אז Ynet פרסמו היום רשימה משוערת של השירים שיהיו בהופעה. יש כמה שירים שחסרים לי, ואולי הרשימה עוד תשתנה. בינתיים, מי שרוצה לרענן את זכרונו, יכול לעיין בלינקים שאספתי לנוחיותכם.

1. In Chains
2. Wrong [HD]
3. Hole to Feed
4. Walking in My Shoes
5. It's No Good
6. A Question of Time
7. Precious
8. Fly on the Windscreen
9. Jezebel
10. A Question of Lust
11. Come Back
12. Peace
13. In Your Room
14. I Feel You
15. In Sympathy
16. Enjoy the Silence
17. Never Let Me Down Again
18. Stripped
19. Master and Servant
20. Strangelove
21. Personal Jesus
22. Waiting for the Night

עכשיו רק נשאלת השאלה, איפה People Are People, או Home, או Shake the Disease וכולי וכולי. נקווה לטוב, ונתראה שם.

אחת העצות הראשונות ב-SEO היא: כתובת הפוסטים צריכה להיות ארוכה, ולהכיל מילות מפתח מתוך הפוסט (בדרך כלל מהכותרת) וגם את תאריך הפרסום. הנימוק הוא, שמנועי חיפוש אוהבים מילים שהן חלק מה-URL, ולכן הפוסט יופיע גבוה יותר בגוגל. נימוק נוסף הוא, שהגולשים יכולים לראות אם הפוסט רלוונטי להם מבחינת הנושא והתאריך. אבל האם זה באמת עוזר?

מסתבר שלא כל כך. בטור שפרסם לאחרונה ג'ון דבוראק, הוא מביא מספר נתונים המערערים כמה תפיסות SEO מקובלות. הבלוג של דבוראק זוכה לסדר גודל של כמיליון צפיות בחודש, נתון נאה לכל הדעות. והנה, אחרי ששמע בעצתם של "מומחי" SEO ושינה את פורמט הכתובות (הוא משתמש בוורדפרס כמו כולנו), האתר ספג מכה קשה וירד מממוצע של 1.2 מיליון צפיות בחודש לכ-900 אלף. וזה לא שהלינקים הישנים הפסיקו לעבוד – הלינק הדיפולטי (זה עם מספר הפוסט) ממשיך לעבוד.

מה קרה? הכתובות החדשות ארוכות ומעצבנות, ובלתי אפשרי להקליד אותן ידנית; אבל הן אמורות ללכוד את תשומת ליבו של השליט האולטימטיבי, גוגל. בפועל, מספרי הצפיות יורדים, ותוצאות החיפוש בגוגל אינן משתפרות! הוא שוחח בנושא עם מפתחת שעזבה את גוגל לא מכבר, והיתה שם מעורבת בתחום אסטרטגיית החיפוש, והיא מאשרת: שיטת הכתובת המפורטת אינה עוזרת. בנוסף, קשה לשלוח את הכתובות במסנג'ר או באימייל, כי הן נחתכות או נקטעות; צריך לדעת איך מקצרים אותן (לדוגמה, באמצעות TinyURL) וגם אז הן הופכות חשודות בעיני רבים (ע"ע rickroll).

נדמה לי שמי שמשתמש בשיטה הזו עם בלוג בעברית עושה לעצמו עוול עוד יותר גדול, בין אם הוא מקליד slug אנגלי ידנית, ובין אם הוא משתמש בכתובות UTF-8 מזעזעות כמו בויקיפדיה העברית:

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A7%D7%95%D7%93_%D7%A9%D7%AA%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%9E%D7%AA%D7%95%D7%9A-%D7%97%D7%9E%D7%A9

לא יכול להיות שזה משפר את תוצאות החיפוש בגוגל!

התייחסות אחרונה בעניין נוחות השימוש. כאמור, כתובת כזו ארוכה אין שום סיכוי להקליד ידנית. אבל, אם המשתמש כבר ביקר בדף הזה, אז הוא יכול להסתכל על ה-URL ולראות את התאריך ונושא הפוסט, ואז לכאורה קל לו יותר למצוא מה שהוא מחפש. אבל מאחר ובכל דפדפן מודרני (פיירפוקס, אופרה, כרום, ספארי) יש תיבת URL מתקדמת, שמציגה את כותרות הדפים ומאפשרת גם חיפוש בהיסטוריה, אין שום צורך בכתובת ארוכה ומפותלת. עדיף לשים את המידע הזה בכותרת במקום בכתובת.

אם יש למישהו הוכחה שזה עובד (סטטיסטיקות לפני/אחרי), אשמח לשמוע. בינתיים אני קורא לכל מי שרוצה לשמוע להפסיק עם השטות הזו, ולחזור לכתובות באורך סביר. For great justice.

איגוד תעשיית ההקלטה של אמריקה, המוכר בשם RIAA, מתמוטט: עשרות עובדים כבר פוטרו, וייתכן שכבר בשבוע הבא הארגון הזה יעלם לגמרי, ויטמע בתוך מקבילו הבינלאומי, IFPI ("הפדרציה הבין-לאומית של התעשיות הפונוגרפיות"). האיגוד הזה, המייצג את האינטרסים של חברות המוזיקה בארה"ב, נשלט בעיקר על ידי ארבע חברות המוזיקה הגדולות: EMI, סוני מיוזיק, וורנר מיוזיק, ויוניבסל מיוזיק גרופ. בשנים האחרונות נודע שמו של האיגוד הזה ברבים בעיקר בגלל מאבקו בשיתוף קבצי מוזיקה באינטרנט, ובמדיניות המפוקפקת של תביעות גרופות, כולל סטודנטים תפרנים, ילדים קטנים, וקשישים שאפילו אין להם מחשב.

לפני כחודשיים הכריז הארגון על סיום קמפיין התביעות אחרי חמש שנים, במהלכן נתבעו כשלושים אלף איש על שיתוף קבצים. רובם, אגב, בחר לשלם דמי כופר של כמה אלפי דולרים, מחשש שלא יוכלו לממן לעצמם הגנה משפטית; מי רוצה להתעמת עם סוללת עורכי דין אימתנית? כך נוצר מצב שחברות המוזיקה למעשה סוחטות אנשים שאין להם יכולת להגן על עצמם. הארגון טען שהוא עובר למדיניות חדשה: שיתוף פעולה עם ספקי אינטרנט, שיאתרו משתפי קבצים ויחסמו את החיבור שלהם לרשת. בשלב זה, התוכנית הזו אינה יוצאת לפועל.

כתבתי "ניצחנו!" בכותרת הפוסט למרות שלא ניצחנו כלל, ולא בטוח שיש קונצנזוס על מהו ניצחון. הסיבה לכותרת היא שגם ה-RIAA עצמו טען לניצחון, אחרי שהצליח, אחרי מאבקים משפטיים, להפיל את שירותי שיתוף הקבצים נאפסטר וגרוקסטר. האמנם הצליח? הרי שיתוף הקבצים רק הפך נפוץ יותר, קל יותר, זמין יותר. את הסוסים האלה איש כבר לא יחזיר לאורווה לעולם.

גם הפיכה שרירותית של כל שיתוף קבצים לחוקי היא לא הניצחון שאני מחפש. בסך הכל, אמנים צריכים להתפרנס, ולא רק הם: גם האנשים הטכניים באולפן ההקלטות, וגם הכמות העצומה של אנשים שעובדים מאחורי הקלעים של סרטים, לדוגמה. ניצחון אמיתי יבוא כאשר יפסיקו להתייחס לשיתוף מידע כאל משהו שצריך (או אפשר בכלל) לעצור אותו, ויתחילו להשתמש בו לקידום מכירות לדברים אחרים – כמו הופעה חיה או מרצ'נדייזינג; כאשר ההכנסות ממוזיקה ילכו לאנשים שעושים אותה, ולא למנגנון הסחטני של חברות-ענק; כאשר אפשר יהיה ליצור יצירות חדשות מתוך יצירות קיימות בצורה הוגנת, וללא תסבוכת-רישוי שעולה מיליונים. בינתיים, לפחות, אפשר לרשום ניצחון קטן על הגישה הכי לא נכונה בתולדות תעשייה כלשהי: התעללות בלקוחות הכי טובים שלך.

לא התבטאתי כאן בכלל בעניין הבחירות. גם בפורומים אחרים מיעטתי להתווכח על מה כדאי להצביע, אולי חוץ מנושא "ישראל ביתנו" ואביגדור ליברמן, שאסור לשתוק בעניינם. יכול להיות שליברמן לא באמת מתכוון למה שהוא אומר, וזה הכל רק כדי לסחוט עוד קולות מכיוון הליכוד והאיחוד הלאומי. יכול להיות שהוא יודע שאין סיכוי שהכנסת תקבל את הצעותיו הגזעניות. זה בכלל לא חשוב – כל אדם צריך לזעוק כנגד דברים כאלה.

אני מזכיר בעניין זה טור שכתב יהודה נוריאל ב-"7 לילות" בסוף השבוע האחרון. באחד המאמרים המזעזעים ביותר שקראתי בעיתונות לאחרונה, יוצא נוריאל כנגד הצבעה לרשימת ישראל ביתנו. האם הוא חושש מהמצע האנטי-דמוקרטי שלה? האם הוא מזכיר כי אזרחי ישראל הערבים הם שווי-זכויות? אולי מטריד אותו עברו הפלילי של יו"ר המפלגה, ומעורבותו בפרשיות כספיות כאלה ואחרות? לא ולא. נוריאל קורא למזרחים שלא להצביע לישראל ביתנו, כי היא רשימה רוסית-אשכנזית טהורה. זה נכון: יהודה נוריאל נלחם בגזענות באמצעות עוד גזענות. סביר להניח שאם מישהו היה כותב מאמר, ובו היה קורא לאזרחים שלא להצביע לרשימה מסוימת כי היא מזרחית מדי, מייד היה סופג לינץ' ציבורי מכל קצווי הקשת הפוליטית, ואולי אף מפוטר מהעיתון. למעשה, סביר שמאמר כזה היה בכלל נפסל על ידי העורך. אבל מה לעשות, ובישראל של היום יש אנשים שמותר להם להיות גזענים. לאנשים כאלה אני דווקא ממליץ כן להצביע לליברמן – הוא האיש שלהם.

אני, מצביע מרצ בכל מערכת בחירות שהיתה לי בה זכות הצבעה, אפרד מהמסורת הפעם, ואצביע לתנועה הירוקה-מימד. במרצ יש כמה אנשים מעולים, ראשון מביניהם (בעיני) אילן גילאון. יש לי ציפיות גבוהות גם מניצן הורוביץ. אבל יש לי הרבה מה לומר על אבשלום וילן ועל זהבה גלאון, והצעת החוק המופרכת נגד משתפי קבצים היא רק קצה הקרחון. בעיני, התמיכה של מרצ בהחלטה של המשטרה בניגוד לפסיקת בג"ץ (כאשר זו ניסתה לבטל ביטלה הפגנה חוקית לחלוטין של הימין באום אל פאחם) ונגד חופש הדיבור, שורפת את מרצ לחלוטין. אם המפלגה אינה פועלת למען זכויות היסוד הדמוקרטיות של כל אזרחי המדינה, היא לא מפלגת שמאל כלל, אלא סתם אנטי-ימין. הבור הועמק כאשר חברי המפלגה אישרו לזהבה גלאון ולאבו וילן להתמודד לקדנציה נוספת, למרות שחוקת המפלגה מעודדת הכנסת פנים חדשות.

לקחי הבחירות המוניציפליות בתל-אביב, שהסעירו את הבלוגוספירה הבועתית, עדיין טריים. זה שהתנועה הירוקה-מימד עושה הרבה רעש באינטרנט, לא אומר שזה יתורגם למנדטים. אבל בימים האחרונים למדתי, במפתיע וללא תאום מראש, שהמון אנשים שאני מכיר מצביעים גם הם לתי"מ. זה, בשילוב עם הקושי הידוע של הסקרים לחזות תוצאות של מפלגות חדשות, מעורר תקווה. אל תפחדו לתת את קולכם למפלגה קטנה, דווקא מפני שהמפלגות "הגדולות", במאבקן הנואש זו בזו, איבדו את האידאולוגיה ואת ההבדלים ביניהן במעט לחלוטין.

שדרוג לוורדפרס 2.7 עבר בהצלחה וללא תקלות. המנשק החדש חביב, הרבה יותר מהוקצע (כפתורים ואלמנטים גרפיים רכים) ושופע javascript, ולכן נותן תחושה של תוכנה ולא של אתר. זה מעניין גם בהקשר רחב יותר – כי פרויקטים של קוד פתוח ידועים בזה שהם מאכלסים בעיקר מתכנתים ומעט מאוד גרפיקאים, מעצבים, ומומחי UI. זה נכון שאוטומאטיק היא חברה מסחרית שעומדת מאחורי הפרויקט, כפי שקנוניקל עומדת מאחורי אובונטו, אבל הקוד נשאר פתוח. אם החברות מצליחות גם להרוויח מזה – זה רק משמח עוד יותר.

הרבה מהמבקרים בבלוג מגיעים אליו אחרי חיפוש בגוגל. אני שמח כשמישהו מחפש מידע על נורבגיה, או מוצא פתרון לבעיה כלשהי באחד הפוסטים הטכניים. אבל חוץ מהכמות העצומה של אנשים שמחפשים "פורנו" ומגיעים לתחקיר המקיף שפורסם כאן לפני כשנתיים, יש גם אנשים שמחפשים דברים הזויים ביותר, ולוחצים כנראה על תוצאות החיפוש אחת-אחת בתסכול. דוגמאות: חיפוש "כמה עצים יש בעולם". שאלה מעניינת, אבל אולי כדאי לא לנסח את זה כשאלה, לחפש באנגלית, או ללכת ישר לויקיפדיה. או "הפשרת שרימפס". זה באמת שאלה מעניינת, לא יודע למה מי שמחפש את זה ירצה לעשות קליק על "עתיד מזהיר".
יש גם את אלה שלא מבינים איך משתמשים במנוע חיפוש. דוגמה נפלאה: חיפוש של "איך להפעיל את המחשב שלא יעלו כל מיני דברים על שולחן העבודה". נהדר, לא? אם רק גוגל היה באמת האוראקל מדלפי (או האוראקל הדרומי) החיים היו הרבה יותר טובים. היה גם את זה שחיפש "קניתי מכשיר סלולרי והסתבר שהוא פגום" – אכן סיפור קורע לב, אבל מה רצית למצוא?
הקטגוריה האחרונה היא אלה שמחפשים בעברית אבל לא בדיוק. כלומר זה מזכיר קצת עברית. החיפוש "התר הרוץ הילדים" הוא חיפוש שאני רואה הרבה. ולמי שאין טלויזיה, יכול לחפש "צפיה מידת בסרט באינטרנת" (כנראה שהכוונה ל-"צפיה מיידית בסרט באינטרנט"). ואם החיפוש הזה כללי מדי בשבילכם, מומלץ לחפש "סרת של מיר והצבני" (תרגום משוער: "סרט של מהיר ועצבני"). זה קצת מעציב אותי, כי נדמה לי שהעברית שבפינו הולכת ונרקבת.

ועל כן הכותרת החדשה של הבלוג עוסקת בעברית. מימין, קטע מתוך מצבת מישע, מן המאה התשיעית לפנה"ס. המצבה כתובה מואבית (קרובה מאוד, כמעט זהה, לעברית העתיקה) בכתב העברי הקדום. באמצע, קטע מתוך כתר ארם צובא, כתב היד הידוע מן המאה העשירית. משמאל, צילום מסך המראה קטע מהסיפור "אריה בעל גוף" לח"נ ביאליק. צילום: אני בעצמי. הכותרת הקודמת עברה, כרגיל, לגלריה.

בהאנגר 11 בנמל תל-אביב מתקיים (אתמול והיום) יריד עם מיטב תוצרת הישובים סופגי הקסאמים. הכוונה היא, מן הסתם, לסייע להם מבחינה כלכלית – אם העסקים מתמוטטים ואין קונים, ניתן לתל-אביבים הזדמנות לקנות משהו. יצאתי מביתי הקט שבקצה טווח הגראדים וסרתי למתחם.

אז היו המון שוטרים ואנשי אבטחה. נרשמה צפיפות גדולה, כפי שאפשר לראות בתמונות. שמחתי לראות תוצרת חקלאית – פירות וירקות, פרחים, גבינות, שמן זית, יין; חפצי אמנות – קרמיקה, עץ, פסלים עשויים שאריות קסאמים, ציורים. אני קצת פחות מבין למה מכרו שם בגדים תוצרת סין ונעליים תוצרת מלזיה וגאדג'טים תוצרת מי יודע איפה. ברור שגם הם רוצים להתפרנס, אבל בארוע כזה, תוצרת הארץ עדיפה בעיני (גם באירועים אחרים).

אני מקווה שמי שהיה צריך קצת חמצן קיבל אותו. מה שבטוח, סניף ארומה הסמוך זכה ברווחי-ענק היום.

בשעות אלה מסתיימת לה שנת 2008. כמו הרבה שנים לפניה, נדמה שהשנה המסתיימת היתה רעה למדי – כמה אסונות, משבר כלכלי עולמי, הפיכות צבאיות, ומלחמה קטנה לסיום. הפוסט הזה לא עוסק באף אחד מאלה, אלא בנושא בעל פרספקטיבה שונה לחלוטין.

מחקר גרעיני, בנייה ופירוק של נשק אטומי, וגם כורים גרעיניים, לא משנה לאיזו מטרה, כולם מייצרים פסולת רדיואקטיבית מסוכנת, שצריך "לקרר" אותה הרבה שנים – רצוי במקום בו היא אינה יכולה להזיק לאיש. לשם כך מוכשרים מספר אתרים בהם הפסולת תיקבר, בעומק של 700 עד 1000 מטרים. הפסולת צריכה להישאר שם כמה עשרות אלפי שנים. איך מבטיחים שאף אחד לא יחליט פתאום לבנות שם עיר, או לחפור באר, או לפתוח מכרה?

אי אפשר לנחש איך תראה תרבות אנושית בעוד 10,000 שנה. בטוח שהם לא ידברו בשפות שיש היום, לא יכירו את האותיות, ואולי גם לא יבינו מה זו קרינה. ולמרות זאת, צריך להזהיר אותם מפני האתר המסוכן. מצד אחד, צריך שיהיה מסר פשוט וברור, שאפשר יהיה להבין בכל שפה ובכל תרבות. מצד שני, צריך לספק מקסימום מידע, כי סתם אזהרות ריקות עלולות לזכות להתעלמות. ראו את הפירמידות, לדוגמה: כל ההפחדות והקללות לא עצרו את שודדי הקברים.

משרד האנרגיה של ארה"ב הקים צוותי חשיבה לנושא. ישבו שם אנתרופולוגים וארכיאולוגים, בלשנים, סופרי מדע בדיוני, מהנדסי חומרים, וגם אמנים. הם גיבשו מודל המורכב מ-5 "שכבות" של מידע, ברמת פירוט ומורכבות עולה. השכבה הראשונה היא מראה האתר עצמו: מקום מוזר, מפחיד, דוחה, שמצד אחד ברור כי הוא מלאכותי והושקעה בו עבודה רבה, ומצד שני עשוי חומרים חסרי ערך כלכלי, כדי למנוע שוד. חברי הצוות ישבו וחשבו, כיצד לעצב אתר שנראה תמיד מפחיד, גם אם לא מבינים בדיוק למה. המשך »

כמה טיפות גשם ומייד הכל קורס: רמזורים, כבישים, מערכות ניקוז. גם רשת הכבלים, זו שמזינה את הטלויזיה בחדר השני, וזו שמובילה אלי את סדרת הצינורות של האינטרווב. בזמן הסופה, בלילה, כבר התחילו ניתוקים באינטרנט, בעודי צופה בתסכול בנוריות המהבהות של המודם חסר האונים. היום גם הממיר הדיגיטלי שמעבר לקיר שבק חיים, והטלויזיה שם, שתמיד בווליום גבוה מדי ב-50%, נדמה.

השתררות נפלאה של שקט, יחד עם חוסר אינטרנט מייבש, פינו לי לפתע ערב שלם. הרדיו על 88FM (ג'אז ושירי שלג וחג המולד), שמיכת פוך וספר. אני ידוע בכך שקצב קניית הספרים שלי הוא בערך כפול מקצב קריאת הספרים שלי, אז תמיד יש דברים מוכנים. היום זה "קריפטונומיקון" של ניל סטיבנסון, פחות ספר ויותר גוש מלבני מסיבי של למעלה מ-1,100 עמודים. ככה צריך להיות, שלא יגמר מהר מדי, חס וחלילה. אחרי שגמרתי לקרוא את Snow Crash רצתי למצוא עוד ספרים של סטיבנסון, וזה הראשון שמצאתי, ועוד במחיר מציאה ממש.

העמודים רצים לי בספר ואז – פתאום – הכל חזר. המודם מסתנכרן, הטלויזיה מתחילה לצרוח את אות הפתיחה של הישרדות. זה בדיוק הזמן לשלוף את האוזניות האטומות לרעש, לכבות את המחשב ולהעמיד פנים שהתקלה נמשכת. ערב נעים לכולם.

אזהרה: פוסט אישי הכולל תלונות, רטינות ודברים בלתי רציונליים. מומלץ לכל אדם באשר הוא שלא לקרוא אותו כלל.

בשבועות האחרונים אני עסוק בניסיון להתקבל לעבודה אצל אחת מאימפריות הרשע הנפוצות בארצנו. הם נשמעו כאילו הם זקוקים לסיסטם מנג'ר בדחיפות, ולי כבר נמאס מהחופש לגמרי. אז התחלתי בסדרה אינסופית של ראיונות חוזרים ונשנים ומבחנים שארכו שעות, וגם בדיקה בטחונית.

משום מה הבדיקה הבטחונית הזו היתה חודרנית באופן בלתי סביר בעליל. אני כבר עברתי אי-אילו בדיקות בימי חיי, כפי שיעידו התחומים שעסקתי בהם בצבא, אבל דבר כזה עוד לא ראיתי. וכמובן שמייד בפתיחה הם מודיעים בטבעיות שכל זה יאומת על ידי בדיקת פוליגרף. זה, בשבילי, היה כבר יותר מדי. וכאן נמצא הפרדוקס: החנונים הכי גדולים – אלא שלא עולה בדעתם לגנוב/להדליף/לעשות מניפולציות – הם אלה שינופו מהבדיקה הנלהבת-מדי הזו. אז בחרתי בחנוניות, ויתרתי על כל העניין, וכך יצא שנשארתי נאמן לעקרונות שמירת הפרטיות שלי. כמה נורא.

במקום העבודה הקודם שלי, חברת הייטק גדולה שרוב עובדיה מהנדסים ואקדמאים, הגישה היתה שונה. האמון שרחשו שם לעובדים היה באמת יוצא דופן. אפילו סינון על האינטרנט לא היה שם, וברור שלו היה, העובדים היו מצליחים לעקוף אותו בקלות. לכן העדיפו לומר לעובדים: אנחנו סומכים עליכם שתעשו את שיקול הדעת הנכון. פרט לזה העבירו, כמובן, הדרכות בנושאי אבטחת מידע, social engineering וכו', כדי שלעובד יהיו כלים להחליט. בשטח זה היה מאוד אפקטיבי, וגם האוירה היתה טובה.

ביום רביעי האחרון, אחרי שנחרדתי מהדרישות המוגזמות וסירבתי להיענות להן, עשיתי את דרכי הביתה. זה היה יום אחרי שידור גמר "האח הגדול", ושמעתי ברדיו את הקריין מצטט את פסקת הסיום מתוך "1984". זה קצת מוגזם אולי, אבל במצבי הקשה, זה השפיע. כן, פיקוח בלתי פוסק זו שיטה יעילה לשלוט על אנשים. אבל המחיר הוא כבד, ואני לא רוצה לשלם אותו.

אז אם ידוע לכם על עבודה לבוגר ממר"ם, שאחרי שנים כתוכניתן עבר לתחום ה-IT בסביבת יוניקס, צ'לחו איזה מייל. ושיהיה חנוכה שמח.

בזמן האחרון מסתובבים כל מיני אנשים ובוכים שהעובדים במשק מפסידים את כל כספם בבורסה, והמדינה צריכה לפצות אותם על זה מכספי משלם המיסים. כלומר אלו שלא הפסידו צריכים לתת כסף לאלו שכן. יש פה כל מיני נימוקים חברתיים, טענה שהם בכלל לא רצו להיות בבורסה (אבל כשהיו עליות אדירות, כמו ב-2006-7 למשל, לא היו תלונות), מאשימים את ביבי (תמיד טקטיקה פופולרית), אבל בסופו של דבר קשה למצוא בבליל הזה עובדות.

היום נתקלתי בפוסט "המפוטרים יפסידו כ-40% מפיצויי הפיטורים" בבלוג הסיבים האופטיים בישרא. אני אשתמש בו כדי להדגים איך אפשר לקחת מספרים תמימים ולעוות אותם עד כדי אובדן כל קשר למציאות. הפוסט מעלה מספר טענות; לעניינים הפרוצדורליים – כמו ענייני חוק וצוים של שר העבודה – לא אתייחס, כי אין לי מידע בנושא. אני מניח, לצורך העניין, שהכל נכון, למרות שזה כנראה מצדיק בחינה מעמיקה יותר. אני כן אבדוק את הטענות החשבוניות שמועלות בפוסט.

1. "חברות רבות במשק ובעיקר חברות הייטק מפרישות לקרן הפיצויים של העובדים רק 80% מהשכר בטענה כי חלק מהשכר איננו רלבנטי לצרכי פיצויים."
   מאחר ויש לי מושג בענייני חישוב שכר, אני יכול לאשר את זה – באמת חלק מרכיבי השכר אינו רלוונטי לצרכי פיצויים, וזה נכון גם לגבי פנסיה. זה אולי נראה כמו טריק חשבונאי, אבל זה חוקי. בין הגופים שמשלמים רכיבי שכר שאינם מחושבים לצרכי פיצויים ופנסיה נמצאים מדינת ישראל וצה"ל. אגב, עובדים הנהנים מרכב ליסינג מוותרים מרצונם החופשי על חלק משכר הברוטו שלהם, וכך מפחיתים את ההפרשות לפיצויים ופנסיה (הפסד שיכול להצטבר למאות אלפי שקלים, ואיש אינו שם לב אליו). בקיצור אין בסעיף הזה שום סנסציה – פשוט ככה זה.
2. "רוב קרנות הפיצויים הפסידו בשנת 2008 כ 20 אחוז מערכן וגם יותר"
   סתם מספר שלוף מהשרוול. באתר משרד האוצר (אקספלורר בלבד, כמובן) רואים שבממוצע הפסידו הקרנות 16%. אם מבודדים רק את קרנות הפיצויים מקבלים נתון דומה. אבל צריך לזכור שקרן פיצויים אינה נייר ספקולטיבי, אלא מכשיר חסכון לטווח ארוך. אם מרחיבים את הדוח כך שיכלול את השנים 2003 עד אוקטובר 2008, מקבלים שבממוצע הניבו קרנות הפיצויים רווח של למעלה מ-38%, שהם יותר מ-5.5% לשנה בממוצע, וזה אחרי ההפסדים הנוראיים של החודשיים האחרונים.
3. "הרי שס"ה הפיצויים עשוי לקטון בכ 40 אחוזים ואולי יותר"
   זה כבר ממש שוס. אי אפשר לחבר אחוזים כאילו היו תפוחי עץ. אפילו אם הטענות היו נכונות, ההפסד היה רק 36% ולא 40%, וזה הבדל של 10% בהפסד. אבל כאמור, הסעיף הראשון אינו הפסד כלל, והשני הוא הרבה פחות דרמטי ממה שמוצג. בכל מקרה, ההפסדים בבורסה הם רק בחודשים האחרונים. מי שסופג את מלוא ההפסד הוא רק מי שצובר כספים בחודשים האחרונים בלבד. מי שהתחיל קודם, נהנה גם מרווחים יפים מאוד.

במקרה של הפסדים בקופת פיצויים, זה נראה כאילו שעובד, שמפקידים עבורו כסף בקופת פיצויים במקום לשלם לו פיצויים מקופת החברה, מפסיד. חשבונית זה עשוי להיות נכון (אם כי לא כרגע, כפי שהראיתי), אבל זו ראיה צרה מדי. היו כבר בעבר מקרים רבים בהם חברה פושטת רגל ואינה מסוגלת לשלם למפוטריה פיצויים כלל; הם נאלצים להצטרף לתור הנושים הארוך, עם סיכויים קלושים לראות משהו מכספם. הפקדה חודשית לקרן פיצויים מונעת מקרים כאלה, ומבטיחה את תשלום הפיצויים לעובד. העובד השמרן יעדיף קרן פיצויים בסיכון נמוך (יש קרנות שהרוויחו אפילו השנה!). רוב העובדים – וראיתי זאת במו עיני – פשוט בוחרים בקרן שמראה את הרווחים הכי גדולים; מן הסתם היא גם המסוכנת ביותר.

אם הצלחתם להגיע עד לכאן אחרי כל החישובים המשעממים, אני אסכם במשפט קצר: האנשים שאתם שומעים מדברים ברדיו ומצוטטים בעיתונים הם בעלי אינטרס, לא משנה אם הם מדברים בעד או נגד רשת בטחון. אני מסכים שהמדינה חייבת להבטיח לעובדים רמת חיים מינימלית, גם בשנות הפנסיה שלהם. אני לא חושב שהמדינה צריכה להחזיר להם כספים שאיבדו בגלל תאוות בצע או חוסר הבנה של הדברים שהם עושים עם הכסף שלהם.