעניין גם לראות את התהודה האדירה שהיתה לאירוע השולי-יחסית הזה: עשרות בלוגים כבר דשים בנושא (גם שרון!).

כותרת חודש יולי היא שלוש ערים. משמאל, ניו יורק בצילום מאת Marlith (רשיון CC:By); מימין, בנגקוק בצילום מאת Javier (רשיון CC:By/NC/SA); ובאמצע – שיקגו בצילום מאת Corsi Photo (רשיון CC:By). כותרת החודש הקודם, ערפילית הקלשון, עברה, כרגיל, לגלריה.