האמת™ על תאונות הדרכים בישראל (חלק 2)

פוסט אורח מאת שגיא

עדכון: החלק השלשי בסדרה התפרסם.

בפוסט הראשון בסדרה עסקתי בעיקר באספקטים הפסיכולוגיים של תפיסת הציבור את תופעת תאונות הדרכים. הפעם, ברצוני להתמקד בטענות בדבר אמינות המידע הסטטיסטי הקיים בנושא.

אתחיל בציטוט קצר מידיעה שהתפרסמה לפני כשבוע באתר "הארץ". כתבות מקבילות הופיעו גם בשאר אתרי החדשות.

שיא שלילי בהרוגים בתאונות דרכים זה 24 שנה

בשנת 2009 נרשם מספר ההרוגים הנמוך ביותר בתאונות דרכים זה 24 שנה – כך עולה מנתונים שפרסמה היום (חמישי) הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (למ"ס). בשנת 2009 פתחה משטרת ישראל כ-98 אלף תיקי תאונת דרכים, מתוכם 16,856 תיקים הנוגעים לתאונות דרכים עם נפגעים. בתאונות האלה נפגעו 31,832 בני אדם, בהם 314 הרוגים ו-1,741 פצועים קשה. במספר ההרוגים נרשמה ירידה של 24% לעומת שנת 2008, וכאמור, הוא היה הנמוך ביותר זה 24 שנים.

אופי תגובות הקוראים לידיעה הזו היא הסיבה הישירה לכך שהתחלתי להתעניין בנושא תאונות הדרכים בארץ. מיעוט המגיבים לכתבה הביע סיפוק, הרוב הביעו פקפוק, כאשר הם נחלקים לשתי קבוצות עיקריות: אלו הגורסים כי הנתונים לא נכונים/מוטים/מוצגים באופן מטעה, ואלו המסבירים ש-"גם אם הנתונים נכונים, זה לא מהסיבות שרוצים שנחשוב". את העיסוק בסיבות האמיתיות לירידה במספר התאונות אשאיר לפוסט עתידי, והפעם ברצוני להתמקד בקבוצת הטענות הראשונה, קרי, שיש פגם בנתונים או בדרך הצגתם. אז קדימה : האם יש הטיות מגמתיות בהצגת נתוני תאונות הדרכים בארץ, ואם כן – מה ההשלכות?

אבל לפני שאפעיל את שיגי, אשת הקש הפופולרית שלי, עוד שתי מילים לגבי חוסר רצונם של הקוראים לקבל את הטענה שיש ירידה במספר  ההרוגים בתאונות כפשוטה. כפי שהדגמתי בפוסט הקודם, לרוב הציבור יש נטיה לתפוס את תאונות הדרכים בתופעה חמורה ונרחבת הרבה יותר משהיא באמת. זיכרו: הביטויים שהתקשורת בד"כ מצמידה לנושא מתחילים ב-"נגע", עוברים דרך "טרור!!" ומסתיימים ב-"טבח!!!!!111". ועכשיו פתאום בעצם מספר ההרוגים במגמת ירידה?! כן בטח. ספרו לסבתא. זוהי דוגמה מצויינת לתופעת הדיסוננס הקוגניטיבי, עליה כבר כתבתי בעבר.

שיגי, בבקשה:

שיגי: תודה לך. קראתי איפהשהו שהנתונים שיקריים. אין ירידה במספר ההרוגים, יש ירידה בדיווח על מספר ההרוגים. כלומר, אנשים שמגיעים פצועים לבית החולים ומתים שם אחר-כך מדווחים כפצועים וזה הכל. הם לא נכנסים לסטטיסטיקה.

שגיא: בחיי שלא המצאתי את זה. כצפוי, הטענה הזו פשוט אינה נכונה. בבדיקה שערכה הלמ"ס ב-2008 ב-17 בתי חולים ברחבי הארץ, לא התגלו שום הבדלים בין מספר המתים שהופיע בנתוני הלשכה לבין התיעוד בבתי החולים.

שיגי: שמעתי שהפסיקו לכלול בספירת ההרוגים אנשים שמתו בעקבות הפציעה תוך יותר מחודש, שהם עשו את זה כדי לתחמן אותנו, ושזה ההסבר האמיתי לירידה במספר ההרוגים בשנים האחרונות.

שגיא: זה כבר טיפה יותר מסובך. גם הטענה הזו אינה נכונה, אבל הפעם זה יותר דומה למשפט שהיה לי בצבא אחרי שדפקתי צרור במטווח. ולמי שלא היה שם: מודה בעובדות, כופר באשמה.

החל מ-2003 הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה אומנם הפסיקה לכלול במנין ההרוגים אנשים שמתים כעבור יותר מ-30 יום לאחר שנפגעו בתאונה. רשמית, הם נכללים בקטגורית "פצועים קשה". אבל אל תדאגו: החבר'ה של הלמ"ס, שנה אחר שנה, אובססיבים כתמיד (אל תטעו – במקצוע שלהם זאת מחמאה), ממשיכים להזכיר את העובדה שהשינוי הזה בוצע ולהציג בנוסף את הנתונים כפי שהם היו נראים בלעדיו. הסיבה לעדכון השיטה היא סטנדרטיזציה בינלאומית. צרפת, לדוגמה (אם אתם מאמינים לויקיפדיה), עברה ב-2005 תהליך הפוך: פעם הם היו סופרים אדם שנפגע בתאונה כהרוג רק אם הוא היה נפטר תוך 6 ימים מהפציעה. היום, הם סופרים כמונו.

אבל המניעים פחות מעניינים מההשלכות. בואו ונשאל את הדוד אקסל האם מגמת הירידה במספר ההרוגים באמת נובעת מהשינוי בשיטת הספירה:

אקסל אומר שלא. השינוי גורם להשמטה של 11 אנשים בממוצע ממנין ההרוגים השנתי. קל לראות שההפרש הנ"ל אינו גורם משמעותי במגמת הירידה במספר הקורבנות. מבחינתי ומבחינת המשך סדרת הפוסטים הזו – החלטתי שמתים לאחר יותר מ-30 יום כן יכללו במניין ההרוגים.

שיגי: שמעתי שמספר ההרוגים המוחלט או ביחס לגודל האוכלוסיה הוא מדד מטעה. אם מתייחסים לתאונות ביחס למספר המכוניות או ביחס למרחק הנסיעה השנתי של כל הרכבים בארץ (להלן – נסועה), המצב שלנו ביחס לעולם מאוד רע.

שגיא: ובכן, אני מתכוון לעסוק באופן יסודי יותר בהשוואות בין ישראל לעולם בפוסט עתידי, אבל עכשיו היא הזמנות טובה להתייחס למדדים השונים המקובלים בעולם לבחינת השפעת תאונות הדרכים.

המדד הפשוט ביותר (שעדיין, משום מה, כמעט לעולם לא מוזכר בישראל. אנחנו אוהבים מספרים מוחלטים בלבד) הוא מספר הרוגים ל-100,000 תושבים. מדדים מקובלים נוספים הם מספר הרוגים למיליארד ק"מ נסועה ומספר הרוגים ל-100,000 כלי רכב.

בלי לקלקל יותר מדי את הפוסט העתידי המובטח בנושא, מצבה של ישראל ביחס לעולם בשני המדדים האחרונים אומנם פחות טוב מאשר במדד הראשון, אבל לא במידה קיצונית. אני לא צובע את ההצהרה הזו בצבע בגלל שאני לא מספק מספרים, אבל בכל מקרה זו אינה הנקודה החשובה. מה שכן חשוב להבין הוא שכל אחד ואחד מהמדדים הללו בעייתי כאשר הוא משמש להשוואה בין מדינות, פשוט בגלל שכל אחד מהם מצריך שימוש במספר הנחות מובלעות. השוואה על בסיס מספר רכבים, לדוגמא, מרמזת שאתה מניח כי מספר הנוסעים הממוצע ברכב בשתי המדינות שווה – נקודה שהופכת עוד יותר מורכבת בגלל הנושא של תחבורה ציבורית. בעיה נוספת היא העובדה שעליה במספר הרכבים לאו דווקא מבטיחה עליה במספר התאונות הקטלניות – לעיתים קרובות, דווקא להיפך. תחשבו צפיפות: אם יצא לכם להיתקע פעם בפקק זוחל באיילון, בודאי הבחנתם שהסכנה שתמותו בתאונה יורדת משמעותית (גם אם הסיכוי למוות מהתקף לב מעצבים עולה). גם מדד הנסועה בעייתי: הוא סובל מכל הנחות היסוד של מדד ההרוגים פר רכב, וכמו כן מההנחה שבנסיעה באורך X אמור להיות חצי מהסיכוי לתאונה מבסיעה באורך 2X (לא טריוויאלי, ולא נכון). ההשוואה גם מושפעת מאוד מאורך הכבישים: בישראל, לדוגמא, הקילומטראז' השנתי הממוצע לרכב פרטי נמוך יחסית לרוב העולם – פשוט כי המדינה קטנה.

לאור הקשיים שציינתי, המדד המקובל ביותר להשוואה בין מדינות (והיחיד שבו אפשר למצוא מידע לגבי כולן) נותר מספר הרוגים ל-100,000 נפש. ודאי, גם הוא בעייתי בשימוש נאיבי, אבל יש לו יתרון חשוב על האחרים: הוא אומד את האימפקט האמיתי שיש לתאונות הדרכים על האוכלוסיה בתור גורם תמותה. לדעתי, בהתחשב בערך המוגבל של המידע שהמדדים הנוספים מספקים, אלו המטיפים לשימוש בהם עושים זאת פשוט כי מדד ההרוגים ל-100,000 אכזב אותם: התוצאות שהוא מציג אינן עולות בקנה אחד עם צפיותיהם למצב של "שואה בכבישים" (גם את זה שמעתי).

שיגי: טוב, לדבר האחרון: שמעתי שבעצם הירידה בהרוגים ב-15 השנים האחרונות נובעת מזה שהמשטרה הפסיקה לספור הרוגים פלסטינאים.

שגיא: יש סייגים משמעותיים, וזה לא מדויק, אבל בבסיסה, הטענה הזו נכונה. בשנת 1995 החלה ישראל בהעברת שטחים ביו"ש לשליטה אזרחית פלסטינאית, וזה כולל טיפול בנושאי תאונות הדרכים למעט אלו שישראלים מעורבים בהם. לאחר פריצת האינתיפאדה השניה, נכנסו למשחק גם מחסומים והגבלות תנועה בשטחים. את המספרים יציג לפנינו הדוד אקסל עוד רגע, אבל חשוב שתבינו מראש את ההשלכות: אם מישהו המציג בפניכם את מגמת השינוי במספר הנפגעים השנתי בתאונות מ-95 כולל בחישוב את נתוני יו"ש, הוא לא יוצא בהכרזה פוליטית – הוא פשוט מטעה אתכם.

שימו לב: מספר ההרוגים המדווחים מיו"ש ירד מרמה של 150 לשנה ב-1995 לרמה של בערך 30 לשנה בשנת 2000, שם הוא פחות או יותר נשאר. מי שמתבונן בגרף הצהוב בלבד, יכול לטעון שמאז 1995 (שיא של 709 הרוגים בשנה) ל-2009 (שפל של 343) מספר ההרוגים ירד לפחות ממחצית מערכו! בערך על תאונות דרכים בויקיפדיה העברית, לדוגמא, זה בדיוק מה שהיה כתוב. עד שתיקנתי את זה.

הבטחתי סייגים לטענה של שיגי והנה הם: ראשית, הלמ"ס מודעים היטב לבעיה, מציינים אותה בהקדמות לדוחות שלהם, וסופרים את התאונות ביו"ש בנפרד מהשאר. כתוצאה, רוב התקשורת עושה כמותם, וכתוצאה הסיכוי להיתקל בהטעיה הזו באופן כל-כך בוטה נמוך יחסית. הסייג השני חשוב הרבה יותר: גם בלי להתייחס ליו"ש, יש ירידה ברורה ונמשכת במספר ההרוגים לשנה. אם תתבוננו בגרף הכחול, תבחינו שמגמת הירידה אומנם מתחילה רק בשנת 2001, אבל מספר המתים בתאונות יורד מ-542 בשנה ל-320. זה עדיין הפרש משמעותי ביותר, 41%!

אני חייב להודות, עד לפני רגע חשבתי שהירידה היתה פחות גדולה. אני כמעט ומתפתה להסיר את את הצבע הירוק מתחילת התשובה הנוכחית שלי. אבל לא, הוא ישאר שם, ולו כדי להראות שלפעמים הטוקבקיסטים צודקים, ו-"הם" כן משקרים לנו בכוונה.

פורסם לראשונה בבלוג "נשבר"