איך פורצים למאגר הביומטרי

מתחילים להופיע בבלוגוספירה דיונים טכניים מעמיקים על הצפנה ודרכי הגנה אפשריות על המאגר הביומטרי הבא עלינו לרעה. התחום מעניין אותי, ואני קורא את הפוסטים בעיון. לדוגמה, הויכוח בין רונה ובין דושקין עם התקפת איש הקש שלו; או הפוסט הרב-חלקי המעמיק אצל עומר טרן ביומן אבטחה. חשוב לדון ולבחון את הנושאים האלה, שרלוונטיים גם עבור נושאים רחבים הרבה יותר מהעניין הספציפי שלפנינו. אבל עוד לפני שנכנסים אל עובי הקורה הטכנית, צריך לזכור שכמו בהרבה מקרים אחרים, החוליה החלשה במערכת היא האנשים.

לפני כמה חודשים ראיתי, באחת מתוכניות התחקירים בטלויזיה, מקרה שערורייתי שהיה צריך לקבל כותרות ראשיות בעיתונים. עובד במערכת בתי המשפט (אך לא שופט) היה מוכן, תמורת כמה אלפי שקלים, להיכנס למערכת המחשב ולשנות פסקי דין. פשוט כך: נכנס לקובץ ה-Word ומשנה את הטקסט שכתב השופט. אחר כך "הלקוח" ניגש למזכירות בית המשפט, מבקש שידפיסו לו עותק רשמי של פסק הדין, והנה קונים משפט בכסף במדינת ישראל, והשופט אפילו לא יודע.

אם דבר כזה אפשרי – הזמנת פסק דין כבקשתך – כמה יעלה שינוי קטן במאגר הביומטרי? כמה יעלה להכניס לשם פרטים של מסתנן בלתי חוקי שרוצה אזרחות? או מרגל? או מחבל שרוצה לעבור את המחסום בקלות בתור אזרח ישראלי? ויש כמובן גם ההיפך: כמה יעלה לנקום בשכן שתפס לי את החניה, על ידי מחיקתו מהמאגר? או שאולי אני יכול להוסיף לו איזה רישום פלילי, נאמר עברות מין בקטינים?

המאגר הביומטרי מוסיף שכבה עבה של בעיות, ומחריף את הבעיות הקיימות. אבל גם אם נצליח לבטל את רוע הגזרה הזו, עדיין נישאר עם מערכת רקובה ומושחתת: במשטרה, במשרדי הממשלה, בביטוח לאומי, ואפילו בבתי המשפט. אין לי מושג איך להתמודד עם הר הזוהמה הזה (וההליכה של מאיר שטרית עם הראש בקיר, נגד האינטרס הציבורי, היא רק סימפטום שלו). נתחיל במאגר הביומטרי – בואו להפגנה במוצ"ש. אחר כך נמשיך, כי למי שחי כאן אין ברירה אחרת.

משיבים מלחמה עם מאובנים

קשה, קשה להילחם בנודניקים האלה שמזלזלים באבולוציה ופוטרים אותה בנימוקים מטופשים. הם לא מוכנים להקשיב להיגיון, מסרבים להכיר בעובדות, עושים את עצמם לא מבינים מונחים מדעיים ועוסקים במשחקי מילים במקום בראיות. והאמת היא, שאת הגרעין הקשה כנראה לא נשכנע לעולם, לא משנה כמה הוכחות נראה. אבל אפשר אולי לפזר את הערפל שהם מפיצים, ולשכנע כמה אנשים שמוכנים להקשיב; כאלה שאין להם ידע מעמיק ועלולים להיות מוקסמים ממנופפי הידיים הכריזמטיים, שבשבילם צנצנת חמאת בוטנים היא הוכחה לקיומו של אלוהים.

לשם כך הפיקה קרן ריצ'רד דוקינס סדרה של סרטונים קצרים, כל אחד מביא ראיה קטנה – פריט מידע מאומת ומתועד היטב – לנכונותה של האבולוציה. מתאים גם למי שלא עשה תואר שני במדעי החיים. רק בשביל לסתור את הטענות הידועות: איפה מאובני-המעבר בין הקופים לאדם? היכן ההוכחה שהלווייתנים התפתחו מיונקים יבשתיים? כמה DNA משותף לשימפנזים ולאדם? חתיכות קטנות מהפאזל, כל אחת פשוטה וברורה, שביחד מצטרפות למאגר ידע מוצק שכבר קשה להתכחש לו.


יש גם גרסת HD באיכות מעולה, ואפילו לינק להורדה של הקובץ בפורמט QuickTime, שאפשר יהיה להראות לתלמידים בבית הספר. רק לא לשכוח להציג להם גם את האפשרות השניה: שהעולם נוצר על ידי מפלצת ספגטי מעופפת בלתי נראית.

עלילות וינסטון סמית' באמזונס

החיים, ידידיי, מחקים את האמנות. זה דבר ידוע. הנה חברת אמאזון, החנות המקוונת הידועה ביותר, שהחלה את דרכה במכירת ספרים וכיום מוכרת כמעט הכל: קוסמטיקה, מוצרי מזון, מחשבים. השפעתה כה רבה עד כי החליטו קברניטי החברה לקדם במו ידיהם את פורמט הספר האלקטרוני, שקיים זה שנים רבות אך מדשדש בנישה זעירה של השוק.

התכנית כללה יצירת מכשיר יעודי לקריאת ספרים, הקרוי Kindle. במקום מסך LCD שקשה לקרוא בו לפרקי זמן ארוכים, נבחר מסך מסוג "נייר אלקטרוני", נעים מאוד לקריאה (כמעט כמו נייר רגיל) ואף חסכוני מאוד בצריכת אנרגיה. המכשיר כולל גם רכיב אלחוטי, כך שהקונה יכול לרכוש ספרים באתר והם מופיעים במכשיר הקינדל שלו כבאורח-פלא. למרות מחירו הגבוה של הקינדל (מאות דולרים, יש כמה דגמים), המוצר היה ללהיט והספרים האלקטרוניים נמכרו כלחמניות דיגיטליות חמות.

הבעיה החבויה כאן, היא ניהול הזכויות הקנייני, המכונה DRM. אי אפשר להעתיק את הספרים בין מכשירים, כי כידוע כל לקוח משלם הוא גם פיראט בפוטנציה. המערכת הזו, עליה מפקחים קומיסרים חבויים במרתפי אמאזון, התגלתה במלוא אפלוליותה אתמול, עת לקוחות גילו כי שני ספרים שרכשו בכסף מלא נמחקו מרחוק ממכשיריהם בפקודת אמאזון, וחשבונם זוכה בשווי הספרים. למה? המו"ל החליט להתחרט, ולא רצה שיהיו עותקים אלקטרוניים של שני הספרים האלה.

אמאזון ניסו תמיד לקדם את הרעיון שספר אלקטרוני הוא כמו ספר פיזי, רק ללא משקל ונפח. מה יכול להיות טוב מזה? אלא שכעת רואים כי בעוד אני יכול להיכנס לחנות ספרים ולקנות ספר, ואז הוא רכושי ואני יכול לעשות בו ככל העולה על רוחי, הרי שספר אלקטרוני לעולם איננו שלי. אני זקוק לאישור הקומיסר לכל פעולה שאני עושה בו; ברצונו, מחרים לי אותו הקומיסר בלי צורך לתת הסבר. הרי זה כאילו אנשי סטימצקי יפרצו לביתי באישון לילה, יקחו ספרים לפי ראות עיניהם וישאירו כמה שטרות על השולחן.

אמאזון טוענים שחלה תקלה בהליך הפרסום של הספרים, וכי מלכתחילה לא היו אמורים להיות עותקים אלקטרוניים שלהם; עוד הם אומרים שמדובר בעניין חד פעמי שלא יחזור. אל תאמינו להם. זו לא תקלה: היכולת שלהם למחוק מרחוק ספרים מתוך המכשירים המצויים בבתיהם של אנשים תוכננה מראש; תוכנת המחשב המבצעת זאת נכתבה ונבדקה – גם בשרתי החברה וגם במכשירי הקינדל עצמם; מנהלי אמאזון נתנו את ההוראה לבצע את המחיקה. אין פה שוגג, אין פה טעות. וזה יכול בקלות לקרות שוב – כי מערכת ה-DRM של אמאזון לעולם לא תאפשר לכם להיות בעלים של ספר אלקטרוני.

מערכת חוקים כזו, בה רכושי אינו רכושי, קניה איננה קניה, ומכשיר אלקטרוני שנמצא ברשותי הוא מסוף הנמצא בשליטת חברה הבזה ללקוחותיה, ממוטטת את כל תפיסת הספר האלקטרוני. מדוע שמישהו ירצה לשתף פעולה עם מודל כזה? אמאזון, שרצו להיות מלכי הספר האלקטרוני, הרסו בצעד שבחרו את המוניטין שלהם ואת הלגיטימיות של ספר אלקטרוני.

המציאות מחקה את האמנות, כבר אמרתי? כי אותם שני ספרים שאמאזון בחרו להחרים בכוח, היו לא אחרים מאשר "1984" ו-"חוות החיות" מאת ג'ורג' אורוול. לא הייתי יכול להמציא סיפור כזה בעצמי.

מי יצנזר את המצנזרים

אחרי שחוק צינזור האינטרנט, המכונה גם 892, מת בקול דממה דקה, נשמו רבים (ובהם גם אני) לרווחה. אין ספק שמדובר בחוק שאינו רק אנטי-דמוקרטי, אלא גם פוגעני (בכך שיצנזר גם אתרים ראויים ולגיטימיים), רשלני (בכך שאין סיכוי שיצליח באמת לחסום את כל האתרים הפוגעניים) וגם פשוט מטומטם (בכך שלא משנה מה השיטה בה ישתמשו, אפשר יהיה לעקוף אותה די בקלות). אבל למרות שהנושא ירד לכאורה מסדר היום, כדאי אולי לחשוב לרגע על המטרה האמיתית שלשמה נולד החוק הזה, ולמה יש סיכוי טוב שעוד נראה אותו חוזר, בצורה כזו או אחרת.

יוזמי החוק, אנשי מפלגת ש"ס, אוהבים להתהדר בכך שהם רק רוצים להגן על הילדים™. אבל, הם מוסיפים, זה בכלל לא הילדים שלנו: אצלנו אין אינטרנט. לא, אנחנו מגינים על הילדים החילונים, כי כל ישראל ערבים זה לזה. זה מעניין, כי כאשר מדובר על סמים או אלימות, הם נהנים להטיח האשמות בנוער החילוני. עכשיו הם פתאום רוצים להציל אותו? אני טוען שאין להם עניין ולו קל שבקלים בהצלת ילדים חילונים. העניין שלהם בילדים חילונים מסתכם באיך למשוך כמה שיותר מהם לחינוך ברשת אל המעיין, כדי שאפשר יהיה להחזיר אותם בתשובה. אבל אם זה כך, בשביל מה לצנזר לי את האינטרנט?

אני לא טוען שחברי הכנסת של ש"ס, או הרבנים הנסתרים שמושכים בחוטיהם מאחורי הקלעים, הם רשעים שרק רוצים למרר את חיינו. אני גם לא חושב שזה צעד ראשון למדינת הלכה (ונדמה לי שהעסקנים, לפחות, ממש לא רוצים מדינת הלכה). לדעתי, המטרה האמיתית של החוק הזה היא הגבלת הגישה לאינטרנט של הציבור החרדי דווקא.

ראיתם את האזהרות החמורות בשכונות החרדיות נגד האינטרנט? את המאמץ הגדול שמשקיעים בניסיון להפחיד את האוכלוסיה, לבל יתחברו לאינטרנט רחמנא ליצלן? יש לזה סיבה. האינטרנט מפילה מחיצות, שוברת חומות שתיקה, ומפוררת את המבנה השבטי המסתגר של החברה החרדית. די להביט באתר כמו "חדרי חרדים" ובפורומים העמוסים בהייד פארק כדי לראות את המהפכה. תקשורת חושפנית מחד ואנונימית וחשאית מאידך – זהו שילוב קטלני שמערער את מעמדם האבסולוטי של רבנים בתוך קהילותיהם, ופוגע בכוחם של עסקנים ופוליטיקאים.

התקשורת החרדית – וכאן הכוונה לעיתונים ולתחנות הרדיו – מגוייסת לחלוטין. החדשות מטויחות היטב, השפה מכובסת ומגוהצת, ידיעות מהעולם החילוני שמעבר לחומה יש רק במשורה, ופשע כמעט שאינו קיים. זה, כמובן, מפני שהיא נתונה לפיקוח הדוק ובלתי מתפשר. קשה לקיים אחיזת-חנק כזו באינטרנט – כפי שאנו רואים היטב ממדינות אחרות, שמנסות ונכשלות. מהמקום הזה מגיע הרצון להטיל צנזורה: האתרים הראשונים שייחסמו הם הפורומים החרדיים ולא אתרי הפורנו. כבונוס קטן, ממילא חובבי חופש הדיבור וזכויות האזרח לא ימהרו לזעוק על פורום כזה שנחסם. נוותר להם פעם אחת על ויקיפדיה והם יהיו מרוצים.

זו הסיבה שלדעתי עוד נראה את החוק הזה בגרסאות חדשות בעתיד. הלחץ על הפוליטיקאים החרדים הוא גדול – גם מצד הממסד הרבני וגם מחששם האישי למעמדם. אנחנו נצטרך להמשיך להילחם – לא רק על זכותנו לצרוך פורנו, אלא על זכות הדיבור הבסיסית ביותר של ציבור חרדי ודתי, שקשה לו מאוד להגן על עצמו מפני עוולת הצנזורה.