בעוד 10,000 שנה

בשעות אלה מסתיימת לה שנת 2008. כמו הרבה שנים לפניה, נדמה שהשנה המסתיימת היתה רעה למדי – כמה אסונות, משבר כלכלי עולמי, הפיכות צבאיות, ומלחמה קטנה לסיום. הפוסט הזה לא עוסק באף אחד מאלה, אלא בנושא בעל פרספקטיבה שונה לחלוטין.

מחקר גרעיני, בנייה ופירוק של נשק אטומי, וגם כורים גרעיניים, לא משנה לאיזו מטרה, כולם מייצרים פסולת רדיואקטיבית מסוכנת, שצריך "לקרר" אותה הרבה שנים – רצוי במקום בו היא אינה יכולה להזיק לאיש. לשם כך מוכשרים מספר אתרים בהם הפסולת תיקבר, בעומק של 700 עד 1000 מטרים. הפסולת צריכה להישאר שם כמה עשרות אלפי שנים. איך מבטיחים שאף אחד לא יחליט פתאום לבנות שם עיר, או לחפור באר, או לפתוח מכרה?

אי אפשר לנחש איך תראה תרבות אנושית בעוד 10,000 שנה. בטוח שהם לא ידברו בשפות שיש היום, לא יכירו את האותיות, ואולי גם לא יבינו מה זו קרינה. ולמרות זאת, צריך להזהיר אותם מפני האתר המסוכן. מצד אחד, צריך שיהיה מסר פשוט וברור, שאפשר יהיה להבין בכל שפה ובכל תרבות. מצד שני, צריך לספק מקסימום מידע, כי סתם אזהרות ריקות עלולות לזכות להתעלמות. ראו את הפירמידות, לדוגמה: כל ההפחדות והקללות לא עצרו את שודדי הקברים.

משרד האנרגיה של ארה"ב הקים צוותי חשיבה לנושא. ישבו שם אנתרופולוגים וארכיאולוגים, בלשנים, סופרי מדע בדיוני, מהנדסי חומרים, וגם אמנים. הם גיבשו מודל המורכב מ-5 "שכבות" של מידע, ברמת פירוט ומורכבות עולה. השכבה הראשונה היא מראה האתר עצמו: מקום מוזר, מפחיד, דוחה, שמצד אחד ברור כי הוא מלאכותי והושקעה בו עבודה רבה, ומצד שני עשוי חומרים חסרי ערך כלכלי, כדי למנוע שוד. חברי הצוות ישבו וחשבו, כיצד לעצב אתר שנראה תמיד מפחיד, גם אם לא מבינים בדיוק למה. להמשיך לקרוא

אין רשת

כמה טיפות גשם ומייד הכל קורס: רמזורים, כבישים, מערכות ניקוז. גם רשת הכבלים, זו שמזינה את הטלויזיה בחדר השני, וזו שמובילה אלי את סדרת הצינורות של האינטרווב. בזמן הסופה, בלילה, כבר התחילו ניתוקים באינטרנט, בעודי צופה בתסכול בנוריות המהבהות של המודם חסר האונים. היום גם הממיר הדיגיטלי שמעבר לקיר שבק חיים, והטלויזיה שם, שתמיד בווליום גבוה מדי ב-50%, נדמה.

השתררות נפלאה של שקט, יחד עם חוסר אינטרנט מייבש, פינו לי לפתע ערב שלם. הרדיו על 88FM (ג'אז ושירי שלג וחג המולד), שמיכת פוך וספר. אני ידוע בכך שקצב קניית הספרים שלי הוא בערך כפול מקצב קריאת הספרים שלי, אז תמיד יש דברים מוכנים. היום זה "קריפטונומיקון" של ניל סטיבנסון, פחות ספר ויותר גוש מלבני מסיבי של למעלה מ-1,100 עמודים. ככה צריך להיות, שלא יגמר מהר מדי, חס וחלילה. אחרי שגמרתי לקרוא את Snow Crash רצתי למצוא עוד ספרים של סטיבנסון, וזה הראשון שמצאתי, ועוד במחיר מציאה ממש.

העמודים רצים לי בספר ואז – פתאום – הכל חזר. המודם מסתנכרן, הטלויזיה מתחילה לצרוח את אות הפתיחה של הישרדות. זה בדיוק הזמן לשלוף את האוזניות האטומות לרעש, לכבות את המחשב ולהעמיד פנים שהתקלה נמשכת. ערב נעים לכולם.

לחץ (או, איך הייתי פחדן וכך שמרתי על עקרונותי)

אזהרה: פוסט אישי הכולל תלונות, רטינות ודברים בלתי רציונליים. מומלץ לכל אדם באשר הוא שלא לקרוא אותו כלל.

בשבועות האחרונים אני עסוק בניסיון להתקבל לעבודה אצל אחת מאימפריות הרשע הנפוצות בארצנו. הם נשמעו כאילו הם זקוקים לסיסטם מנג'ר בדחיפות, ולי כבר נמאס מהחופש לגמרי. אז התחלתי בסדרה אינסופית של ראיונות חוזרים ונשנים ומבחנים שארכו שעות, וגם בדיקה בטחונית.

משום מה הבדיקה הבטחונית הזו היתה חודרנית באופן בלתי סביר בעליל. אני כבר עברתי אי-אילו בדיקות בימי חיי, כפי שיעידו התחומים שעסקתי בהם בצבא, אבל דבר כזה עוד לא ראיתי. וכמובן שמייד בפתיחה הם מודיעים בטבעיות שכל זה יאומת על ידי בדיקת פוליגרף. זה, בשבילי, היה כבר יותר מדי. וכאן נמצא הפרדוקס: החנונים הכי גדולים – אלא שלא עולה בדעתם לגנוב/להדליף/לעשות מניפולציות – הם אלה שינופו מהבדיקה הנלהבת-מדי הזו. אז בחרתי בחנוניות, ויתרתי על כל העניין, וכך יצא שנשארתי נאמן לעקרונות שמירת הפרטיות שלי. כמה נורא.

במקום העבודה הקודם שלי, חברת הייטק גדולה שרוב עובדיה מהנדסים ואקדמאים, הגישה היתה שונה. האמון שרחשו שם לעובדים היה באמת יוצא דופן. אפילו סינון על האינטרנט לא היה שם, וברור שלו היה, העובדים היו מצליחים לעקוף אותו בקלות. לכן העדיפו לומר לעובדים: אנחנו סומכים עליכם שתעשו את שיקול הדעת הנכון. פרט לזה העבירו, כמובן, הדרכות בנושאי אבטחת מידע, social engineering וכו', כדי שלעובד יהיו כלים להחליט. בשטח זה היה מאוד אפקטיבי, וגם האוירה היתה טובה.

ביום רביעי האחרון, אחרי שנחרדתי מהדרישות המוגזמות וסירבתי להיענות להן, עשיתי את דרכי הביתה. זה היה יום אחרי שידור גמר "האח הגדול", ושמעתי ברדיו את הקריין מצטט את פסקת הסיום מתוך "1984". זה קצת מוגזם אולי, אבל במצבי הקשה, זה השפיע. כן, פיקוח בלתי פוסק זו שיטה יעילה לשלוט על אנשים. אבל המחיר הוא כבד, ואני לא רוצה לשלם אותו.

אז אם ידוע לכם על עבודה לבוגר ממר"ם, שאחרי שנים כתוכניתן עבר לתחום ה-IT בסביבת יוניקס, צ'לחו איזה מייל. ושיהיה חנוכה שמח.

כיצד להפיץ פאניקה בציבור

בזמן האחרון מסתובבים כל מיני אנשים ובוכים שהעובדים במשק מפסידים את כל כספם בבורסה, והמדינה צריכה לפצות אותם על זה מכספי משלם המיסים. כלומר אלו שלא הפסידו צריכים לתת כסף לאלו שכן. יש פה כל מיני נימוקים חברתיים, טענה שהם בכלל לא רצו להיות בבורסה (אבל כשהיו עליות אדירות, כמו ב-2006-7 למשל, לא היו תלונות), מאשימים את ביבי (תמיד טקטיקה פופולרית), אבל בסופו של דבר קשה למצוא בבליל הזה עובדות.

היום נתקלתי בפוסט "המפוטרים יפסידו כ-40% מפיצויי הפיטורים" בבלוג הסיבים האופטיים בישרא. אני אשתמש בו כדי להדגים איך אפשר לקחת מספרים תמימים ולעוות אותם עד כדי אובדן כל קשר למציאות. הפוסט מעלה מספר טענות; לעניינים הפרוצדורליים – כמו ענייני חוק וצוים של שר העבודה – לא אתייחס, כי אין לי מידע בנושא. אני מניח, לצורך העניין, שהכל נכון, למרות שזה כנראה מצדיק בחינה מעמיקה יותר. אני כן אבדוק את הטענות החשבוניות שמועלות בפוסט.

  1. "חברות רבות במשק ובעיקר חברות הייטק מפרישות לקרן הפיצויים של העובדים רק 80% מהשכר בטענה כי חלק מהשכר איננו רלבנטי לצרכי פיצויים."
    מאחר ויש לי מושג בענייני חישוב שכר, אני יכול לאשר את זה – באמת חלק מרכיבי השכר אינו רלוונטי לצרכי פיצויים, וזה נכון גם לגבי פנסיה. זה אולי נראה כמו טריק חשבונאי, אבל זה חוקי. בין הגופים שמשלמים רכיבי שכר שאינם מחושבים לצרכי פיצויים ופנסיה נמצאים מדינת ישראל וצה"ל. אגב, עובדים הנהנים מרכב ליסינג מוותרים מרצונם החופשי על חלק משכר הברוטו שלהם, וכך מפחיתים את ההפרשות לפיצויים ופנסיה (הפסד שיכול להצטבר למאות אלפי שקלים, ואיש אינו שם לב אליו). בקיצור אין בסעיף הזה שום סנסציה – פשוט ככה זה.
  2. "רוב קרנות הפיצויים הפסידו בשנת 2008 כ 20 אחוז מערכן וגם יותר"
    סתם מספר שלוף מהשרוול. באתר משרד האוצר (אקספלורר בלבד, כמובן) רואים שבממוצע הפסידו הקרנות 16%. אם מבודדים רק את קרנות הפיצויים מקבלים נתון דומה. אבל צריך לזכור שקרן פיצויים אינה נייר ספקולטיבי, אלא מכשיר חסכון לטווח ארוך. אם מרחיבים את הדוח כך שיכלול את השנים 2003 עד אוקטובר 2008, מקבלים שבממוצע הניבו קרנות הפיצויים רווח של למעלה מ-38%, שהם יותר מ-5.5% לשנה בממוצע, וזה אחרי ההפסדים הנוראיים של החודשיים האחרונים.
  3. "הרי שס"ה הפיצויים עשוי לקטון בכ 40 אחוזים ואולי יותר"
    זה כבר ממש שוס. אי אפשר לחבר אחוזים כאילו היו תפוחי עץ. אפילו אם הטענות היו נכונות, ההפסד היה רק 36% ולא 40%, וזה הבדל של 10% בהפסד. אבל כאמור, הסעיף הראשון אינו הפסד כלל, והשני הוא הרבה פחות דרמטי ממה שמוצג. בכל מקרה, ההפסדים בבורסה הם רק בחודשים האחרונים. מי שסופג את מלוא ההפסד הוא רק מי שצובר כספים בחודשים האחרונים בלבד. מי שהתחיל קודם, נהנה גם מרווחים יפים מאוד.

במקרה של הפסדים בקופת פיצויים, זה נראה כאילו שעובד, שמפקידים עבורו כסף בקופת פיצויים במקום לשלם לו פיצויים מקופת החברה, מפסיד. חשבונית זה עשוי להיות נכון (אם כי לא כרגע, כפי שהראיתי), אבל זו ראיה צרה מדי. היו כבר בעבר מקרים רבים בהם חברה פושטת רגל ואינה מסוגלת לשלם למפוטריה פיצויים כלל; הם נאלצים להצטרף לתור הנושים הארוך, עם סיכויים קלושים לראות משהו מכספם. הפקדה חודשית לקרן פיצויים מונעת מקרים כאלה, ומבטיחה את תשלום הפיצויים לעובד. העובד השמרן יעדיף קרן פיצויים בסיכון נמוך (יש קרנות שהרוויחו אפילו השנה!). רוב העובדים – וראיתי זאת במו עיני – פשוט בוחרים בקרן שמראה את הרווחים הכי גדולים; מן הסתם היא גם המסוכנת ביותר.

אם הצלחתם להגיע עד לכאן אחרי כל החישובים המשעממים, אני אסכם במשפט קצר: האנשים שאתם שומעים מדברים ברדיו ומצוטטים בעיתונים הם בעלי אינטרס, לא משנה אם הם מדברים בעד או נגד רשת בטחון. אני מסכים שהמדינה חייבת להבטיח לעובדים רמת חיים מינימלית, גם בשנות הפנסיה שלהם. אני לא חושב שהמדינה צריכה להחזיר להם כספים שאיבדו בגלל תאוות בצע או חוסר הבנה של הדברים שהם עושים עם הכסף שלהם.