הפרענקים העליזים

עכשיו כשציפי ליבני היא יו"ר קדימה, ושאול מופז (מי?) הסתלק בבושת פנים, אפשר לדון לרגע בניסיון הפתטי שלו לגייס לטובתו את השד העדתי הקשיש. מישהו שאולי שייך למטה ליבני השתמש בביטוי "כל הצ'חצ'חים הלכו למופז", אחר-כך אותו מישהו אלמוני שודרג ל-"בכיר", והידיעה שודרה בשמחה בכל אמצעי התקשורת. העניין הזה מייד שולב במאמץ ההסברתי של מופז, כשכל תומכיו מתקשרים מייד לכל תחנות הרדיו ומבקשים להתראיין בעניין הזה, כדי לחלוב אותו עד טיפת הרעל האחרונה.

האם עדיין יש בכוחה של המילה הזו לשנות תוצאות של בחירות? ואולי ממילא מי שמקבלים החלטות לפי עדה, כבר נמצאו במחנה מופז? או שהמילה כבר גוייסה לכל מאבק פוליטי בשלושים השנים האחרונות, ואיבדה את משמעותה?

כדי לבדוק את העניין הזה, אני פונה לבדוק את גורלה של מילת-גנאי מזוהמת משפה אחרת: המילה "fag", כקיצור של "faggot". המקור שלה לא לגמרי ברור, אבל ידוע שכבר כמאה שנה היא משמשת בארה"ב כינוי מעליב להומוסקסואלים ולגברים בעלי "התנהגות נשית". אלא שבשנים האחרונות, המילה אומצה על ידי הומוסקסואלים רבים, המכנים זה את זה "fag"; זה דומה לאימוץ המילה "nigger" על ידי שחורים, ולשלל מילות הגנאי לתאור גיקים.

זה לא מסתיים שם. באתר 4chan, כבשן התרבות האינטרנטית, שם הכל רץ הרבה יותר מהר, המילה fag קיבלה מזמן משמעות שונה. הכל החל ברצון להעליב את ה-"פרוותיים", ובניסיון להקביל את הפטיש המוזר שלהם להומוסקסואליות. כך נוצרה המילה furfag. באותו הליך מואץ שמאפיין את 4chan, הם אימצו את המילה, והשתמשו בה לתאר את עצמם. אבל המילה אומצה במהירות הבזק על ידי אחרים: בתחילה כדי לתאר מישהו בצורה מעליבה, ומייד היא מאומצת על ידי מושא העלבון ומאבדת את משמעותה המעליבה. כך נוצרו מילים כמו eurofag – אירופאי; christfag – נוצרי מאמין; newfag – משתמש חדש שאינו מכיר את החוקים הפנימיים (המסובכים) של האתר (מקביל במידה מסוימת ל-noob). ראיתי גם מישהו שמתייחס לעצמו במילה straightfag – כלומר הטרוסקסואל!

זה לא חדש שהעלבון של אתמול הוא מילה פשוטה היום. הארי הודיני, מלבד היותו הקוסם הידוע בהיסטוריה, אהב לחשוף את הטריקים של מרפאי-אליל וטוענים לכוחות על טבעיים סטייל אורי גלר. הוא כינה את מעשיהם במילה "humbug" – אז מילה בלתי נעימה, מהסוג שלא נוהגים לכתוב בעיתון; היום, מילה ארכאית שספק אם מישהו מייחס לה משמעות כלשהי. כשהצמד פן וטלר יצר תכנית טלויזיה, שעסקה בחשיפה של אותו סוג של רמאים, הם רצו לקרוא לה humbug – אבל ההצעה נפלה, כיוון שאיש אינו מבין את הכוונה. הם בחרו במקבילה המודרנית של אותה מילה: bullshit. מן הסתם, בעוד חמישים שנה המילה תישמע פרובינציאלית ומיושנת. זה טבעה של שפה חיה.

גם המילה צ'חצ'חים – פעם ביטוי להתנשאות וזלזול (מקובל שמקורה בצלילי ח ו-צ' שבלטו באזני מי שלא דיברו מרוקאית) – כבר איבדה את האפקט שהיה לה פעם. היא שורדת רק בגלל פוליטיקאים ברמות כאלה ואחרות, שמפיקים תועלת משנאה בין-עדתית והנצחה של הפרדה אידיוטית שאין לה תוחלת. למרבה הצער, לישראלי הממוצע אין מספיק חוש הומור בשביל לאמץ עלבון ולנטרל את עוקצו – אך לא הכל אבוד. אני מציע להעניק למילה משמעות חדשה: צ'חצ'ח הוא מי שלמילה צ'חצ'ח עדיין יש את אותה משמעות ישנה בעיניו, בלי קשר אם הוא המעליב או הנעלב, המזרחי או האשכנזי, האזרח התמים או הפוליטיקאי הנצלן. לפי משמעות זו, יכול להיות ש"כל הצ'חצ'חים הלכו למופז". אבל אני לא לגמרי בטוח.

הערה מנהלתית מספר 248

מאז גרסה 2.6 של וורפרס, מספרי הפוסטים משתוללים ללא הכר. נראה לי שהאשם הוא בשמירת הגרסאות האינסופיות, וגם העלאה של תמונות איים אקזוטיים מקדמת את המיספור. זה מרחיק עוד יותר את מספר הפוסט הסידורי מכמות הפוסטים האמיתית שיש בבלוג. במקרה שלי, זה מסווה את מיעוט הפוסטים המביך.

בימים האחרונים אני חש ביתר-שאת את חוסרו של שמאל מתון בישראל. ואין הכוונה לשמאל מדיני – ממילא אפילו הליכוד כבר מקבל את הרעיון של מדינה פלסטינית – אלא שמאל השומר על זכויות אדם ואזרח, ועל הפרדת הדת מהמדינה. הפוסט של אורי קציר ב-"אפלטון" ממחיש את הסכנה שיש בקבוצת אוכלוסיה בעלת כוח ניכר, מאורגנת וממושמעת, עבור הרוב האזרחי התמים בישראל, שבתחומים אלה אין מי שמייצג את ענייניו בכנסת ובממשלה. קציר חוזה את שובה של מפלגה חילונית, אנטי-קלריקלית, לזירה הפוליטית; אך אני חושש שהוא אופטימי מאוד.

האזרח הישראלי בדרך כלל מצביע לפי מדיניות חוץ, או במילים חריפות – לפי כמה הוא שונא ערבים (כמה מגוחך שזה נכון גם בבחירות מוניציפליות). בכל מערכת בחירות יש יוצאים מן הכלל – כמו שינוי בזמנה, כמו מפלגת הגמלאים בכנסת הנוכחית. אך על המשבצת הזו צפויות להתחרות מפלגות רבות – החל בעלה ירוק שהיתה כבר קרובה בעבר לעבור את אחוז החסימה, דרך הירוקים שעניינם בהחלט צבר פופולריות בשנים האחרונות (האמנם?), ועד מפלגות סקטוריאליות שונות ומשונות, שלעיתים קרובות שואבות קולות מהמאגר הזה, רק כדי לבזבז אותם.

מצד שני, יש אכזבה רבה ממפלגות הקואליציה הנוכחית. הליכוד צפוי להרוויח מזה רבות, אך האם הקולות האלה יזלגו גם לטובת מפלגה חילונית, שמדיניות החוץ שלה היא משנית לנושא המרכזי? כרגע אין באופק מפלגה כזו, שיכולה לסחוף את הציבור החילוני, זה שלא רק נושא בנטל המיסים והמילואים – אלא גם זכויותיו מתכרסמות כל העת.

כותרת חודש ספטמבר מורכבת משלושה אקלימים סטראוטיפיים של הפלנטה "ארץ". משמאל: הרים מושלגים בצ'ילה. תמונה מאת Lapidim ברשיון CC:By-NC. במרכז: דיונות באיים הקנריים. תמונה מאת Szeke ברשיון CC:By-NC-SA. מימין: יער-גשם בפוארטו ריקו. תמונה מאת crossfirecw ברשיון CC:By. כותרת החודש הקודם, בה כיכבו קרביים מורכבים של שעונים מכניים, עברה, כרגיל, לגלריה.

שבוע פורה במיוחד

עקב עונת הטלויזיה הממשמשת ובאה (למעשה כבר התחילה), מיהרתי השבוע לצפות בכמה סרטים שבעוונותי טרם הספיקותי. להלן התרשמות כללית. הקורא\ת חד\ת העין ודאי י\תשים לב שכמה מהם שייכים לקבוצת "סרטי המלחמה הקרה"; זאת, כמובן, לקראת המלחמה הקרה השניה שנמצאת בהכנה ברגעים אלה ממש במשרדו של החבר ו' פוטין.

"תיק איפקרס" (1965). מעין אנטי-ג'יימס בונד, עם מייקל קיין כפושע זעיר, חובב בישול גורמה, שגויס לריגול הנגדי כאלטרנטיבה לכלא. קצת מעקב ישן וטוב, קצת משרדים סודיים מוסווים מאחורי מפעלים תמימים למראה, קצת טובות מהסקוטלנד יארד. בניגוד לסרטי פעולה של היום, בסרט הזה יש ממש שחקנים. חבל שהכל מתמוטט בשליש האחרון של הסרט, עם תפנית עלילתית לכיוון סרט מד"ב זול במיוחד. מצד שני, ג'יימס בונד הלך הרבה יותר רחוק בכיוון הזה.

"המרגל שחזר מן הכפור" (1965). באמת חמור שלא ראיתי את זה עד היום. ריצ'רד ברטון נותן את אחת ההופעות הגדולות שלו, בעיבוד הקולנועי לרומן הקלאסי של ג'ון לה קארה. מרגל שעייף מהעבודה הקשה נשלח למשימה אחת אחרונה, מבצע מסובך שנועד להפליל סוכן אויב במזרח גרמניה. סרט עם אוירה כבדה ומעיקה, כמו החשש המתמיד של המרגל שמא ייתפס. מעולם לא חשבתי שצילום שחור לבן יכול להיות מרהיב, אבל הוא כן. גם ההעברה ל-DVD מעולה.

"משחקי מלחמה" (1983). טוב, את זה ראיתי כבר פעם, מזמן. האקר צעיר פורץ למחשבי הצבא האמריקאי וכמעט מתחיל מלחמת עולם שלישית. ההצגה של טכנולוגיית מחשוב בסרטים הוליוודיים היא מושא למשל ושנינה מזה שנים רבות; בסרט הזה המצב לא כל כך גרוע. אבל הכי טוב זה הצליל שעושות המקלדות. איפה אפשר למצוא מקלדות כמו פעם?

"ג'ונו" (2007). חשבתם שהריון לא רצוי זה טרגדיה? טעיתם. ג'ונו, בת ה-16 השנונה ביותר ביקום (*פלאשבק מטורף לבאפי*), מחליטה לבדוק איך זה לעשות סקס, עם החבר הכי טוב שלה, שהוא במקרה נחנח יהודי. היא נכנסת להריון, מוותרת על הפלה, ומחליטה למסור אותו לאימוץ לזוג יאפי עשיר. היא כאילו קולית עם כל העניין, מתחכמת ופולטת משפטי מחץ, אבל הדמות האמיתית והמקסימה שלה נגלית לעינינו בין השורות. והיא לא היחידה – ההורים שלה, שאמורים להיות מרגיזים ולא מבינים כמו בכל סרטי הנעורים, מתגלים כהורים הטובים ביותר אי פעם (חוץ מקית' מארס). סרט מעולה ומשמח-לב עד מאוד.

"מייקל קלייטון" (2007). עורך דין שמתמחה ב-"ניקוי בלאגנים" ומסובך בחובות, מנסה להתמודד עם הבלאגן הכי גדול בקריירה שלו: עמית לעבודה, שמייצג חברת כימיקלים סרטנית, משתגע ומחליט להחליף צדדים. עוד צעד במסעו הארוך של ג'ורג' קלוני להוכיח שהוא שחקן טוב. זהו תרגיל נפלא: סרט בו כמעט כל הדמויות רעות: קלייטון מנסה להיגמל מהימורים ולצאת מהלוואה שחורה שלקח; העו"ד שעבר לכאורה לצד נפגעי הסרטן, אבל בעצם הוא חולה מאניה-דיפרסיה שהפסיק לקחת את התרופות שלו; וטילדה סווינטון המצוינת, עורכת הדין של חברת הכימיקלים, כמלכת קרח קפואה הרבה יותר מזו שגילמה ב"נרניה". סרט מדכא להפליא.

כדי לא לצאת מדוכאים מהסרט, רוצו לצפות בסדרה המטופשת The Middleman. מהתלה חתרנית ודלת-תקציב, שצוחקת על – וגם עם – סרטי המד"ב והאימה של שנות החמישים והשישים. בפרק הראשון מוסבר, שהמפלצות המוזרות, המדענים המטורפים, והפושעים שרוצים להשתלט על העולם – אלה שכולם מכירים מהסרטים ומהקומיקס – באמת קיימים גם בחיים. זו הסיבה לקיומו של ה-Middleman: הוא נלחם בהם בכל דרך. הארגון שמממן אותו ומספק לו ציוד הוא כה סודי עד ששמו אינו ידוע. מין שילוב של "גברים בשחור" עם Get Smart המיתולוגית, פלוס איזכורי תרבות פופ בכל משפט, ודיאלוג שנון בקצב רצחני. לצפות ולצחוק, לפני שהמנהלים שמים לב ומבטלים את הסדרה.

מי צריך תוספת כרום?

בתעשיית הרכב האמריקאית יש אמרה ידועה: "אם זה לא נוסע מהר, צריך להוסיף כרום." זה לא עוזר לנסיעה, אבל זה עוזר לעשות את המוצר יוקרתי ומושך. אז למה גוגל צריכה דפדפן? למה השוק צריך עוד דפדפן? ועל מי מאיים "כרום"?

למרות הרושם הטוב שעושה הדפדפן כרום (במיוחד עבור גרסת בטא מוקדמת), גוגל אינה נמצאת בעסקי הדפדפנים. היא נמצאת בעסקי החיפוש ובעסקי הפרסום. אבל בנוסף לכך, היא מנסה (בהצלחה  מסוימת) להיכנס לתחום מחשוב הרשת, או "מחשוב ענן" כפי שקוראים לו לאחרונה. הכוונה היא כזו: המשתמש לא צריך להתקין שום תוכנה על המחשב שלו. כל הדברים שהוא צריך: מעבד תמלילים, גליון אלקטרוני, עיבוד תמונה, דואל – הכל יינתן לו מהאינטרנט, באמצעות הדפדפן. בתחום הדואל יש לגוגל הצלחה מוחצת, אבל שאר התחומים קצת מדשדשים.

יש לזה כל מיני סיבות: המשתמשים לא בוטחים מספיק ביישומי הרשת, היישומים עצמם לא טובים מספיק, והרשת איטית. בעיני גוגל (ורבים אחרים), אחד המכשולים הגדולים בדרך הוא אינטרנט אקספלורר, הדפדפן הנפוץ בעולם. לאקספלורר יש המון חסרונות ורק שני יתרונות: הוא מותקן בכוח אצל כל מי שיש לו עותק של Windows, והוא מנצל היטב את מיליארדי הדפים השבורים והעקומים שיש באינטרנט, כי הוא היחיד שמציג אותם בצורה סבירה (והוא גם הסיבה לקיומם).

גוגל מאוד רוצים לערער את המעמד הזה: הוא פוגע בעסקים שלהם (באופן מקרי, הוא פוגע גם בכל משתמש אינטרנט באשר הוא). "כרום" מהווה, בעצם, סימן דרך עבור כל מפתחי הדפדפנים – לאן ניתן לקחת את יישומי הרשת וחוויית האינטרנט בכלל. הבחירה שלהם במנוע Webkit אינה מקרית: גוגל אינם מעוניינים ביכולת של פיירפוקס להציג נכון גם אתרים שבורים; ההיפך הוא הנכון. הם רוצים לחשוף את האתרים השבורים בפומבי. ראה, משתמש יקר, כמה מזלזלים בך! כמה האתר הזה גרוע! השווה אותו לאתר המתחרה, הבנוי לפי סטנדרטים, נראה יפה ועובד מהר. זו גם הסיבה שאין גרסה של כרום ללינוקס – המשתמשים האלה ממילא בוחרים בדפדפנים סטנדרטיים.

לכרום יש הרבה חסרונות. מבחינה טכנית, מדובר בגרסה די מוקדמת – יש לה בעיות שונות ומשונות. עבור מי שמשתמש הרבה באתרים לא סטנדרטיים (הלו, ישראל), מדובר בעצם במוצר כמעט בלתי שמיש (ולא באשמתו). אבל זו ממילא לא המטרה שלו – המטרה היא לקעקע את אחיזת החנק של מיקרוסופט על משתמשי האינטרנט, אחיזה שמונעת את ההתפתחות של יישומי רשת מתקדמים. למרבה הצער, מיקרוסופט די רוצים למנוע התפתחות כזו, כי היא עלולה לאיים על האווזה המטילה ביצי זהב, המכונה "מיקרוסופט אופיס". דוגמה לשיקול הדעת של מיקרוסופט אפשר למצוא בהחלטה שפורסמה השבוע, לפיה אינטרנט אקספלורר 8 ימשיך לעבוד במצב "תאימות" (כלומר, כמו אקספלורר 6) עבור אתרי אינטראנט – עוד שוק בו מיקרוסופט אוחזת, ומקדמת בו באופן פעיל קוד לא סטנדרטי.

כרום הוא דפדפן חביב, מהיר מאוד, שעוד יש הרבה עבודה להשקיע בו, עד שיהיה ברמה של מוצר מוגמר. הוא לא הדפדפן המהיר ביותר וגם לא הבטוח ביותר – שני תארים אלה שמורים לאופרה (בו נכתב פוסט זה. אבל הוא איננו ברשיון קוד פתוח). אבל כניסוי כלים, כדגם תצוגה שמדגים את הכיוונים העתידיים אליהם צריכים מפתחי הדפדפנים לשאוף – הוא נסיון מוצלח למדי.