מקבץ בחירות

סיר הלחץ של הבחירות בארה"ב נותן את אותותיו ברשת. המוני האינטרנץ עוסקים הרבה בקידום הצד שלהם, והם לא נדרשים למשהו מתוחכם או עדין יותר מפטיש לפנים (כמו כן נראה שרובם תומכים באובאמה). הנה כמה פיסות משעשעות שליקטתי.

כשצריך לבחור בין הקיסר ובין מנהיג הג'דיי, במה תבחרו? אבל חובבי סטאר וורס לא סיימו בזה. להמשיך לקרוא

צליל של סיבית

מערכת המיני שלי התקלקלה. מערכת מיני זו מין קופסת פלסטיק גדולה עם כפתורים ואורות, שמשמיעה צלילים דרך שתי קופסאות עץ גדולות. אני משתמש בה בעיקר לשמוע רדיו או תקליטורים, אבל כמו אצל כולם, הדיסקים תופסים אחוזים קטנים והולכים מזמן השימוש. כך איבדה המערכת שלי כליל את היכולת להשמיע דיסקים – מרוב חוסר שימוש והצטברות אבק.

נותר, אם כן, להשתמש בכונן האופטי שבמחשב, וכאן פתוחות שתי אופציות. הראשונה היא אופציה עתיקה, הקיימת מאז שיש כונני תקליטורים: להשתמש במעגל האודיו של הכונן ולנגן את הדיסק. פעם לכל הכוננים היתה יציאה לאוזניות וכפתור ווליום, ואפילו כפתור Play והעברה קדימה. היום זה לא כמעט ולא קיים, אבל היכולת לנגן קיימת. כל מה שצריך זה לחבר כבל אודיו, שמגיע עם הכונן, לחיבור המתאים בכרטיס הקול (לכולם יש חיבור כזה, גם לאלה הכלולים בלוח האם).

האופציה השניה, והיא זו שהרוב משתמשים בה מבלי דעת, היא שימוש בתוכנה הקוראת את המידע על גבי הדיסק ושולחת אותו לכרטיס הקול. זה מה ש-Windows Media Player עושה, וגם רוב התוכנות האחרות, למרות שיש כאן המון עבודה מיותרת. הסיבה היא שזה תמיד עובד – גם אם אותו כבל אודיו לא מחובר (הטכנאי שהרכיב לכם את המחשב התעצל). זה גם מאפשר לתוכנות להשפיע על הצליל (איקווליזר) ולהציג את האנימציות הפסיכדליות שאף אחד לא אוהב.

מה עדיף? השיטה הראשונה דורשת אפס מאמץ מצד המחשב, שריד לתקופה בה מעבד ה-486 שלכם היה מתקשה להתמודד עם המשימה. ומעגל האודיו בכונן שלכם קיים בדיוק בשביל זה – אפילו כרטיס הקול לא מעורב בעניין: החיבור שהוא נותן לכבל האודיו מתחבר היישר ליציאה. הבעיה היא, שאותו רכיב אודיו בכונן הוא הרכיב הזול ביותר שיש בשוק. הכונן הרי מיועד לקריאה וצריבה של מידע, והאודיו שם רק כתוספת. לכן איכות הסאונד שמפיק הכונן היא ככל הנראה לא מן המשובחות.

השיטה השניה בזבזנית מאוד. התוכנה למעשה קוראת את המידע מהתקליטור, מפעילה עליו אלגוריתם לניקוי שגיאות, עיבוד סאונד, דגימה לצורך אותה אנימציה פסיכדלית, ואז שולחת אותו לדרייבר של כרטיס הקול בדרך להפקת הצליל מהכרטיס. מי שמשתמש בכרטיס הקול שיש על לוח האם, כנראה לא יקבל צליל טוב באופן משמעותי מזה שמפיק הכונן. אבל מי שיש לו כרטיס קול אמיתי, כזה שעולה יותר משלושה דולרים, יכול בהחלט להנות מאיכות ברמה די גבוהה.

כל זה לא משנה לי בכלל. אני צריך מערכת סטריאו שתידלק בבוקר ותעיר אותי. עוד יש מי שמתקן מערכות כאלה?

שיעור באמונה

אחרי שבפוסט הקודם התפתח, רחמנא ליצלן, דיון ענייני על סיבות לקיום מצוות אצל חילונים, ורצונם (או אי-רצונם) של אתאיסטים להשפיע על מאמינים, נתקלתי באיזכור שסרטון הרימונים של האחים קינן מופיע באתר "כיפה". מן הסתם התכוון העורך להעלות סרטון הומוריסטי בעל הקשר לחג הסוכות, אבל המגיבים, כך נראה, קיבלו את זה קשה.

חלק מהם נעלבו: "לא היה להם מה לעשות???" שאלה הילה בתגובה 4, והמגיב קובי התריס כי מה שעשו זה "ביטול תורה". לאפיקורסים שבינינו אזכיר, שביטול תורה זה כשאתה עוסק בכל דבר שאינו לימוד תורה או לכל הפחות לשם שמיים. כנראה שהמגיב קובי לא ממש הפנים מה זה חילוני ומה הוא עושה כל היום. מגיבים אחרים קיבלו את הסרטון בשעשוע, עם תגובות ה-"גדוווול" הצפויות. היו גם כמה מגיבים אפולוגטים שטענו שזה לא כתוב בשום מקום שלרימון יש 613 גרעינים בדיוק.

אבל כמה מהמגיבים, וזה החלק המעניין (אותי לפחות), סירבו בתוקף להאמין למראה עיניהם. לדוגמה המגיב "יהונתן" בתגובה 18, שמצד אחד טוען שהוא ספר ויצא לו בדיוק 613, ומצד שני טוען שלספור זה בכלל אפיקורסיות והכל תלוי בגישה. כנראה שליהונתן יש רימונים קוואנטיים: יש בהם בדיוק 613 גרעינים, אלא אם סופרים אותם, ואז זה משתנה. גם יערה בתגובה 20 טוענת שאצלה יש תמיד 613 גרעינים בדיוק. והכי הרשימה אותי יעל בתגובה מספר 1:

ברימון שלנו היה בדיוק[…] לא ספרתי אבל אני מאמינה בכך באמונה שלמה

הרי לכם תמצית האמונה הדתית במשפט אחד. אין לה כלל צורך לדעת את העובדות – יש לה את האמונה, וזה מספיק לכל דבר ועניין. האמת האמונית של יהונתן עמוקה אפילו יותר: אם אתה בודק, אתה מקלקל; אז למה לבדוק בכלל?

זו, בעיני, הנקודה: האתאיסט רוצה להוכיח שהתנ"ך מלא סתירות ודברים בלתי אפשריים, ושבמקרה הטוב הוא אוסף של אגדות בעלות ערך היסטורי מוגבל. המאמין כלל לא מעוניין בעובדות והוכחות, הן פשוט לא רלוונטיות עבורו. הויכוח הזה מתנהל בספירות שונות. ואם כך הדבר, מה הטעם לנהל את הויכוח?

סנדויץ' יום הכיפורים

קראתי היום פוסט מאת חנה בית הלחמי, "למה לא לצום ביום כיפור", ואת פוסט התגובה של גלעד סרי-לוי. בית הלחמי יוצאת כנגד החילונים/מסורתיים/שאר דתיים-למחצה, שלמרות שאינם מקיימים מצוות באופן כללי, צמים ביום כיפור, וזוהי, לטענתה, צביעות. אני מסכים איתה. עונה לה סרי-לוי כי אמונה דתית אינה שחור ולבן בלבד, ואין זה מקומה לקבוע לאנשים אלו מצוות לקיים וכיצד לחוות את אמונתם; עוד הוא אומר כי טיעוניה מתנשאים. אני מסכים איתו.

ובכל זאת, אני לא מסכים עם שניהם. ראשית עם חנה בית הלחמי: אמונה דתית היא פעמים רבות צבועה ותמיד חסרת היגיון פנימי. אמונה היא דבר שמבחינה לוגית קורס על עצמו על כל צעד ושעל; נימוקי התאולוגים, מאוגוסטינוס ועד ימינו, משכנעים הרבה פחות מנימוקי הנגד. זוהי גם הסיבה שזוהי "אמונה" ולא "לוגיקה": היא אינה מונעת מעובדות או מהיגיון. תאורים בדבר מופרכותה של אמונה דתית יש הרבה, והם הגיוניים להפליא. אך המרחק ביניהם ובין מאמרה של בית הלחמי הוא רב, רב מאוד.

אני חולק על חנה בית הלחמי בתחומים רבים, אבל לא זה העיקר כאן. כאשר היא כותבת מאמר המסביר את עמדתה, היא נוהגת לצאת מתוך הנחה שעמדתה צודקת, ומי שלא מסכים כנראה עבר אינדוקטרינציה. במקום לנמק את טיעוניה – ונימוקים טובים יש הרבה – היא עוסקת בבוז למי שלא מסכים איתה. לא רק שזה לא עוזר, אלא זה גורם לסלידה של הקורא ומחריף את הקיטוב. התוצאה היא שהיא לא משכנעת איש, והמאמר מועיל רק להתנשאות ולניפוח האגו.

גלעד סרי-לוי עונה לה באפולוגטיות והתבכיינות כה אומללה, עד שהגשתי חוסר נוחות לקרוא את דבריו. הוא פותח בסתירה של כמה נקודות במאמר של בית הלחמי, בהחלט בצדק – הטקסט שלה, כאמור, חלש למדי מבחינה לוגית. אבל ההמשך –

אני יכול רק לספר לך שהיו כופרים ותיקים מהם, ומוצלחים מהם. פעם, בתחילת תקופת הנאורות חשבו שעוד מעט כולם יבינו וינטשו את הדת. "תיזת החילון" קראו לזה.  לצערם, זה לא קרה. הדת ממשיכה ומתחזקת. בארצות הברית, המדינה הדתית הגדולה בעולם, לא יכול להבחר נשיא שאין אלוהים בחייו. גם ברוסיה, עשרות שנים של חינוך אתיאיסטי חלפו להן, והכנסיות שוב מלאות. ולא דיברנו על עלית האיסלאם. ככה זה, אין מה לעשות. אלוהים פופולארי יותר משפינוזה, וישו יותר פופולארי מהביטלס.

לא הבנתי מה זה אמור להוכיח – שהאנושות היא בלתי רציונלית? שהיא ממשיכה לדבוק בצורך האינפנטילי בחבר דימיוני, שיושב על ענן ומשגיח עלינו מלמעלה? הוא הרי הורס את הטיעון של עצמו: אם המספרים הגדולים הם הצודקים, הרי שהנצרות היא הדת הנכונה. ישו הרבה יותר פופולרי ממשה, ואפילו יותר ממוחמד. ארצות הברית היא הדוגמה שלו? כן, הם בוחרים רק אנשים דתיים, ואצלם "אתאיסט" הוא יותר גרוע מ-"טרוריסט". אלה האנשים שבחרו את ג'ורג' וו. בוש – פעמיים. הוא גם מתעלם מההפניה לקרוא את ספרו האחרון של דוקינס, למרות שהספר דן בטיעונים תאולוגיים: החל במסורתיים וכלה בטיעונים מודרניים, מנומקים היטב, שנוסחו על ידי פילוסופים בני זמננו המודעים לאתיאזם ולטיעוניו. במקום זה הוא אומר – אל תציעו לי ספרים, יש לי ספרים משלי.

בהמשך סוטה סרי-לוי למחוזות המיסטיקה:

…להבין את המורכבות שיש בעולם ה"מסורתי". כזה המנהל דו שיח מורכב עם האל ועם מקומו בחיי הפרט. אנשים רבים מאמינים בכח טרנסצנדנטי, אך אינם שלמים לגמרי עם מה שמכונה "מצוות מעשיות"…

כלומר – אנשים שנוח להם שיש למי להתפלל, אבל לא הגיוני בעיניהם שיצוו עליהם לעשות משהו. אם רק היה מאחורי זה משהו מעבר למוח האנושי, שעושה רציונליזציה למה שנוח להאמין בו.

יש אתאיסטים שנהנים להפשיט טיעונים דתיים למערומיהם. אני מסתייג מזה. הבעיה העיקרית שלי עם תשובתו של סרי-לוי היא האכזבה: סוציולוג ואנתרופולוג שמתכחש לנטיה האוטומטית של האנושות להאמין? האם הוא לא מודע לכתות-המטען? לפגאניות? או שאמונתו הדתית מונעת ממנו להבין את הקשר בין אמונות "פרימיטיביות" ובין הדת "הנאורה" של ימינו?

אז אחרי שהסתכסכתי עם שני הצדדים והרגזתי את כל העולם, אני נשאר בתסכולי: הויכוח כאן רדוד ועקר. בית הלחמי מתחילה בעמדה הרציונלית ומעטרת אותה באי-רציונליות, פילוג ושנאה. סרי-לוי מנסה למצוא טיעונים הגיוניים לטובת עמדתו המיסטית והאי-רציונלית. כל צד בטוח בצדקתו ומתבצר בעמדתו. דווקא לנוכח המצב הזה אני מוצא את ספרו של דוקינס "יש אלוהים?" מתון והגיוני: הוא לא חושש מהתמודדות לוגית עם גדולי התאולוגים. הוא לא חושך שבטו מהאמונה (ובמיוחד מהדת הממוסדת), אך הוא לא עושה זאת באמצעות בוז ופופוליזם, אלא נסמך על מדע והיגיון. ייטב לשני הצדדים אם יאמצו משהו מגישתו.