מותו של ה-URL הארוך

אחת העצות הראשונות ב-SEO היא: כתובת הפוסטים צריכה להיות ארוכה, ולהכיל מילות מפתח מתוך הפוסט (בדרך כלל מהכותרת) וגם את תאריך הפרסום. הנימוק הוא, שמנועי חיפוש אוהבים מילים שהן חלק מה-URL, ולכן הפוסט יופיע גבוה יותר בגוגל. נימוק נוסף הוא, שהגולשים יכולים לראות אם הפוסט רלוונטי להם מבחינת הנושא והתאריך. אבל האם זה באמת עוזר?

מסתבר שלא כל כך. בטור שפרסם לאחרונה ג'ון דבוראק, הוא מביא מספר נתונים המערערים כמה תפיסות SEO מקובלות. הבלוג של דבוראק זוכה לסדר גודל של כמיליון צפיות בחודש, נתון נאה לכל הדעות. והנה, אחרי ששמע בעצתם של "מומחי" SEO ושינה את פורמט הכתובות (הוא משתמש בוורדפרס כמו כולנו), האתר ספג מכה קשה וירד מממוצע של 1.2 מיליון צפיות בחודש לכ-900 אלף. וזה לא שהלינקים הישנים הפסיקו לעבוד – הלינק הדיפולטי (זה עם מספר הפוסט) ממשיך לעבוד.

מה קרה? הכתובות החדשות ארוכות ומעצבנות, ובלתי אפשרי להקליד אותן ידנית; אבל הן אמורות ללכוד את תשומת ליבו של השליט האולטימטיבי, גוגל. בפועל, מספרי הצפיות יורדים, ותוצאות החיפוש בגוגל אינן משתפרות! הוא שוחח בנושא עם מפתחת שעזבה את גוגל לא מכבר, והיתה שם מעורבת בתחום אסטרטגיית החיפוש, והיא מאשרת: שיטת הכתובת המפורטת אינה עוזרת. בנוסף, קשה לשלוח את הכתובות במסנג'ר או באימייל, כי הן נחתכות או נקטעות; צריך לדעת איך מקצרים אותן (לדוגמה, באמצעות TinyURL) וגם אז הן הופכות חשודות בעיני רבים (ע"ע rickroll).

נדמה לי שמי שמשתמש בשיטה הזו עם בלוג בעברית עושה לעצמו עוול עוד יותר גדול, בין אם הוא מקליד slug אנגלי ידנית, ובין אם הוא משתמש בכתובות UTF-8 מזעזעות כמו בויקיפדיה העברית:

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A7%D7%95%D7%93_%D7%A9%D7%AA%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%9E%D7%AA%D7%95%D7%9A-%D7%97%D7%9E%D7%A9

לא יכול להיות שזה משפר את תוצאות החיפוש בגוגל!

התייחסות אחרונה בעניין נוחות השימוש. כאמור, כתובת כזו ארוכה אין שום סיכוי להקליד ידנית. אבל, אם המשתמש כבר ביקר בדף הזה, אז הוא יכול להסתכל על ה-URL ולראות את התאריך ונושא הפוסט, ואז לכאורה קל לו יותר למצוא מה שהוא מחפש. אבל מאחר ובכל דפדפן מודרני (פיירפוקס, אופרה, כרום, ספארי) יש תיבת URL מתקדמת, שמציגה את כותרות הדפים ומאפשרת גם חיפוש בהיסטוריה, אין שום צורך בכתובת ארוכה ומפותלת. עדיף לשים את המידע הזה בכותרת במקום בכתובת.

אם יש למישהו הוכחה שזה עובד (סטטיסטיקות לפני/אחרי), אשמח לשמוע. בינתיים אני קורא לכל מי שרוצה לשמוע להפסיק עם השטות הזו, ולחזור לכתובות באורך סביר. For great justice.

ניצחנו!

kiss_2איגוד תעשיית ההקלטה של אמריקה, המוכר בשם RIAA, מתמוטט: עשרות עובדים כבר פוטרו, וייתכן שכבר בשבוע הבא הארגון הזה יעלם לגמרי, ויטמע בתוך מקבילו הבינלאומי, IFPI ("הפדרציה הבין-לאומית של התעשיות הפונוגרפיות"). האיגוד הזה, המייצג את האינטרסים של חברות המוזיקה בארה"ב, נשלט בעיקר על ידי ארבע חברות המוזיקה הגדולות: EMI, סוני מיוזיק, וורנר מיוזיק, ויוניבסל מיוזיק גרופ. בשנים האחרונות נודע שמו של האיגוד הזה ברבים בעיקר בגלל מאבקו בשיתוף קבצי מוזיקה באינטרנט, ובמדיניות המפוקפקת של תביעות גרופות, כולל סטודנטים תפרנים, ילדים קטנים, וקשישים שאפילו אין להם מחשב.

לפני כחודשיים הכריז הארגון על סיום קמפיין התביעות אחרי חמש שנים, במהלכן נתבעו כשלושים אלף איש על שיתוף קבצים. רובם, אגב, בחר לשלם דמי כופר של כמה אלפי דולרים, מחשש שלא יוכלו לממן לעצמם הגנה משפטית; מי רוצה להתעמת עם סוללת עורכי דין אימתנית? כך נוצר מצב שחברות המוזיקה למעשה סוחטות אנשים שאין להם יכולת להגן על עצמם. הארגון טען שהוא עובר למדיניות חדשה: שיתוף פעולה עם ספקי אינטרנט, שיאתרו משתפי קבצים ויחסמו את החיבור שלהם לרשת. בשלב זה, התוכנית הזו אינה יוצאת לפועל.

כתבתי "ניצחנו!" בכותרת הפוסט למרות שלא ניצחנו כלל, ולא בטוח שיש קונצנזוס על מהו ניצחון. הסיבה לכותרת היא שגם ה-RIAA עצמו טען לניצחון, אחרי שהצליח, אחרי מאבקים משפטיים, להפיל את שירותי שיתוף הקבצים נאפסטר וגרוקסטר. האמנם הצליח? הרי שיתוף הקבצים רק הפך נפוץ יותר, קל יותר, זמין יותר. את הסוסים האלה איש כבר לא יחזיר לאורווה לעולם.

גם הפיכה שרירותית של כל שיתוף קבצים לחוקי היא לא הניצחון שאני מחפש. בסך הכל, אמנים צריכים להתפרנס, ולא רק הם: גם האנשים הטכניים באולפן ההקלטות, וגם הכמות העצומה של אנשים שעובדים מאחורי הקלעים של סרטים, לדוגמה. ניצחון אמיתי יבוא כאשר יפסיקו להתייחס לשיתוף מידע כאל משהו שצריך (או אפשר בכלל) לעצור אותו, ויתחילו להשתמש בו לקידום מכירות לדברים אחרים – כמו הופעה חיה או מרצ'נדייזינג; כאשר ההכנסות ממוזיקה ילכו לאנשים שעושים אותה, ולא למנגנון הסחטני של חברות-ענק; כאשר אפשר יהיה ליצור יצירות חדשות מתוך יצירות קיימות בצורה הוגנת, וללא תסבוכת-רישוי שעולה מיליונים. בינתיים, לפחות, אפשר לרשום ניצחון קטן על הגישה הכי לא נכונה בתולדות תעשייה כלשהי: התעללות בלקוחות הכי טובים שלך.