המלחמה הסמויה מן העין

בתור קורא טוקבקים כפייתי, אני לא מתרגש מהתגובות האוטומטיות לידיעות ממערכת הבחירות בארה"ב. אנשים בישראל באופן כללי לא ממש עשירים בידע לגבי המועמדים, ועוד פחות מזה לגבי הכוחות הפועלים בכל אחת מהמפלגות, במאות הנציגים שלהם בשני בתי הקונגרס וחמישים המושלים, ועוד לא הזכרנו את הקונגרס שיש בכל אחת מהמדינות – שרבים כלל לא מודעים לקיומו.

בדרך כלל התגובות משקפות את הדעה הפוליטית של המגיב. ימנים רוצים את מקיין, כי הם חושבים שהוא מיליטנט. שמאלנים רוצים את אובמה כי הם חושבים שהוא יביא שלום. כל ידיעה, לא משנה מה תוכנה, מהווה עבור כל צד הוכחה שהוא הצודק. עד כאן זה לא שונה ממה שקורה בארץ בכל התחומים. ובכל זאת יש בזה עניין, כי סביר להניח שבתחום הזה יש פחות טוקבקיסטים בשכר, סתם מפני שחבל על הכסף.

המערכה באינטרנט היא לא רק בטוקבקים. בלוגרים משני הצדדים כבר עוסקים זה חודשים בהתקפות בלתי פוסקות זה על זה, בתשבוחות למועמד שלהם, ובנסיון למצוא פרטים מביכים על הצד השני. והנה אנו רואים פן חדש של המאבק הדיגיטלי: רבע שעה לפני ההכרזה על שרה פיילין כמועמדת לתפקיד סגן הנשיא, בוצעו שלושים שינויים בדף שלה בויקיפדיה – כולם, ככל הנראה, על ידי אדם אחד.

השינויים הם לחיוב כמעט בכל המקרים. מוזערו התזכורות לזכייתה בתחרות יופי, והפרשה בה היא נחשדה בשימוש לרעה בכוחה כמושלת, לצורך נקמה אישית בבעלה לשעבר של אחותה. אותו משתמש, אגב, ערך מספר שינויים גם בדף של ג'ון מקיין בערך באותו זמן, גם הם בעיקר לטובת מקיין. כמו כן נוספו הערות שוליים והפניות.

התזמון הזה לא מקרי. זה אמנם מחשיד, אבל כנראה שהכוונה היתה לתפוס את גל האמריקאים שירוצו לויקיפדיה לברר מי זו בכלל השרה פיילין הזו, שמחוץ לאלסקה לא ממש שמעו עליה. כנראה שזה עוד טריק שצריך לרשום בספר ההוראות לניהול קמפיין באינטרנט. העיתונים, אגב, די משועשעים מזה: הסאן חוזה מרקורי (העיתון הנפוץ בעמק הסיליקון) מדווח על "משיכת חבל" מאחורי הקלעים של הערך "שרה פיילין" בויקיפדיה. הוושינגטון פוסט, לעומת זאת, חושב ששינויים פתאומיים יכולים להיות כלי לניחוש חדשות מראש: מי שניטר את הדף הנ"ל בויקיפדיה יכול היה לדעת מראש מי תהיה המועמדת.

(במאמר מוסגר, אני משועשע מהצורה בה המהלך הפוליטי המפוקפק ביותר משכנע את המשוכנעים בצורה כה מוחצת. ראו לדוגמה את מולי בנטמן – שבצורה מאוזנת תומך במקיין ומבקר את אובמה – מרעיף שבחים על פיילין, שנסיונה הפוליטי מסתכם בראשות עיירה בת פחות מ-6,000 תושבים, ובעשרים חודשים כמושלת במדינה בה יש יותר איילי-צפון מאזרחים.)

(דרך בוינגכפול)

טוקבק גנרי מספר 130

לא רק שהוא לא קרא את הכתבה, ולא רק שאין לו משהו להגיד בכלל, הוא גם חייב שכולם יקראו את זה. הטוקבק הטהור.

שייך לטור הדעה של אבי בליזובסקי, אופטימיסט חסר תקנה. אבל הטוקבק כל כך גנרי, שהוא מתאים כמעט לכל כתבה. כולל בספורט.

אטלנטיס שוקעת

אחרי 5 שנים בגלקסיית פגסוס, ערוץ SciFi ביטל את הסדרה סטארגייט: אטלנטיס. למי שלא מכיר, אטלנטיס היא ספינאוף של הסדרה המצליחה סטארגייט SG-1, שבעצמה נולדה מתוך הסרט "סטארגייט". הופקו 10 עונות של SG-1, התקופה הרציפה הארוכה ביותר עבור סדרת מד"ב; "אטלנטיס" עצמה היתה בין הסדרות הנצפות ביותר בערוץ, אך בשנים האחרונות הצופים אהבו יותר את הכיוון ההומוריסטי של סדרות כמו "יוריקה".

מצד שני, SG-1 ממשיכה לחיות בסרטי טלויזיה שיוצאים פעם בשנה בערך, וזה מובטח גם לאטלנטיס. הפרק האחרון, "אויב בשער" (שיהיה במקרה גם הפרק ה-100 של הסדרה) לא יסגור את העלילה, שתמשיך בסרט בן שעתיים הצפוי לצאת ב-2009.

בין זה ובין הסיום של באטלסטאר גלקטיקה בעוד כמה חודשים, המצב קשה. עכשיו הכל תלוי ב-Dollhouse.

עדכון: עכשיו הכל ברור. בשנה הבאה תתחיל סדרה חדשה שתיקרא Stargate Universe. ובסדרה: סיפורו של צוות על הספינה Destiny, המתוכנתת לטיסה אל הצד השני של הגלקסיה, והצוות לכוד בה ולא יכול לשוב. וזה אפרופו דברים שסטאר טרק כבר עשו.

איים אבודים: פיטקרן

בשנת 1789 עשתה ספינת הוד מלכותו "באונטי" את דרכה מטהיטי, שם הועמסה בשתילי עץ הלחם – שהיו אמורים לשמש מזון לעבדים בקריביים. אבל הספינה לא הגיעה ליעדה: פרץ בה המרד הידוע, שהונצח בספרים ובקולנוע. המורדים השליכו את הקפטן והצוות הנאמן לו לסירת הצלה, והמשיכו בדרכם אל הלא-נודע.

בתחילה הם ניסו להתיישב באי טובואה, שם זכו לקבלת פנים "חמה" מהשבט הקניבלי שגר באי. כעבור שלושה חודשים בלבד חזרו לטהיטי, שם נטשו את הספינה 20 איש שהחליטו להסגיר את עצמם לצי המלכותי; המורדים הנותרים הפליגו משם וחיפשו אי נידח ככל האפשר, כדי לא יימצאו לעולם. אך הם גם חטפו מטהיטי שישה גברים ואחת עשרה נשים – אחת מהן עם תינוקה. הם ויתרו על איים ידועים שעברו בדרך והמשיכו להפליג, עד ש"גילו מחדש" את פיטקרן – כי מפות הצי המלכותי היו שגויות.

החיים באי לא היו קלים. אמנם, היה שפע מזון ומים, ומזג האויר באיים נעים, אך החטופים רצו לחזור לטהיטי – לשווא, כי "באונטי" הועלתה באש מייד עם הגיעם לאי. בנוסף, חלק מהמורדים התייחסו אליהם כאל עבדים, בניגוד לרצונו של מנהיג המרד, פלטשר כריסטיאן. כתוצאה מכך פרץ סכסוך אלים באי, במהלכו נהרגו כל הגברים מטהיטי וכמה מהמורדים. ובזה לא תמו הצרות: המצב הדרדר עוד אחרי שנבנתה באי מזקקה, והגברים החלו לשתות לשוכרה. המצב השתפר רק אחרי שנים, אז נותרו באי רק גבר אחד, ג'ון אדאמס, תשע נשים ומספר ילדים. כך מצאה את האי הספינה האמריקאית "טופז" ב-1808, כמעט עשרים שנה אחרי המרד.

עם השנים סופח האי פיטקרן לאימפריה הבריטית, וכיום הוא הטריטוריה הבריטית האחרונה באוקיינוס השקט. גרים שם כחמישים איש, הדוברים את השפה המקומית – ניב קראולי המערבב אנגלית עם שפת טהיטי; אך כנראה שמשהו עתיק השתמר בתרבות המקומית: בשנת 2003 הועמדו לדין 13 גברים – כמעט כל הגברים באי, ובהם ראש העיר סטיב כריסטיאן (צאצא של מנהיג המרד) – על הטרדות מיניות ומעשים מגונים שבוצעו בנערות באי. מה שנחשב, כנראה, מקובל באי, היה בלתי נסבל עבור רשויות החוק הבריטיות. אלא שבאוכלוסיה כה קטנה, השלכת רוב הגברים למאסר סותמת למעשה את הגולל על הקהילה כולה, שאינה יכולה להתפרנס. הפתרון שנמצא לבסוף היה מעין מעצר פתוח על האי, המאפשר לאסירים להמשיך לעבוד.

לפני 220 שנה, הימר פלטשר כריסטיאן שידו הארוכה של החוק לא תוכל להגיע עד לסלע הנידח פיטקרן. הוא לא לגמרי טעה. בפיטקרן כיום יש קהילה על סף התמוטטות – צעירים רבים עוזבים ולא חוזרים, והאוכלוסיה הולכת ומזדקנת. ספינות אינן יכולות לעגון באי כלל, והכלכלה מתבססת על סירות הפוגשות את הספינות הגדולות הרחק מהחוף הסלעי. למרבה השמחה, הממשלה מפעילה על חשבונה חיבור אינטרנט לווייני, עם רשת לכל בתי התושבים – אולי אפשר לומר שפיטקרן כיום קרוב לשאר העולם יותר מאי פעם.

איים אבודים: סוולבארד

הנקודה הצפונית ביותר באירופה (בהסתייגויות מסוימות) היא נורדקאפ, אי שם בצפון נורבגיה. לא נותר אלא להמשיך משם 700 קילומטרים צפונה, ולהגיע לקבוצת איי סוולבארד (Svalbard). האיים האלה היו כנראה ידועים לויקינגים עוד במאה ה-12: פירוש השם שהם נתנו לאיים הוא "חופים קרים". ההולנדי בארנטס גילה את האיים רשמית ב-1596, ומאז הפכו לנמל הבית של ציידי לוויתנים מאירופה כולה – מסקנדינביה ועד ספרד.

עיר הבירה Longyearbyren

בתחילת המאה ה-20 החלו מספר מדינות בכריית פחם באי. עם תום מלחמת העולם הראשונה הפך האי לחלק בלתי נפרד מממלכת נורבגיה (יש אומרים, כפיצוי לנורבגים על נזקי המלחמה). אך האמנה הבינלאומית העניקה למדינות החותמות רשות לנצל, בצורה שוויונית, את המשאבים הטבעיים של האי. וכך קיימת עד היום התיישבות רוסית, אוטונומית כמעט לחלוטין, בעיר בארנטסבורג – שכל תושביה עובדי חברות הכרייה הרוסיות.

סכנת דוביםכמה קר בסוולבארד? פחות ממה שאתם חושבים. הזרם האטלנטי, שמשאיר את הפיורדים פתוחים גם בחורף, ממתן את האויר הארקטי הקפוא. בקיץ הטמפרטורה מגיעה ל-5 מעלות, ובחורף ל-12 מתחת לאפס (והחוף המערבי חם יותר באופן משמעותי מהאזורים המזרחיים). שמש חצות משאירה את 2,400 התושבים ערים מאמצע אפריל ועד אמצע אוגוסט. הלילה החורפי נמשך מסוף אוקטובר ועד פברואר – מתוכם חודשיים וחצי של חושך מוחלט. מי שאוהב את התנאים הקרירים האלו הם דובי קוטב, הנפוצים בכל האי, וגם שועל ארקטי לבן ואיילי הצפון.

ממשלת נורבגיה החליטה לנצל את הפריזר הטבעי הזה, ובנתה כספת לזרעי גידולים חקלאיים מכל העולם. הקומפלקס נבנה בתוך מערה טבעית, שהטמפרטורה בה היא 6- מעלות. הזרעים, שנתרמו על ידי 1,400 מאגרים שונים בעולם, נשמרים בקור גדול אף יותר, למקרה שמישהו יחליט להתחיל מלחמה גרעינית, או להשתמש בנשק ביולוגי שיכחיד את כל החיטה והאורז בעולם. בינתיים אחד השימושים הוא כגיבוי למאגרים האחרים, וכבר היו מקרים שמכוני מחקר נפגעו במלחמות ואסונות טבע, וחידשו את המלאי שלהם מן הכספת.

ואי אפשר בלי עוד איזה סלע קטן באמצע הים… קבלו את הופן, באזור הדרום-מזרחי של סוולבארד. התגלה ב-1613, וכיום הוא בית לתחנת מזג אויר של השירות המטאורולוגי הנורבגי. סה"כ אוכלוסיה: 4. איזה כיף.

לא עשו אותי באצבע

פוסט אורח של שגיא, שפעם היה לו בלוג בשם "נשבר", אבל בינתיים נשבר לו מזה.

הפוסט הזה התחיל בתור טוקבק למאמר המערכת המרגיז שהתפרסם היום ב-"הארץ". הנה ציטוט מתוכו:

קשה להבין מדוע דווקא טביעת אצבע, שהיא אמנם ייחודית ולכן מאפשרת זיהוי מוחלט, מעוררת התנגדות בחברה שבה רוב המידע האישי הוא בר השגה, בין באמצעות בית המשפט ובין בדרכים לא חוקיות. קופות החולים נוצרות במחשבים את כל הסודות הרפואיים של הציבור, רשויות המס והבנקים מחזיקים במידע הכספי, החברות הסלולריות יודעות עם מי דיברנו, מתי ואיפה, וחברות האשראי יודעות מה הרגלי הצריכה ומסלול הנסיעה והבילוי בארץ ובחו"ל של מחזיקי הכרטיסים.

אי אפשר למנוע קיום מאגרי ידע בעלי פוטנציאל של פגיעה בפרטיות; יש להמציא אמצעים טכניים וחוקיים לחסימת זרימת המידע מגורם אחד למשנהו. המידע האישי המאפשר לחברות מסחריות להטריד אזרחים בטלפונים ובמיילים הוא פולשני ומעיק יותר מכל שימוש שתעשה המדינה בטביעת אצבעות.

לא, אני לא מתכנן קריירה פלילית, וכמו כן אינני "מפחד מהקידמה". אבל אני מבין את השלכותיה.

הכותב מציין, ובצדק, שכבר קיימים מאגרי מידע רבים – רפואיים, פיננסיים וכו` – שלהם פוטנציאל רב לפגיעה בפרטיות. אולם מסקנתו – כי יש להשלים השלמה גורפת עם קיומם ולהסתמך על טכנולוגיה וחקיקה כדי להסדירם – טועה בשלוש נקודות:

ראשית, יש הבדל מהותי בין מאגר מידע חיוני – כגון מאגר מידע רפואי – לבין מאגר טביעות האצבעות המוצע. רופא לא יוכל לתת לך טיפול הולם בלא גישה להסטוריה הרפואית שלך. הפקיד במשרד הפנים יכול גם יכול להסתדר בלי טביעת האצבע שלך. במילים אחרות – העובדה שחלק מהמידע האישי כבר אינו פרטי לא מחייב ויתור על כל פרטיות שהיא.

שנית, עצם הרעיון שניתן לסמוך על אמצעים טכנולוגיים להגנה על מידע ממוחשב מגוחך מעיקרו. מאגרי מידע זולגים, והדרך היחידה לשמור על מידע היא להימנע מלתת אותו, נקודה.

בנושא מקורב, זיוף תעודות ביומטריות אכן קשה יותר, אך מי שטוען שהוא בלתי אפשרי מתעלם מהעובדה שלא קיימת שיטת הגנת מידע שלא נפרצה. גם מערכת זו תיעקף, והתוצאה הסופית תהיה קיום מאגר הטביעות בלא התועלת שקיום זה אמור להביא.

זה מביא אותי לנקודה האחרונה: ההסתמכות על חקיקה כאמצעי להסדרת הגישה למאגרי מידע. זו אולי הבעיה העמוקה ביותר, והסיבה המרכזית להתנגד להקמתו.

אחד המגיבים למאמר ב-"הארץ" כתב "אינני רואה סיבה מדוע אדם ישר צריך להתנגד לסידור הזה". ובכן ידידי, אתה אולי אדם ישר. אבל מה עם הממשלה שלך? אתה מתכוון למסור לגופי השלטון מידע פרטי, ונרמז מכך שאתה סומך עליהם שישתמשו בו בתבונה. אינני רואה כל סיבה לאמון הזה. הכנסת אחראית לפנינים כגון חוק טל, הסעיף העוסק בהעלבת עובד ציבור, חוק קסדות האופניים, חוק הגבלת אתרים באינטרנט – וזאת בלי לגעת בנושאים שנויים יותר במחלוקת.

הנסיון מלמד שהמחוקקים בארץ אינם שקולים, ובהעדר חוקה די בקואליציית נוחות חולפת כדי להעביר החלטות שהדעת מתפלצת מהן. בישראל, למרבה הצער, איש לא שומר על השומרים. כללי הגישה למידע יכולים להשתנות ברגע. המידע עצמו, מהרגע שהוכנס, נשאר. בעולם שבו אמצעי הבקרה ועיבוד המידע הולכים ומשתפרים, ההגנה היחידה של האזרח היא שמירה נחושה על הפרטיות שלו. כן – אפילו מהשלטון. אולי בעיקר מפניו.

סליחה על הקלישאה, אבל הם יקבלו ממני רק אצבע אחת. ואתם יודעים איזו.

הערה מנהלתית מספר 163

ושוב שדרוג של וורדפרס, לגרסה 2.6. שוב השדרוג לא עבר חלק, אם כי לא באשמת וורדפרס: אחד הקבצים כנראה לא הועבר כמו שצריך ב-FTP. יבוא יום ואני אעבור מגו דדי לספק נורמלי, שיש לו SSH, ואז זה לא יקרה יותר. הצורה הנוכחית, העברת קבצים שרשומים בהם מפתחות סודיים וסיסמאות ב-plain text, היא ממש מגוחכת.

ואם כבר מדברים על מחדלי אבטחה, אל תתנו לשקרים של הממשלה להטעות אתכם בעניין המאגר הביומטרי. היום שמעתי את מנכ"ל משרד הפנים אומר ברדיו, שמי שאומר שהמאגר מסוכן הם "גורמים אינטרסנטים". צודק בהחלט – אלה אנשים עם אינטרס ברור לשמור על פרטיות ועל שארית זכויות האזרח שעוד נותרו כאן, וזה ממש לא נוח לממשלה. התירוצים של מלחמה בפשע ובטרור נשלפים שוב, וכמו תמיד הציבור קונה את זה.

אולי בעצם הכישלון המביך של המשטרה לטפל בפשע – המאורגן או המבולגן – הוא קונספירציה? כך אפשר להשתמש בתירוץ של מלחמה בפשע כדי להמציא עוד ועוד גזרות דרקוניות, ומי שמתנגד הוא כנראה מהפושעים, או מהבוגדים, או סתם מהסמולנים. אם אלה מתנגדים, כנראה שזה חוק טוב! כך, לפחות, אומר ההיגיון הטוקבקיסטי.

כותרת חודש אוגוסט עוסקת בפורנו-שעונים. מידת המורכבות של המכונות הזעירות האלה היא אדירה, וכל זאת כשבעצם יש טכנולוגיה אלקטרונית טובה יותר. אז לשם מה הסיבוך? כי אפשר, כי זו אומנות עתיקה ומודרנית כאחד, כי זה יוקרתי. במדינות תרבותיות, שעון הוא חלק בלתי נפרד מהופעה – אם צריך ללבוש חליפה, לדוגמה, אי אפשר לבוא עם שעון דיגיטלי בעשרים שקל. אבל בישראל רק מעטים שמים לזה לב, והרוב הולכים בלי שעון בכלל, או מקסימום עם סווטש. Not that there's anything wrong with that (יש או אין לכם שעון? כיתבו בתגובות). כותרת החודש הקודם, ערים ביום ובלילה, עברה, כרגיל, לגלריה.