פוסט אורח מאת שגיא

עדכון: החלק השלשי בסדרה התפרסם.

בפוסט הראשון בסדרה עסקתי בעיקר באספקטים הפסיכולוגיים של תפיסת הציבור את תופעת תאונות הדרכים. הפעם, ברצוני להתמקד בטענות בדבר אמינות המידע הסטטיסטי הקיים בנושא.

אתחיל בציטוט קצר מידיעה שהתפרסמה לפני כשבוע באתר "הארץ". כתבות מקבילות הופיעו גם בשאר אתרי החדשות.

שיא שלילי בהרוגים בתאונות דרכים זה 24 שנה

בשנת 2009 נרשם מספר ההרוגים הנמוך ביותר בתאונות דרכים זה 24 שנה – כך עולה מנתונים שפרסמה היום (חמישי) הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (למ"ס). בשנת 2009 פתחה משטרת ישראל כ-98 אלף תיקי תאונת דרכים, מתוכם 16,856 תיקים הנוגעים לתאונות דרכים עם נפגעים. בתאונות האלה נפגעו 31,832 בני אדם, בהם 314 הרוגים ו-1,741 פצועים קשה. במספר ההרוגים נרשמה ירידה של 24% לעומת שנת 2008, וכאמור, הוא היה הנמוך ביותר זה 24 שנים.

אופי תגובות הקוראים לידיעה הזו היא הסיבה הישירה לכך שהתחלתי להתעניין בנושא תאונות הדרכים בארץ. מיעוט המגיבים לכתבה הביע סיפוק, הרוב הביעו פקפוק, כאשר הם נחלקים לשתי קבוצות עיקריות: אלו הגורסים כי הנתונים לא נכונים/מוטים/מוצגים באופן מטעה, ואלו המסבירים ש-"גם אם הנתונים נכונים, זה לא מהסיבות שרוצים שנחשוב". את העיסוק בסיבות האמיתיות לירידה במספר התאונות אשאיר לפוסט עתידי, והפעם ברצוני להתמקד בקבוצת הטענות הראשונה, קרי, שיש פגם בנתונים או בדרך הצגתם. אז קדימה : האם יש הטיות מגמתיות בהצגת נתוני תאונות הדרכים בארץ, ואם כן – מה ההשלכות?

אבל לפני שאפעיל את שיגי, אשת הקש הפופולרית שלי, עוד שתי מילים לגבי חוסר רצונם של הקוראים לקבל את הטענה שיש ירידה במספר  ההרוגים בתאונות כפשוטה. כפי שהדגמתי בפוסט הקודם, לרוב הציבור יש נטיה לתפוס את תאונות הדרכים בתופעה חמורה ונרחבת הרבה יותר משהיא באמת. זיכרו: הביטויים שהתקשורת בד"כ מצמידה לנושא מתחילים ב-"נגע", עוברים דרך "טרור!!" ומסתיימים ב-"טבח!!!!!111". ועכשיו פתאום בעצם מספר ההרוגים במגמת ירידה?! כן בטח. ספרו לסבתא. זוהי דוגמה מצויינת לתופעת הדיסוננס הקוגניטיבי, עליה כבר כתבתי בעבר.

שיגי, בבקשה:

שיגי: תודה לך. קראתי איפהשהו שהנתונים שיקריים. אין ירידה במספר ההרוגים, יש ירידה בדיווח על מספר ההרוגים. כלומר, אנשים שמגיעים פצועים לבית החולים ומתים שם אחר-כך מדווחים כפצועים וזה הכל. הם לא נכנסים לסטטיסטיקה.

שגיא: בחיי שלא המצאתי את זה. כצפוי, הטענה הזו פשוט אינה נכונה. בבדיקה שערכה הלמ"ס ב-2008 ב-17 בתי חולים ברחבי הארץ, לא התגלו שום הבדלים בין מספר המתים שהופיע בנתוני הלשכה לבין התיעוד בבתי החולים.

שיגי: שמעתי שהפסיקו לכלול בספירת ההרוגים אנשים שמתו בעקבות הפציעה תוך יותר מחודש, שהם עשו את זה כדי לתחמן אותנו, ושזה ההסבר האמיתי לירידה במספר ההרוגים בשנים האחרונות.

שגיא: זה כבר טיפה יותר מסובך. גם הטענה הזו אינה נכונה, אבל הפעם זה יותר דומה למשפט שהיה לי בצבא אחרי שדפקתי צרור במטווח. ולמי שלא היה שם: מודה בעובדות, כופר באשמה.

החל מ-2003 הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה אומנם הפסיקה לכלול במנין ההרוגים אנשים שמתים כעבור יותר מ-30 יום לאחר שנפגעו בתאונה. רשמית, הם נכללים בקטגורית "פצועים קשה". אבל אל תדאגו: החבר'ה של הלמ"ס, שנה אחר שנה, אובססיבים כתמיד (אל תטעו – במקצוע שלהם זאת מחמאה), ממשיכים להזכיר את העובדה שהשינוי הזה בוצע ולהציג בנוסף את הנתונים כפי שהם היו נראים בלעדיו. הסיבה לעדכון השיטה היא סטנדרטיזציה בינלאומית. צרפת, לדוגמה (אם אתם מאמינים לויקיפדיה), עברה ב-2005 תהליך הפוך: פעם הם היו סופרים אדם שנפגע בתאונה כהרוג רק אם הוא היה נפטר תוך 6 ימים מהפציעה. היום, הם סופרים כמונו.

אבל המניעים פחות מעניינים מההשלכות. בואו ונשאל את הדוד אקסל האם מגמת הירידה במספר ההרוגים באמת נובעת מהשינוי בשיטת הספירה:

אקסל אומר שלא. השינוי גורם להשמטה של 11 אנשים בממוצע ממנין ההרוגים השנתי. קל לראות שההפרש הנ"ל אינו גורם משמעותי במגמת הירידה במספר הקורבנות. מבחינתי ומבחינת המשך סדרת הפוסטים הזו – החלטתי שמתים לאחר יותר מ-30 יום כן יכללו במניין ההרוגים.

שיגי: שמעתי שמספר ההרוגים המוחלט או ביחס לגודל האוכלוסיה הוא מדד מטעה. אם מתייחסים לתאונות ביחס למספר המכוניות או ביחס למרחק הנסיעה השנתי של כל הרכבים בארץ (להלן – נסועה), המצב שלנו ביחס לעולם מאוד רע.

שגיא: ובכן, אני מתכוון לעסוק באופן יסודי יותר בהשוואות בין ישראל לעולם בפוסט עתידי, אבל עכשיו היא הזמנות טובה להתייחס למדדים השונים המקובלים בעולם לבחינת השפעת תאונות הדרכים.

המדד הפשוט ביותר (שעדיין, משום מה, כמעט לעולם לא מוזכר בישראל. אנחנו אוהבים מספרים מוחלטים בלבד) הוא מספר הרוגים ל-100,000 תושבים. מדדים מקובלים נוספים הם מספר הרוגים למיליארד ק"מ נסועה ומספר הרוגים ל-100,000 כלי רכב.

בלי לקלקל יותר מדי את הפוסט העתידי המובטח בנושא, מצבה של ישראל ביחס לעולם בשני המדדים האחרונים אומנם פחות טוב מאשר במדד הראשון, אבל לא במידה קיצונית. אני לא צובע את ההצהרה הזו בצבע בגלל שאני לא מספק מספרים, אבל בכל מקרה זו אינה הנקודה החשובה. מה שכן חשוב להבין הוא שכל אחד ואחד מהמדדים הללו בעייתי כאשר הוא משמש להשוואה בין מדינות, פשוט בגלל שכל אחד מהם מצריך שימוש במספר הנחות מובלעות. השוואה על בסיס מספר רכבים, לדוגמא, מרמזת שאתה מניח כי מספר הנוסעים הממוצע ברכב בשתי המדינות שווה – נקודה שהופכת עוד יותר מורכבת בגלל הנושא של תחבורה ציבורית. בעיה נוספת היא העובדה שעליה במספר הרכבים לאו דווקא מבטיחה עליה במספר התאונות הקטלניות – לעיתים קרובות, דווקא להיפך. תחשבו צפיפות: אם יצא לכם להיתקע פעם בפקק זוחל באיילון, בודאי הבחנתם שהסכנה שתמותו בתאונה יורדת משמעותית (גם אם הסיכוי למוות מהתקף לב מעצבים עולה). גם מדד הנסועה בעייתי: הוא סובל מכל הנחות היסוד של מדד ההרוגים פר רכב, וכמו כן מההנחה שבנסיעה באורך X אמור להיות חצי מהסיכוי לתאונה מבסיעה באורך 2X (לא טריוויאלי, ולא נכון). ההשוואה גם מושפעת מאוד מאורך הכבישים: בישראל, לדוגמא, הקילומטראז' השנתי הממוצע לרכב פרטי נמוך יחסית לרוב העולם – פשוט כי המדינה קטנה.

לאור הקשיים שציינתי, המדד המקובל ביותר להשוואה בין מדינות (והיחיד שבו אפשר למצוא מידע לגבי כולן) נותר מספר הרוגים ל-100,000 נפש. ודאי, גם הוא בעייתי בשימוש נאיבי, אבל יש לו יתרון חשוב על האחרים: הוא אומד את האימפקט האמיתי שיש לתאונות הדרכים על האוכלוסיה בתור גורם תמותה. לדעתי, בהתחשב בערך המוגבל של המידע שהמדדים הנוספים מספקים, אלו המטיפים לשימוש בהם עושים זאת פשוט כי מדד ההרוגים ל-100,000 אכזב אותם: התוצאות שהוא מציג אינן עולות בקנה אחד עם צפיותיהם למצב של "שואה בכבישים" (גם את זה שמעתי).

שיגי: טוב, לדבר האחרון: שמעתי שבעצם הירידה בהרוגים ב-15 השנים האחרונות נובעת מזה שהמשטרה הפסיקה לספור הרוגים פלסטינאים.

שגיא: יש סייגים משמעותיים, וזה לא מדויק, אבל בבסיסה, הטענה הזו נכונה. בשנת 1995 החלה ישראל בהעברת שטחים ביו"ש לשליטה אזרחית פלסטינאית, וזה כולל טיפול בנושאי תאונות הדרכים למעט אלו שישראלים מעורבים בהם. לאחר פריצת האינתיפאדה השניה, נכנסו למשחק גם מחסומים והגבלות תנועה בשטחים. את המספרים יציג לפנינו הדוד אקסל עוד רגע, אבל חשוב שתבינו מראש את ההשלכות: אם מישהו המציג בפניכם את מגמת השינוי במספר הנפגעים השנתי בתאונות מ-95 כולל בחישוב את נתוני יו"ש, הוא לא יוצא בהכרזה פוליטית – הוא פשוט מטעה אתכם.

שימו לב: מספר ההרוגים המדווחים מיו"ש ירד מרמה של 150 לשנה ב-1995 לרמה של בערך 30 לשנה בשנת 2000, שם הוא פחות או יותר נשאר. מי שמתבונן בגרף הצהוב בלבד, יכול לטעון שמאז 1995 (שיא של 709 הרוגים בשנה) ל-2009 (שפל של 343) מספר ההרוגים ירד לפחות ממחצית מערכו! בערך על תאונות דרכים בויקיפדיה העברית, לדוגמא, זה בדיוק מה שהיה כתוב. עד שתיקנתי את זה.

הבטחתי סייגים לטענה של שיגי והנה הם: ראשית, הלמ"ס מודעים היטב לבעיה, מציינים אותה בהקדמות לדוחות שלהם, וסופרים את התאונות ביו"ש בנפרד מהשאר. כתוצאה, רוב התקשורת עושה כמותם, וכתוצאה הסיכוי להיתקל בהטעיה הזו באופן כל-כך בוטה נמוך יחסית. הסייג השני חשוב הרבה יותר: גם בלי להתייחס ליו"ש, יש ירידה ברורה ונמשכת במספר ההרוגים לשנה. אם תתבוננו בגרף הכחול, תבחינו שמגמת הירידה אומנם מתחילה רק בשנת 2001, אבל מספר המתים בתאונות יורד מ-542 בשנה ל-320. זה עדיין הפרש משמעותי ביותר, 41%!

אני חייב להודות, עד לפני רגע חשבתי שהירידה היתה פחות גדולה. אני כמעט ומתפתה להסיר את את הצבע הירוק מתחילת התשובה הנוכחית שלי. אבל לא, הוא ישאר שם, ולו כדי להראות שלפעמים הטוקבקיסטים צודקים, ו-"הם" כן משקרים לנו בכוונה.

פורסם לראשונה בבלוג "נשבר"

הפוסט הזה התחיל כתגובה לכתבה "222 מיליארד דולר של יצירתיות" בכלכליסט. טוקבק? כמה נאיבי מצידי.

הכתבה כולה כתובה כשיר-הלל לאפל. זה ממש לא דבר נדיר באינטרנט, ולמרבה הצער גם לא בעיתונות הממוסדת (וול סטריט ג'ורנל, העיתון הנפוץ בארה"ב, שבר כל שיא בתחום הזה). ובכל זאת, חשבתי לתומי שבכלכליסט מעדיפים להכניס לכתבות איזו עובדה או שתיים, ולא הגיגים נוסח ישראבלוג.

הטריגר לכתבה היה נתון פרוזאי: שווי השוק של חברת אפל, שמניותיה נסחרות בבורסת נאסד"ק, עבר את שווי השוק של חברת מיקרוסופט. בהסתמך על הנתון הזה, יכול היה האיש הממוצע ברחוב לומר: אפל שווה יותר ממיקרוספט; אם כן, רבותי, מהפך. אבל מאחר ומדובר בעיתון כלכלי רחמנא ליצלן, חשבתי שלמען הפרספקטיבה רצוי לתת איזה נתון קטן נוסף.

לדוגמה: הכנסות מיקרוסופט בשנת 2009 היו כ-58 מיליארד דולר; אפל הכניסה כ-42 מיליארד, הבדל של 38%. נזכר בכתבה? לא. מה בעניין רווחי החברות? מיקרוסופט הרוויחה 14.5 מיליארד דולר, אפל כ-8.2: הבדל משמעותי של 77%, שאפשר להסיק ממנו רבות על יעילות החברה (הכנסות לעומת רווחים). האם זה נזכר בכתבה? מה פתאום. למיקרוסופט יש גם 25% יותר נכסים, אבל מה הטעם? אנחנו חוגגים את הבועה.

למה, אם כן, המשקיעים ממשיכים להציף את מחיר המניה של אפל? כאן אני באמת צריך את העתון הכלכלי, שיתן לי פרשנות. אולי זה מוצדק, כי המשקיעים מאמינים שהכנסות אפל ימשיכו לגדול ואילו מיקרוסופט תשקע? אולי זה לא מוצדק, והמניה של אפל היא בועה? תנו לי הסבר!

האם כתבה כזו היא חלק מהסיקור התקשורתי החיובי בצורה קיצונית שאפל זוכה לו בעולם כולו, לא מעט מצד עיתונות הפרינט? האם הסיקור החיובי הזה הוא שמציף את מניית אפל ללא הצדקה? ג'ון סי. דבוראק כתב פעם שעיתונאים שונאים מחשבים, ובעיקר את מחשבי ה-PC המריצים ווינדוס, ואוהבים את מוצרי אפל הפשוטים לשימוש; ועיתונאים בארה"ב משתמשים במק בצורה לא פרופורציונית (זה היה הרבה לפני האייפון וההיסטריה הנוכחית לכל-דבר-לבן-עם-תפוח). אולי זו אחת הסיבות ליצוג הבלתי הוגן של אפל בתקשורת ובעיני הציבור. ואם זה כך, הרי שהעיתונות הכלכלית מנפחת את הבועה ואז מדווחת עליה בחדווה. שלום, תודה רבה, ולהתראות במבול הבא.

מבצע לסוף השבוע בלבד, עד גמר המלאי: עיצוב מינימליסטי שמתבשל אצלי על אש קטנה כבר הרבה זמן. אנא, תנו הערותיכם הבונות למראה. הוא בפירוש לא סופי ויש עוד מה לתקן ולשנות (התמונות בגוף הפוסטים, לדוגמה). הגופן בשימוש הוא פרנק ריהל, כי אני מתעקש על סריף. מגיבים, בזמנכם החופשי אש.

עדכון: העיצוב הוסר למטרות שיפורים כלליים. תודה למגיבים.

כולם יודעים שיש מגפה של השמנת יתר וסוכרת בעולם המערבי. כולם גם יודעים מי גרם לזה: מקדונלד'ס. אפילו יש סרט תיעודי שמוכיח את זה: Super Size Me של מורגן ספרלוק, שזכה להצלחה קופתית, ביקורות משבחות, פרסים וגם מועמדות לאוסקר. כולם יודעים שמזון מהיר הוא גרוע, לא בריא, גורם למחלות ולהוצאה עצומה של מערכות הבריאות. מכאן קצרה הדרך להשוואה של מזון כזה לסיגריות, ולדרישה (הגיונית, לפי קו המחשבה הזה) להגביל את הפרסום של רשתות המזון המהיר, ואולי לאסור על מכירה של מזון כזה לילדים, או אפילו לגמרי.

הנה לדוגמה הפוסט של שחר שילוח, "המבורגר במאפרה". הפוסט מחבר, בצורה אוטומטית ממש ובלי כל צורך בהוכחות, בין מקדונלד'ס ובין השמנת יתר של האוכלוסיה, סכרת, התמכרות – וגם, כמובן, ההשוואה הבלתי נמנעת לסיגריות. היא גם מכניסה לשם צבעי מאכל (מה הקשר לעניין הזה? לא חשוב, "כולם יודעים" שצבעי מאכל זה לא בריא), וגם איזו תאוריית קונספירציה קטנה: מקדולנד'ס קונה חומרי גלם מאימפריות-רשע כמו תנובה ושטראוס, ענקים כלכליים ששולטים על הכנסת, בתי המשפט והתקשורת, והם לא יתנו ידם להגבלות על מכירה ופרסום של מזון מהיר.

עכשיו נעבור לחלק המשעמם: ריאליטי צ'ק. נתחיל בסרטו הידוע של מורגן ספרלוק. בסרט, ספרלוק טוען שאכל רק במקדונלד'ס במשך חודש שלם, הגדיל את הארוחות רק כשהציעו לו, ואכל את כל המנות בתפריט. כמו כן, הוא אומר, הדיאטה הזו הסתכמה בכ-5,000 קלוריות ליום בממוצע. בסרט התיעודי "שמנצ'יק" (Fat Head), שאפשר לראות באתר של יס דוקו בוואלה בחינם (וגם מומלץ, כי הוא מבדר ומחכים למדי), רואים שהסיפור של ספרלוק פשוט לא הגיוני. עם התפריט שהוא טוען שאכל קשה מאוד להגיע ל-5,000 קלוריות אפילו ביום הגרוע ביותר – כולל קינוחים והגדלת ארוחה ובחירה במנות המשמינות ביותר בתפריט. אם זה כך ביום הכי גרוע, איך אפשר להגיע ל-5,000 קלוריות בממוצע? הבעיה היא, שספרלוק מסרב לפרסם את היומן בו כתב כל יום מה אכל, ומתחמק מלתת תשובות.

יתר על כן, רבים ניסו לשחזר את ניסוי-מקדולד'ס של ספרלוק כדי לראות אם התופעות שתוארו בסרט אכן מתרחשות. בניסוי שנערך באוניברסיטת לינקפינג בשוודיה, המשתתפים צרכו אפילו יותר – 6,000 קלוריות ליום, רובן משומן רווי – אך למרות עליה מובנת במשקל, לא נצפו שם התופעות האחרות שספרלוק טוען שהיו, כמו שינויים קיצוניים במצבי רוח ותוצאות גרועות בבדיקות תפקודי כבד. למעשה, עורך המחקר משער שאם אכן סבל ספרלוק מהתופעות האלה, הן עשויות להיגרם דווקא מהתזונה הצמחונית לחלוטין והדלה מאוד בקלוריות, לה היה רגיל לפני שעבר לאכול רק במקדונלד'ס.

יש עוד: המדדים הסטטיסטיים המשמשים להגדרת פלחי אוכלוסיה כבעלי משקל עודף (overweight) שמנים (obese) ושמנים מאוד (morbidly obese) הם רק מה שהם – סטטיסטיים. מדד BMI, הכל כך פופולרי, מתעלם לחלוטין מרמת הכושר, אחוז השומן בגוף ומשקל השרירים. רואים את זה בקלות אצל ספורטאים: הם שוקלים הרבה, בגלל מסת השריר, ולכן מוגדרים – סטטיסטית – כשמנים, למרות שהם כמובן בכלל לא; ואם תנסו להעביר אותם לדיאטה דלה בקלוריות הם יתמוטטו. מחקרים רבים מראים את חולשתו של המדד הזה: מחקר מ-2005 מראה כי אנשים שסווגו "בעלי משקל עודף" מתו בשיעורים נמוכים באופן משמעותי (בתקופת הניסוי כמובן. בסוף כולם מתים) יחסית לאנשים בעלי משקל שסווג "נורמלי" או "משקל נמוך". ויש גם ניתוח של 40 מחקרים, המקיפים כרבע מיליון משתתפים, המראה כי חולי לב במשקל "נורמלי" נמצאים בסיכון גבוה יותר למוות מאשר חולים בעלי "משקל יתר" לפי מדד BMI.

הסרט Fat Head מציג מידע רב נוסף, עד כדי התקפה ישירה על מה שלימדו אותנו תמיד: שומן זה רע, וצריך להפחית צריכת בשר לטובת ירקות ופחמימות – וטוען שיתכן ודווקא העצה הזו, ש"נראית הגיונית", היא שגורמת לבעיות הבריאות ולהשמנה. הוא מפריך כמה מיתוסים בנושא כולסטרול, והקשר בין מה שאנו אוכלים לרמתו בדם. אבל השורה התחתונה היא זו: אין קשר אוטומטי בין מה שאוכלים ובין השמנה וסוכרת; אין קשר אוטומטי בין מזון מהיר ומחלות; המציאות, כמו תמיד, מורכבת הרבה יותר, ולפעמים מה ש"כולם יודעים" שונה מאוד מהמציאות המדעית והרפואית.

בעיני, תליית כל האשמה ברשתות המזון המהיר היא סוג של הסרת אחריות. אני לא אשם בזה שאני שמן, זה מקדונלד'ס ופיצה האט ו-KFC. אם רק הם היו מפסיקים לפרסם כל כך הרבה, כבר מזמן הייתי יורד במשקל והופך לרץ מרתון חטוב. צריך לאסור אותם בחוק! זה כמו סיגריות! אין כמו רציונליזציה. אבל האמת היא שאם במקום לראות פרסומות יוצאים להליכה של שעה, הבריאות משתפרת מאוד, גם בלי לשנות כלום בהרגלי האכילה, ואת זה אני אומר מנסיון אישי.

כל זה לא בא לומר שמזון מהיר הוא טוב לבריאות. הוא לא. יש בו באמת הרבה מלח ושומן וסוכר, ותמיד עדיף מזון שבישלתם בעצמכם. אבל לתלות בו את האשם לכל תחלואינו ובעיותנו, זו סתם מציאת שעיר לעזאזל, פתרון קל ופופוליסטי שאין מאחוריו דבר.

צהובון שוודי מפרסם כתבה שולית במדור התרבות שלו. הכתבה, המפוקפקת מבחינה עיתונאית, נותנת במה לאחת השמועות המופרכות שרצות בעזה לגבי הצבא הישראלי: שצה"ל גונב איברים מגופות פלסטינים ומוכר אותם. כידוע, יש כל מיני שמועות שמסתובבות שם – שהישראלים מפיצים מחלות, משתמשים בפגזים רדיואקטיביים, וכמובן האגדה על הרעלת יאסר ערפאת; אבל הכתב השוודי מצא את השמועה הזו ופרסם אותה. לא חשוב שמדובר בעיתון לא אמין במיוחד; לא חשוב שעיתונים אחרים בשוודיה תקפו את הכתבה על חוסר מהימנותה; ממשלת ישראל קפצה על ההזדמנות והודיעה לכל העולם שהשוודים אנטישמים נורא. ממשלת שוודיה, מצידה, סירבה להתנצל (למרות שאיש לא דרש זאת) והודיעה כי יש בארצה חופש עיתונות (למרות שאיש לא ערער על זה).

האמת, די ברור למה לנתניהו דחוף לעשות הר מהעכבר השוודי הזה. רק עכשיו הוא נכנע לאובמה, והוא סופג אש מכיוון המתנחלים ומאנשי הימין בממשלתו ובמפלגתו. וחוץ מזה יש לו את בוגי שפולט שטויות וגל פשע נוראי עם המון ביקורת ושפעת החזירים. עדיף שתשומת הלב תופנה לשוודים האנטישמים שרוצים לכלותנו, ובכלל יש שם המון פלסטינים ומוסלמים שמשתלטים להם על ערבות הקרח. הכי טוב להמשיך ולנפח את השטות הזו, וללבות את היצרים הלאומיים. זה טוב כמעט כמו מלחמה.

והשוודים? מבחינתם זה נוח מאוד. השמאל בשוודיה חזק ואהדתו נתונה לפלסטינים הכבושים, וכמובן שהאוכלוסיה המוסלמית הרבה שם איננה בדיוק ציונית. העמדה של ממשלת שוודיה בהחלט מקנה לה נקודות זכות בקרב הבוחרים, וכמובן שעמידה על עקרון חופש הדיבור והעיתונות – אפילו שאינו רלוונטי – תמיד טובה (חוץ מבישראל. כאן כולם אוהבים סתימת פיות וצנזורה). בשוודיה אין גוש של נוצרים אוונגליסטים קיצונים אוהבי ישראל; אין לובי יהודי חזק; ואין רגשות-אשם ממלחמת העולם השניה. התוצאה היא, שאם יש הזדמנות להתעמת עם ישראל, כדאי לנצל אותה.

אז לפני שאתם רצים להחרים חברת רהיטים זולים שאין לה בכלל קשר לעניין, אולי כדאי לחשוב מי משתמש בהמון העצבני לצרכיו הפוליטיים, ומי מרוויח מהסיפור המגוחך הזה.

מתחילים להופיע בבלוגוספירה דיונים טכניים מעמיקים על הצפנה ודרכי הגנה אפשריות על המאגר הביומטרי הבא עלינו לרעה. התחום מעניין אותי, ואני קורא את הפוסטים בעיון. לדוגמה, הויכוח בין רונה ובין דושקין עם התקפת איש הקש שלו; או הפוסט הרב-חלקי המעמיק אצל עומר טרן ביומן אבטחה. חשוב לדון ולבחון את הנושאים האלה, שרלוונטיים גם עבור נושאים רחבים הרבה יותר מהעניין הספציפי שלפנינו. אבל עוד לפני שנכנסים אל עובי הקורה הטכנית, צריך לזכור שכמו בהרבה מקרים אחרים, החוליה החלשה במערכת היא האנשים.

לפני כמה חודשים ראיתי, באחת מתוכניות התחקירים בטלויזיה, מקרה שערורייתי שהיה צריך לקבל כותרות ראשיות בעיתונים. עובד במערכת בתי המשפט (אך לא שופט) היה מוכן, תמורת כמה אלפי שקלים, להיכנס למערכת המחשב ולשנות פסקי דין. פשוט כך: נכנס לקובץ ה-Word ומשנה את הטקסט שכתב השופט. אחר כך "הלקוח" ניגש למזכירות בית המשפט, מבקש שידפיסו לו עותק רשמי של פסק הדין, והנה קונים משפט בכסף במדינת ישראל, והשופט אפילו לא יודע.

אם דבר כזה אפשרי – הזמנת פסק דין כבקשתך – כמה יעלה שינוי קטן במאגר הביומטרי? כמה יעלה להכניס לשם פרטים של מסתנן בלתי חוקי שרוצה אזרחות? או מרגל? או מחבל שרוצה לעבור את המחסום בקלות בתור אזרח ישראלי? ויש כמובן גם ההיפך: כמה יעלה לנקום בשכן שתפס לי את החניה, על ידי מחיקתו מהמאגר? או שאולי אני יכול להוסיף לו איזה רישום פלילי, נאמר עברות מין בקטינים?

המאגר הביומטרי מוסיף שכבה עבה של בעיות, ומחריף את הבעיות הקיימות. אבל גם אם נצליח לבטל את רוע הגזרה הזו, עדיין נישאר עם מערכת רקובה ומושחתת: במשטרה, במשרדי הממשלה, בביטוח לאומי, ואפילו בבתי המשפט. אין לי מושג איך להתמודד עם הר הזוהמה הזה (וההליכה של מאיר שטרית עם הראש בקיר, נגד האינטרס הציבורי, היא רק סימפטום שלו). נתחיל במאגר הביומטרי – בואו להפגנה במוצ"ש. אחר כך נמשיך, כי למי שחי כאן אין ברירה אחרת.

קשה, קשה להילחם בנודניקים האלה שמזלזלים באבולוציה ופוטרים אותה בנימוקים מטופשים. הם לא מוכנים להקשיב להיגיון, מסרבים להכיר בעובדות, עושים את עצמם לא מבינים מונחים מדעיים ועוסקים במשחקי מילים במקום בראיות. והאמת היא, שאת הגרעין הקשה כנראה לא נשכנע לעולם, לא משנה כמה הוכחות נראה. אבל אפשר אולי לפזר את הערפל שהם מפיצים, ולשכנע כמה אנשים שמוכנים להקשיב; כאלה שאין להם ידע מעמיק ועלולים להיות מוקסמים ממנופפי הידיים הכריזמטיים, שבשבילם צנצנת חמאת בוטנים היא הוכחה לקיומו של אלוהים.

לשם כך הפיקה קרן ריצ'רד דוקינס סדרה של סרטונים קצרים, כל אחד מביא ראיה קטנה – פריט מידע מאומת ומתועד היטב – לנכונותה של האבולוציה. מתאים גם למי שלא עשה תואר שני במדעי החיים. רק בשביל לסתור את הטענות הידועות: איפה מאובני-המעבר בין הקופים לאדם? היכן ההוכחה שהלווייתנים התפתחו מיונקים יבשתיים? כמה DNA משותף לשימפנזים ולאדם? חתיכות קטנות מהפאזל, כל אחת פשוטה וברורה, שביחד מצטרפות למאגר ידע מוצק שכבר קשה להתכחש לו.

יש גם גרסת HD באיכות מעולה, ואפילו לינק להורדה של הקובץ בפורמט QuickTime, שאפשר יהיה להראות לתלמידים בבית הספר. רק לא לשכוח להציג להם גם את האפשרות השניה: שהעולם נוצר על ידי מפלצת ספגטי מעופפת בלתי נראית.

החיים, ידידיי, מחקים את האמנות. זה דבר ידוע. הנה חברת אמאזון, החנות המקוונת הידועה ביותר, שהחלה את דרכה במכירת ספרים וכיום מוכרת כמעט הכל: קוסמטיקה, מוצרי מזון, מחשבים. השפעתה כה רבה עד כי החליטו קברניטי החברה לקדם במו ידיהם את פורמט הספר האלקטרוני, שקיים זה שנים רבות אך מדשדש בנישה זעירה של השוק.

התכנית כללה יצירת מכשיר יעודי לקריאת ספרים, הקרוי Kindle. במקום מסך LCD שקשה לקרוא בו לפרקי זמן ארוכים, נבחר מסך מסוג "נייר אלקטרוני", נעים מאוד לקריאה (כמעט כמו נייר רגיל) ואף חסכוני מאוד בצריכת אנרגיה. המכשיר כולל גם רכיב אלחוטי, כך שהקונה יכול לרכוש ספרים באתר והם מופיעים במכשיר הקינדל שלו כבאורח-פלא. למרות מחירו הגבוה של הקינדל (מאות דולרים, יש כמה דגמים), המוצר היה ללהיט והספרים האלקטרוניים נמכרו כלחמניות דיגיטליות חמות.

הבעיה החבויה כאן, היא ניהול הזכויות הקנייני, המכונה DRM. אי אפשר להעתיק את הספרים בין מכשירים, כי כידוע כל לקוח משלם הוא גם פיראט בפוטנציה. המערכת הזו, עליה מפקחים קומיסרים חבויים במרתפי אמאזון, התגלתה במלוא אפלוליותה אתמול, עת לקוחות גילו כי שני ספרים שרכשו בכסף מלא נמחקו מרחוק ממכשיריהם בפקודת אמאזון, וחשבונם זוכה בשווי הספרים. למה? המו"ל החליט להתחרט, ולא רצה שיהיו עותקים אלקטרוניים של שני הספרים האלה.

אמאזון ניסו תמיד לקדם את הרעיון שספר אלקטרוני הוא כמו ספר פיזי, רק ללא משקל ונפח. מה יכול להיות טוב מזה? אלא שכעת רואים כי בעוד אני יכול להיכנס לחנות ספרים ולקנות ספר, ואז הוא רכושי ואני יכול לעשות בו ככל העולה על רוחי, הרי שספר אלקטרוני לעולם איננו שלי. אני זקוק לאישור הקומיסר לכל פעולה שאני עושה בו; ברצונו, מחרים לי אותו הקומיסר בלי צורך לתת הסבר. הרי זה כאילו אנשי סטימצקי יפרצו לביתי באישון לילה, יקחו ספרים לפי ראות עיניהם וישאירו כמה שטרות על השולחן.

אמאזון טוענים שחלה תקלה בהליך הפרסום של הספרים, וכי מלכתחילה לא היו אמורים להיות עותקים אלקטרוניים שלהם; עוד הם אומרים שמדובר בעניין חד פעמי שלא יחזור. אל תאמינו להם. זו לא תקלה: היכולת שלהם למחוק מרחוק ספרים מתוך המכשירים המצויים בבתיהם של אנשים תוכננה מראש; תוכנת המחשב המבצעת זאת נכתבה ונבדקה – גם בשרתי החברה וגם במכשירי הקינדל עצמם; מנהלי אמאזון נתנו את ההוראה לבצע את המחיקה. אין פה שוגג, אין פה טעות. וזה יכול בקלות לקרות שוב – כי מערכת ה-DRM של אמאזון לעולם לא תאפשר לכם להיות בעלים של ספר אלקטרוני.

מערכת חוקים כזו, בה רכושי אינו רכושי, קניה איננה קניה, ומכשיר אלקטרוני שנמצא ברשותי הוא מסוף הנמצא בשליטת חברה הבזה ללקוחותיה, ממוטטת את כל תפיסת הספר האלקטרוני. מדוע שמישהו ירצה לשתף פעולה עם מודל כזה? אמאזון, שרצו להיות מלכי הספר האלקטרוני, הרסו בצעד שבחרו את המוניטין שלהם ואת הלגיטימיות של ספר אלקטרוני.

המציאות מחקה את האמנות, כבר אמרתי? כי אותם שני ספרים שאמאזון בחרו להחרים בכוח, היו לא אחרים מאשר "1984" ו-"חוות החיות" מאת ג'ורג' אורוול. לא הייתי יכול להמציא סיפור כזה בעצמי.

אחרי שחוק צינזור האינטרנט, המכונה גם 892, מת בקול דממה דקה, נשמו רבים (ובהם גם אני) לרווחה. אין ספק שמדובר בחוק שאינו רק אנטי-דמוקרטי, אלא גם פוגעני (בכך שיצנזר גם אתרים ראויים ולגיטימיים), רשלני (בכך שאין סיכוי שיצליח באמת לחסום את כל האתרים הפוגעניים) וגם פשוט מטומטם (בכך שלא משנה מה השיטה בה ישתמשו, אפשר יהיה לעקוף אותה די בקלות). אבל למרות שהנושא ירד לכאורה מסדר היום, כדאי אולי לחשוב לרגע על המטרה האמיתית שלשמה נולד החוק הזה, ולמה יש סיכוי טוב שעוד נראה אותו חוזר, בצורה כזו או אחרת.

יוזמי החוק, אנשי מפלגת ש"ס, אוהבים להתהדר בכך שהם רק רוצים להגן על הילדים™. אבל, הם מוסיפים, זה בכלל לא הילדים שלנו: אצלנו אין אינטרנט. לא, אנחנו מגינים על הילדים החילונים, כי כל ישראל ערבים זה לזה. זה מעניין, כי כאשר מדובר על סמים או אלימות, הם נהנים להטיח האשמות בנוער החילוני. עכשיו הם פתאום רוצים להציל אותו? אני טוען שאין להם עניין ולו קל שבקלים בהצלת ילדים חילונים. העניין שלהם בילדים חילונים מסתכם באיך למשוך כמה שיותר מהם לחינוך ברשת אל המעיין, כדי שאפשר יהיה להחזיר אותם בתשובה. אבל אם זה כך, בשביל מה לצנזר לי את האינטרנט?

אני לא טוען שחברי הכנסת של ש"ס, או הרבנים הנסתרים שמושכים בחוטיהם מאחורי הקלעים, הם רשעים שרק רוצים למרר את חיינו. אני גם לא חושב שזה צעד ראשון למדינת הלכה (ונדמה לי שהעסקנים, לפחות, ממש לא רוצים מדינת הלכה). לדעתי, המטרה האמיתית של החוק הזה היא הגבלת הגישה לאינטרנט של הציבור החרדי דווקא.

ראיתם את האזהרות החמורות בשכונות החרדיות נגד האינטרנט? את המאמץ הגדול שמשקיעים בניסיון להפחיד את האוכלוסיה, לבל יתחברו לאינטרנט רחמנא ליצלן? יש לזה סיבה. האינטרנט מפילה מחיצות, שוברת חומות שתיקה, ומפוררת את המבנה השבטי המסתגר של החברה החרדית. די להביט באתר כמו "חדרי חרדים" ובפורומים העמוסים בהייד פארק כדי לראות את המהפכה. תקשורת חושפנית מחד ואנונימית וחשאית מאידך – זהו שילוב קטלני שמערער את מעמדם האבסולוטי של רבנים בתוך קהילותיהם, ופוגע בכוחם של עסקנים ופוליטיקאים.

התקשורת החרדית – וכאן הכוונה לעיתונים ולתחנות הרדיו – מגוייסת לחלוטין. החדשות מטויחות היטב, השפה מכובסת ומגוהצת, ידיעות מהעולם החילוני שמעבר לחומה יש רק במשורה, ופשע כמעט שאינו קיים. זה, כמובן, מפני שהיא נתונה לפיקוח הדוק ובלתי מתפשר. קשה לקיים אחיזת-חנק כזו באינטרנט – כפי שאנו רואים היטב ממדינות אחרות, שמנסות ונכשלות. מהמקום הזה מגיע הרצון להטיל צנזורה: האתרים הראשונים שייחסמו הם הפורומים החרדיים ולא אתרי הפורנו. כבונוס קטן, ממילא חובבי חופש הדיבור וזכויות האזרח לא ימהרו לזעוק על פורום כזה שנחסם. נוותר להם פעם אחת על ויקיפדיה והם יהיו מרוצים.

זו הסיבה שלדעתי עוד נראה את החוק הזה בגרסאות חדשות בעתיד. הלחץ על הפוליטיקאים החרדים הוא גדול – גם מצד הממסד הרבני וגם מחששם האישי למעמדם. אנחנו נצטרך להמשיך להילחם – לא רק על זכותנו לצרוך פורנו, אלא על זכות הדיבור הבסיסית ביותר של ציבור חרדי ודתי, שקשה לו מאוד להגן על עצמו מפני עוולת הצנזורה.

אז Ynet פרסמו היום רשימה משוערת של השירים שיהיו בהופעה. יש כמה שירים שחסרים לי, ואולי הרשימה עוד תשתנה. בינתיים, מי שרוצה לרענן את זכרונו, יכול לעיין בלינקים שאספתי לנוחיותכם.

1. In Chains
2. Wrong [HD]
3. Hole to Feed
4. Walking in My Shoes
5. It's No Good
6. A Question of Time
7. Precious
8. Fly on the Windscreen
9. Jezebel
10. A Question of Lust
11. Come Back
12. Peace
13. In Your Room
14. I Feel You
15. In Sympathy
16. Enjoy the Silence
17. Never Let Me Down Again
18. Stripped
19. Master and Servant
20. Strangelove
21. Personal Jesus
22. Waiting for the Night

עכשיו רק נשאלת השאלה, איפה People Are People, או Home, או Shake the Disease וכולי וכולי. נקווה לטוב, ונתראה שם.