בתור קורא טוקבקים כפייתי, אני לא מתרגש מהתגובות האוטומטיות לידיעות ממערכת הבחירות בארה"ב. אנשים בישראל באופן כללי לא ממש עשירים בידע לגבי המועמדים, ועוד פחות מזה לגבי הכוחות הפועלים בכל אחת מהמפלגות, במאות הנציגים שלהם בשני בתי הקונגרס וחמישים המושלים, ועוד לא הזכרנו את הקונגרס שיש בכל אחת מהמדינות – שרבים כלל לא מודעים לקיומו.

בדרך כלל התגובות משקפות את הדעה הפוליטית של המגיב. ימנים רוצים את מקיין, כי הם חושבים שהוא מיליטנט. שמאלנים רוצים את אובמה כי הם חושבים שהוא יביא שלום. כל ידיעה, לא משנה מה תוכנה, מהווה עבור כל צד הוכחה שהוא הצודק. עד כאן זה לא שונה ממה שקורה בארץ בכל התחומים. ובכל זאת יש בזה עניין, כי סביר להניח שבתחום הזה יש פחות טוקבקיסטים בשכר, סתם מפני שחבל על הכסף.

המערכה באינטרנט היא לא רק בטוקבקים. בלוגרים משני הצדדים כבר עוסקים זה חודשים בהתקפות בלתי פוסקות זה על זה, בתשבוחות למועמד שלהם, ובנסיון למצוא פרטים מביכים על הצד השני. והנה אנו רואים פן חדש של המאבק הדיגיטלי: רבע שעה לפני ההכרזה על שרה פיילין כמועמדת לתפקיד סגן הנשיא, בוצעו שלושים שינויים בדף שלה בויקיפדיה – כולם, ככל הנראה, על ידי אדם אחד.

השינויים הם לחיוב כמעט בכל המקרים. מוזערו התזכורות לזכייתה בתחרות יופי, והפרשה בה היא נחשדה בשימוש לרעה בכוחה כמושלת, לצורך נקמה אישית בבעלה לשעבר של אחותה. אותו משתמש, אגב, ערך מספר שינויים גם בדף של ג'ון מקיין בערך באותו זמן, גם הם בעיקר לטובת מקיין. כמו כן נוספו הערות שוליים והפניות.

התזמון הזה לא מקרי. זה אמנם מחשיד, אבל כנראה שהכוונה היתה לתפוס את גל האמריקאים שירוצו לויקיפדיה לברר מי זו בכלל השרה פיילין הזו, שמחוץ לאלסקה לא ממש שמעו עליה. כנראה שזה עוד טריק שצריך לרשום בספר ההוראות לניהול קמפיין באינטרנט. העיתונים, אגב, די משועשעים מזה: הסאן חוזה מרקורי (העיתון הנפוץ בעמק הסיליקון) מדווח על "משיכת חבל" מאחורי הקלעים של הערך "שרה פיילין" בויקיפדיה. הוושינגטון פוסט, לעומת זאת, חושב ששינויים פתאומיים יכולים להיות כלי לניחוש חדשות מראש: מי שניטר את הדף הנ"ל בויקיפדיה יכול היה לדעת מראש מי תהיה המועמדת.

(במאמר מוסגר, אני משועשע מהצורה בה המהלך הפוליטי המפוקפק ביותר משכנע את המשוכנעים בצורה כה מוחצת. ראו לדוגמה את מולי בנטמן – שבצורה מאוזנת תומך במקיין ומבקר את אובמה – מרעיף שבחים על פיילין, שנסיונה הפוליטי מסתכם בראשות עיירה בת פחות מ-6,000 תושבים, ובעשרים חודשים כמושלת במדינה בה יש יותר איילי-צפון מאזרחים.)

(דרך בוינגכפול)

לא רק שהוא לא קרא את הכתבה, ולא רק שאין לו משהו להגיד בכלל, הוא גם חייב שכולם יקראו את זה. הטוקבק הטהור.

שייך לטור הדעה של אבי בליזובסקי, אופטימיסט חסר תקנה. אבל הטוקבק כל כך גנרי, שהוא מתאים כמעט לכל כתבה. כולל בספורט.

אחרי 5 שנים בגלקסיית פגסוס, ערוץ SciFi ביטל את הסדרה סטארגייט: אטלנטיס. למי שלא מכיר, אטלנטיס היא ספינאוף של הסדרה המצליחה סטארגייט SG-1, שבעצמה נולדה מתוך הסרט "סטארגייט". הופקו 10 עונות של SG-1, התקופה הרציפה הארוכה ביותר עבור סדרת מד"ב; "אטלנטיס" עצמה היתה בין הסדרות הנצפות ביותר בערוץ, אך בשנים האחרונות הצופים אהבו יותר את הכיוון ההומוריסטי של סדרות כמו "יוריקה".

מצד שני, SG-1 ממשיכה לחיות בסרטי טלויזיה שיוצאים פעם בשנה בערך, וזה מובטח גם לאטלנטיס. הפרק האחרון, "אויב בשער" (שיהיה במקרה גם הפרק ה-100 של הסדרה) לא יסגור את העלילה, שתמשיך בסרט בן שעתיים הצפוי לצאת ב-2009.

בין זה ובין הסיום של באטלסטאר גלקטיקה בעוד כמה חודשים, המצב קשה. עכשיו הכל תלוי ב-Dollhouse.

עדכון: עכשיו הכל ברור. בשנה הבאה תתחיל סדרה חדשה שתיקרא Stargate Universe. ובסדרה: סיפורו של צוות על הספינה Destiny, המתוכנתת לטיסה אל הצד השני של הגלקסיה, והצוות לכוד בה ולא יכול לשוב. וזה אפרופו דברים שסטאר טרק כבר עשו.

בשנת 1789 עשתה ספינת הוד מלכותו "באונטי" את דרכה מטהיטי, שם הועמסה בשתילי עץ הלחם – שהיו אמורים לשמש מזון לעבדים בקריביים. אבל הספינה לא הגיעה ליעדה: פרץ בה המרד הידוע, שהונצח בספרים ובקולנוע. המורדים השליכו את הקפטן והצוות הנאמן לו לסירת הצלה, והמשיכו בדרכם אל הלא-נודע.

בתחילה הם ניסו להתיישב באי טובואה, שם זכו לקבלת פנים "חמה" מהשבט הקניבלי שגר באי. כעבור שלושה חודשים בלבד חזרו לטהיטי, שם נטשו את הספינה 20 איש שהחליטו להסגיר את עצמם לצי המלכותי; המורדים הנותרים הפליגו משם וחיפשו אי נידח ככל האפשר, כדי לא יימצאו לעולם. אך הם גם חטפו מטהיטי שישה גברים ואחת עשרה נשים – אחת מהן עם תינוקה. הם ויתרו על איים ידועים שעברו בדרך והמשיכו להפליג, עד ש"גילו מחדש" את פיטקרן – כי מפות הצי המלכותי היו שגויות.

החיים באי לא היו קלים. אמנם, היה שפע מזון ומים, ומזג האויר באיים נעים, אך החטופים רצו לחזור לטהיטי – לשווא, כי "באונטי" הועלתה באש מייד עם הגיעם לאי. בנוסף, חלק מהמורדים התייחסו אליהם כאל עבדים, בניגוד לרצונו של מנהיג המרד, פלטשר כריסטיאן. כתוצאה מכך פרץ סכסוך אלים באי, במהלכו נהרגו כל הגברים מטהיטי וכמה מהמורדים. ובזה לא תמו הצרות: המצב הדרדר עוד אחרי שנבנתה באי מזקקה, והגברים החלו לשתות לשוכרה. המצב השתפר רק אחרי שנים, אז נותרו באי רק גבר אחד, ג'ון אדאמס, תשע נשים ומספר ילדים. כך מצאה את האי הספינה האמריקאית "טופז" ב-1808, כמעט עשרים שנה אחרי המרד.

עם השנים סופח האי פיטקרן לאימפריה הבריטית, וכיום הוא הטריטוריה הבריטית האחרונה באוקיינוס השקט. גרים שם כחמישים איש, הדוברים את השפה המקומית – ניב קראולי המערבב אנגלית עם שפת טהיטי; אך כנראה שמשהו עתיק השתמר בתרבות המקומית: בשנת 2003 הועמדו לדין 13 גברים – כמעט כל הגברים באי, ובהם ראש העיר סטיב כריסטיאן (צאצא של מנהיג המרד) – על הטרדות מיניות ומעשים מגונים שבוצעו בנערות באי. מה שנחשב, כנראה, מקובל באי, היה בלתי נסבל עבור רשויות החוק הבריטיות. אלא שבאוכלוסיה כה קטנה, השלכת רוב הגברים למאסר סותמת למעשה את הגולל על הקהילה כולה, שאינה יכולה להתפרנס. הפתרון שנמצא לבסוף היה מעין מעצר פתוח על האי, המאפשר לאסירים להמשיך לעבוד.

לפני 220 שנה, הימר פלטשר כריסטיאן שידו הארוכה של החוק לא תוכל להגיע עד לסלע הנידח פיטקרן. הוא לא לגמרי טעה. בפיטקרן כיום יש קהילה על סף התמוטטות – צעירים רבים עוזבים ולא חוזרים, והאוכלוסיה הולכת ומזדקנת. ספינות אינן יכולות לעגון באי כלל, והכלכלה מתבססת על סירות הפוגשות את הספינות הגדולות הרחק מהחוף הסלעי. למרבה השמחה, הממשלה מפעילה על חשבונה חיבור אינטרנט לווייני, עם רשת לכל בתי התושבים – אולי אפשר לומר שפיטקרן כיום קרוב לשאר העולם יותר מאי פעם.