לקח לי הרבה זמן לשכנע את עצמי שאני צריך מחשב חדש. חוץ מזה שאני בשנת השבתון שלי, בה אין לי למעשה הכנסה, המחשב הקודם פשוט היה טוב מדי, למרות שהיה כבר בן ארבע. הוא היה, אגב, מעבד Athlon64 של AMD, גיגה אחד של זיכרון DDR, לוח-אם של Gigabyte, וכרטיס מסך GeForce 6600GT נהדר ושקט (ללא מאווררים!). גם משחקים חדשים עבדו עליו לא רע, ווינדוס XP חי עליו טוב, וכמובן שלינוקס רץ מעולה. אבל אז בא Bioshock והראה לי שהגיע הזמן.

אחרי הרבה מחקר והשוואות מחירים קניתי בחנות אחת לוח אם, ספק כוח אימתני וכרטיס מסך יוקרתי, ובחנות שניה זיכרון ומארז. זה הסתבר כטעות לא קטנה, כי אחרי שהרכבתי הכל בזהירות, המחשב פשוט סירב להידלק. זה ממש לא המחשב הראשון שאני מרכיב, ואפילו דאגתי לוודא שדגם הזיכרון מתאים ללוח האם. אלא מה? דגם הלוח שהזמנתי לא היה במלאי, והסכמתי להחליף לדגם אחר, תמורת תוספת מחיר, כמובן. אנחנו מכנים דבר כזה "תרגיל פנדה", על שם החנות. אתה מזמין משהו, והם מתקשרים ואומרים - את זה אין, אבל נחליף לך למשהו אחר תמורת עוד 10% במחיר, או משהו בדומה לזה. ואותו דגם 'מתקדם יותר' התגלה, אחרי חיפוש בגוגל, כסובל מבעיות המשותפות לעשרות עד מאות אנשים - כנראה משלוח שלם היה פגום.

אצתי רצתי לחנות (PC Center, במערב ראשל"צ), שלמרבה המזל לא רחוקה ממני יותר מדי, והתלוננתי. הם עשו בדיקה וראו שאני צודק - המחשב באמת לא פועל. אלא מה? עם זיכרון אחר הכל עובד בסדר. הבעיה היא שהעדויות שמצאתי באינטרנט לבעיות הלוח, עומדות בעינן. יותר מזה, ללוח אם יש דרך להודיע שהזיכרון לא מתאים לו, וזאת על ידי צפצופים ברמקול המחשב. אבל הוא לא הודיע על כלום. הודיתי לאנשי החנות על היחס הטוב למרות שהאשמתי אותם על לא עוול בכפם, והלכתי לחנות השניה, שם קניתי את הזיכרון.

החנות השניה - "זיגזג", אז בנווה מונוסון והיום ביהוד הסמוכה - ידועה בשירות טוב. ואכן שם בדקו את הלוח והזיכרון, ראו שיש בעיה, ומייד הציעו לי זיכרון אחר, מהיר יותר, ואפילו ויתרו לי על תוספת מחיר קטנה. חזרתי, הרכבתי הכל בזהירות, והרי לנו מחשב חדש ומהיר בטירוף. וכל זה אחרי ימים קשים של ניסיון להבין מה לא עשיתי בסדר, נסיעות הלוך ושוב, וכמובן המחשבה הבלתי נמנעת על למה הייתי צריך את כל זה, הרי המחשב הישן עובד כל כך טוב.

לסיכום אני חייב לציין שבשתי החנויות קיבלתי יחס טוב והוגן, ואני בהחלט ממליץ עליהן - אבל אולי כדאי לרכז את הקניות בחנות אחת ולא שתיים. יכול לחסוך צרות.

והנה המפרט המלא, במיוחד לאלה שביקשו.

• CPU: Intel Core 2 Duo E6850, 3GHz
• Motherboard: Gigabyte GA-P35C-DS3R
• Video card: Gigabyte GeForce 8800GT, 512MB DDR3
• Memory: SuperTalent DDR2 3-5-5-8 (2GB)
• Power: Thermaltake TR2 RX 550W (with 14" fan)

אני עדיין משתמש במארז הישן והאיכותי שלי, הלא הוא הסונטה של Antec. המארז החדש, של Thermaltake, קיבל לתוכו את רכיבי המחשב הישן. המארז הזה, שעולה רק 200 שקל, איכותי להפתיע (אבל לא כולל ספק).

יש לי חוב עתיק לאור מ-"זנב לאריות". הבעיה היא שהוא רוצה ממני רגע מוזיקלי משמעותי, ואני לא מצליח לבחור. אז אני מערבב שני ממים שונים, ומציג לכם חמישה רגעים מוזיקליים שהשפיעו עלי.

1. כמה זקן אני? מספיק כדי שהקניות המוזיקליות שלי יתחילו בקלטות. לפני איזה טיול שנתי רצתי לחנות התקליטים (אחת משתיים שהיו אז בעיר) וקניתי את אוסף הלהיטים של Erasure. זו היתה תקופה כזו, אל תעשו לי דרמות. שמעתי אותה כל הטיול בווקמן המגניב שלי. את החולשה הקטנה שלי לוינס קלארק אני שומר בסוד, ומאוורר אותה רק לפעמים. אני צריך להזכיר את התקופה המעולה שהיתה אז למוזיקה פופולרית, ושהייתי מאזין קבוע למצעד הלועזי ברשת ג', עם עופר נחשון המגיש ורז ניצן העורך. זה נכון שהחתרנות שלהם התמצתה בהשמעת קטעי דאנס וטכנו אקזוטיים ביבוא אישי מהולנד, אבל תסתכלו בלוח השנה המוזיקלי שלכם על השנים 91-92 ותראו כמה דברים טובים עשו אז.
2. אבל הנטיה המוזרה שלי למוזיקה מסחרית וקלישאית קלות התחילה כנראה עם התקליטים של Boney M והפסקול של Saturday Night Fever שהסתובבו על הפטיפון לפני שהרשו לי לגעת בו. לפחות זה אוזן על ידי תקליטים ברזילאיים של הרכבים כמו Milton Banana Trio. אין כמו בוסה נובה.
3. מתישהו בתקופת חטיבת הביניים ניסו להסביר לי כמה פינק פלויד מעולים. הבעיה היא שנותנים לבנאדם דברים כמו A Saucerful of Secrets והוא לא יכול להתמודד עם זה. הכל השתנה כשלקחתי את הדיסק הזה, שיש לו על העטיפה שני אנשים לוחצים ידיים, ואחד מהם בוער! במשך תקופה ארוכה החזקתי בדעה ש-Shine On, You Crazy Diamond, על תשעת חלקיו, הוא היצירה המושלמת ואין טעם להקשיב למשהו אחר… זה עבר לי (אבל לא לגמרי).
4. עוד מצלקות שנת 1992: אחרי שכל העולם ואחותו הוציאו אלבומי גראנג' רועשים, אחרי שפרל ג'אם ונירוואנה כבשו את העולם, אחרי שכל התיכוניסטים עברו ללבוש ג'ינס וחולצות פלנל, באו R.E.M ועשו את ההיפך: אחרי Out of Time השמח, הם הוציאו אלבום עגום ומופנם, שעוסק במוות, אבל ואובדן. Automatic for The People קראו לאלבום הזה, ואני שמעתי את הקלטת עד שהסרט נשחק לגמרי ונקרע. ואז קניתי דיסק שעדיין מסתובב אצלי במערכת באופן קבוע.
5. החדר שבו ישבתי, בפקודה, היה כזה שהכריח אותי לשמוע מוזיקה מזרחית ולאהוב את זה. זה ממש לא מצער אותי. יש הרבה יוצרים טובים ומוזיקה מעניינת בתחום הזה, אלא שהם הולכים לאיבוד בים של זבל מסחרי ואלבומים שמפיקים תוך שעתיים לזמרים בשקל וחצי. אבל לא על זה רציתי לדבר, אלא על השכן שלי מהחדר ליד, שדווקא סבל מאוד מהמזרחי. ולכן הוא השקיע 2-3 משכורות צבאיות בזוג אוזניות איכותי (Koss, אם אני זוכר נכון) ויום אחד הוא נתן לי לשמוע איזה דיסק חדש. אתה בטוח מכיר אותם, הוא אמר לי, זה אלה ששרים את "קריפ". נו, טוב, אמרתי, ניתן צ'אנס לאוקיי קומפיוטר הזה. והשאר היסטוריה.

במקום להזמין אנשים ספציפיים אני מזמין את כל מי שרוצה לכתוב על רגע מוזיקלי אחד (או חמישה). ותעשו לכאן טרעקבק וככה אני אקבל דירוג נורא גבוה בגוגל. מואהאהא.

הערה מנהלתית: הבלוג שודרג לוורדפרס 2.5. עוד לא החלטתי אם כדאי להוסיף אווטארים או לא, למרות שנכנעתי ועשיתי לעצמי אחד. חוץ מזה, כותרת חודש אפריל עלתה להנאתכם. הקודמת עברה, כמו תמיד, לגלריה.

כבר כתבתי פה פעם על ניסיון לקבץ את 50 תכניות הטלויזיה הגדולות ביותר בכל הזמנים, אבל הניסיון ההוא היה מאוד אמריקאי, וכלל כל מיני מופעי בידור ותכניות משנות ה-50, שקשה לדעת אם היו גאוניות או פשוט הדבר היחיד שהיה לצפות בו. הניסיון הזה, של מגזין אמפייר, טוב בהרבה בעיני. קודם כל זה מגזין בריטי, ולכן הוא כולל סדרות מעולות וחשובות שמשום-מה נשמטו מזכרונם של האמריקאים (דוגמת מספר 44), ומנפה מהרשימה שעשועונים וכל מיני נוסטלגיה אמריקאית שנחשבת "חשובה", רק בגלל שזוכרים אותה אחרי כל כך הרבה זמן.

טוב, קחו את הלינק ועיינו ברשימה להנאתכם. הסדרה במקום הראשון אמנם מוצדקת, אך זקנתה קצת מביישת את נעוריה. לעומת זאת, על המקום השני אני חותם בלב שלם.
50 הסדרות הטובות ביותר בכל הזמנים במגזין Empire.

1. מציאות
בפסטיבל הטלוויזיה המתרחש באמשים אלה בפיילי סנטר בלוס אנג'לס, התכנס השנה פאנל היסטורי: איחוד של צוות הסדרה באפי קוטלת הערפדים. השתתפו: שרה מישל גלר (באפי), ניקולס ברנדון (זאנדר), כריזמה קרפנטר (קורדליה), ג'יימס מארסטרס (ספייק), אמבר בנסון (טארה), סת' גרין (אוז), אמה קולפילד (אניה) ומישל טרכטנברג (דון). אבל אלה רק השחקנים - עוד היו שם דייויד גרינוולט (ממפיקי הסדרה שהפך למפיק האחראי בסדרה "אנג'ל"), מארטי נוקסון (שקיבלה את תפקיד ה-showrunner בעונות האחרונות), וכמובן, איש העל, יוצר הסדרה ג'וס ווידון. הנחה מאט ראוש מ-TV Guide.

על מה דיברו? בעיקר על ההתחלה. שרה גלר דיברה על זה שג'וס הכריח אותה לעשות 11 אודישנים, ועל החברים שלה שריחמו עליה, בגלל שקיבלה תפקיד בסדרת אמצע-עונה (כלומר, מחליפה סדרה אחרת שבוטלה), בערוץ טלויזיה שאיש לא שמע עליו (The WB), ומתבססת על סרט אימה קומי כושל - כל זה אחרי שזכתה באמי על משחקה בסבוניה All My Children. דיברו גם על הקושי ביצירת הפרקים המיוחדים: הפרק המוזיקלי, בו כולם חששו לשיר כי אף אחד מהצוות, בעצם, לא היה זמר מקצועי. על הפרק "הס", בו יש 28 דקות ללא דיבור כלל, וכמה קשה לתזמן את המשחק כשאין דיאלוג. ועל הפרק המזעזע "הגופה", הקושי להעביר את רגשות הדמויות, ועל המונולוג המפורסם של אניה, שדת-נקמה, שלא מסוגלת להבין כיצד - ולמה - בני אדם מתאבלים.

יש ברשת (כצפוי) סיקור בלי סוף של האירוע. לייב-בלוג מפורט מהאירוע ב-Futon Critic נותן תמונה מלאה באמת, עם כל הציטוטים. יש גם הקלטה באיכות בינונית בבלוג Joss'd. עוד לא מצאתי וידאו שלם של כל האירוע - הפיילי סנטר נוקט במדיניות תמוהה-משהו של שחרור סרטון קצר, והבטחה שמי שיבוא למוזיאון יוכל לצפות בפאנל המלא. אפילו CNN דיווחו על המאורע, ובנימה רצינית למדי. משום מה אני לא רואה את ידיעות מפרסמים דבר כזה.

2. דמיון
צמאונם של המעריצים אינו יודע רוויה, וזה כשנה מפרסמת חברת "דארק הורס" קומיקס תחת הכותרת "באפי, עונה שמינית". ג'וס ווידון עצמו כתב את הפרקים הראשונים, והוא ממשיך להתוות את הכיוון הכללי גם עבור הכותבים האחרים. בינתיים כתבו בריאן ק. ווהן (אושיית קומיקס בזכות עצמו, שכתב עבור רוב הדמויות הידועות של מארוול ו-DC, כולל באטמן ואקס-מן), וכן דרו גודארד, שהיה כותב צעיר בצוות של באפי, ומאז עבר לסדרה "אבודים" והספיק גם לכתוב את התסריט לסרט Cloverfield.

הקומיקס ממשיך באופן ישיר את עלילת הסדרה, ולמרות השינוי הקיצוני במדיום, אפשר לראות שם קצת מהדיאלוג המבריק והחשיבה המקורית שתמיד איפיינו את הסדרה. בגיליון האחרון שפורסם (מספר 12) מופיע טוויסט עלילתי שהכה גלים בקרב כל החובבים - עד כדי הצדקת פרסום מאמר בניו יורק טיימס, כולל ראיון עם ג'וס ועם כמה אקדמאים מתחום הספרות. החלטתי לא לספיילר כאן, כי יש מספיק באינטרנט. אבל מי שחושב אולי לקרוא, עדיף להימנע מהספויילר. באמת.

המעריצים נחלקים בדעתם לגבי הטוויסט - חלק אוהבים מאוד, חלק מאוכזבים. אני שייך לאלה שלא מרוצים כל כך מהכיוון הזה, אבל במרוצת השנים למדתי שצריך לסמוך על ג'וס ווידון שהוא יודע מה הוא עושה. דוגמה ידועה לזה היא ההופעה הפתאומית והבלתי מוסברת של דון, אחותה הצעירה של באפי, בתחילת העונה החמישית. כולם מתייחסים אליה כאילו היא תמיד היתה שם, כולל אזכורים למאורעות שקרו קודם לכן בסדרה. הרבה מעריצים כעסו על הצורה הזו, בה מכניסים פתאום דמות חדשה - תרגיל אופייני אולי לאופרות סבון יומיות, ולא לסדרת פריים-טיים מוערכת. אבל בסוף התברר שזו בדיוק היתה הכוונה, והכל תוכנן מראש כדי שהוספת הדמות תהיה צורמת ככל האפשר. אז אני מחכה כבר לחוברת הבאה שאמורה להתפרסם בתחילת אפריל. מי שרוצה להתחיל יכול להזמין את הספר הראשון, שמאגד את חוברות 1-5.

השבוע האחרון מתאפיין בתנועה חסרת תקדים בבלוג, גם ב-unique users וגם במספר הדפים הנצפים. למרבה הצער לא מדובר בגולשים הנהנים לקרוא את הפוסטים ואז לדון בהם באמצעות מערכת התגובות, אלא בספאמרים המנסים לשווא למכור ויאגרה. יש גם איזה webcrawler או שניים ששותים את כל הדפים כאילו היו כוס קינלי צונן. אני חוסם מדי פעם כתובת IP טורדנית במיוחד, אבל הן ממילא לא חוזרות על עצמן בדרך כלל.

חוץ מזה, מאז שדרגתי לגרסה 2.3.2 של וורדפרס, לא עובד לי העורך העשיר. כבר עליתי ל-2.3.3, וכבר העליתי את כל הקבצים מחדש, ואין שינוי. אם יש למישהו איזה טיפ, לפני שאני מוחק הכל ומעלה גרסה נקיה, אני אשמח. העורך הישן עובד, אבל יותר כיף עם החדש. הפוסט הנוכחי הוא, אגב, הפוסט ה-100 בבלוג. גרוע מאוד, בהתחשב בזה שבחדשות טכנולוגיה יש כבר 240 פוסטים, והוא קיים רק חצי מהזמן. לנוחותכם, אגב, ווידג'ט-RSS בעמוד הראשי משמאל עם הפוסטים האחרונים משם. *רמז רמז*

כותרת חודש מארס היא לוח אם, וזאת כדי שאוכל להשוויץ במחשב החדש והמהמם שלי, אותו בניתי בזיעת אפי. אני עוד צריך להעלות פוסט המפרט את התלאות שעברתי עד שהחרא הקטן הסכים לעבוד סוף סוף. פשוט אין לי זמן מרוב המשחקים המעולים שעובדים מהר במחשב החדש. הכותרת הקודמת עברה, כרגיל, לגלריה.

כשהייתי צעיר ותמים (לפני חודשיים) נהגתי לומר שתוכניות ריאליטי הן סוג רקבובי במיוחד של זבל. הן עשויות תערובת של מניפוליציות מרושעות, מנצלות את המשתתפים ואת הצופים כאחד, ועם העריכה והבימוי המגמתיים, הן למעשה הכל חוץ מריאליטי. אלא שאז למדתי שבעצם, מה שאני שונא זה שעשועוני ריאליטי: הישרדות/פיר פאקטור לדוגמה, או כוכב נולד לרקוד עם כוכבים וכולי. יש גם תכניות המסווגות "ריאליטי" שהן טובות מאוד, שלא לומר מעולות: MythBusters, לדוגמה, שגורמת לי אושר אין קץ, או "בולשיט" של פן וטלר, שממלאת את מאגרי הציניות שלי (ועל שמה קטגוריה בבלוג זה ממש).

על כן נמנעתי מלצפות בגמר "נולד לרקוד" אתמול, כפי שנמנעתי מצפיה כל העונה, וגם בעונות הקודמות, פרט לכמה תכניות בעונה הראשונה. אבל בגלל אלו שצופים בה בחדר השני (אתם יודעים מי אתם), אני נחשף לדציבלים הבלתי נסבלים של הזוועתון הזה. כל משפט של צביקה הדר מלווה בפרץ צווחות של הקהל, שמורכב כנראה אך ורק מבנות 13 עם לחץ דם גבוה, או מחזירים ורדרדים הנשחטים בשידור חי. זה לא נגמר בזה - המוזיקה רועשת נורא, המעברים המוזיקליים מחרישי אוזניים, ובפרסומות הווליום רק מתגבר. היי, קשת! אם תגרמו חירשות לכל כך הרבה אנשים, מי יצפה בעונה הבאה של כוכב נולד?! (התשובה היא כולם, כי השירים שם הרי משניים לחלוטין.)

כדי להימלט מהרעש הנורא, הצטיידתי באוזניות מבודדות הרעש החדשות שלי (אלוהים יברך את סוני אריקסון. אבל באמאש'כם, תנו כבל קצת יותר ארוך), וישבתי לצפות בפרק בסדרה Terminator: The Sarah Connor Chronicles. למי שלא מכיר, הסדרה מתעדת את קורותיהם של שרה קונור ובנה ג'ון, בתקופה שבין "שליחות קטלנית" השני לשלישי. גם כאן יש טרמינייטור אחד טוב שעוזר להם מול כל אלה שמבקשים לכלותם, אבל זה לא ארנולד. הפעם הם מקבלים רובוטית ענוגה ביותר (סאמר גלאו המהממת, היא ריבר מ-"פיירפליי"), שאיש אינו חושד בה עד שהוא מקבל ממנה בעיטה שמעיפה אותו דרך הקיר.

מי שזוכר את "שליחות קטלנית 2" מכיר את הרובוט הרע, העשוי מתכת נוזלית ויכול לשנות את צורתו כרצונו. במקום השכלול הזה, יש לרובוטית הבנה מתקדמת יותר של התנהגות אנושית והבעת רגשות. כל זה, כמובן, כדי שיהיה לה קל יותר להשתלב בחברה בלי להתבלט. אבל אחרי שבנינו רבדים של שנאה ופחד מהרובוטים הרעים שמשתלטים על העולם בעתיד, פתאום קצת יותר קשה למצוא את מותר האדם מהאורגניזם הקיברנטי. אז כן, יש לה שלד פלדה, כור היתוך זעיר כמקור אנרגיה, וגולגולת שמקפיצה את גלאי המתכת בכניסה לקניון; אבל יש לה גם יכולות אחרות. כפי שאומרת שרה קונור ברקע: רובוטים לא מבינים מהו יופי, ואינם יכולים ליצור אמנות. אם יוכלו, הם לא יצטרכו להשמיד אותנו - הם יהיו אנחנו.

הערה 1: זה שצופה בה הוא בריאן אוסטין גרין. כן, זה מבוורלי הילס 90210. עוד לא החלטתי אם זה מצחיק או עצוב.
הערה 2: כבר מרץ ועוד לא החלפתי כותרת. בימים הקרובים, בעזרת השם.

אנחנו כנראה שעות ספורות לפני סיום שביתת התסריטאים בהוליווד, הנה עדכונים לגבי גורלן של הסדרות שהושבתו. חלק יחזרו עוד העונה, חלק רק בעונה הבאה - אולי אפילו רק ב-2009.

אבודים: הופקו 8 פרקים, והצוות כולו מוכן להמשיך בצילומים. יש סיכוי שיופקו גם ה-8 הנותרים בעונה זו. השאלה היא, מי יזכה בסלוט המבוקש של יום חמישי בתשע בערב - כי גם האנטומיה של גריי תחזור למסך.
צ'אק/נערת הרכילות: Gossip Girl היא הסדרה החמה ביותר של ערוץ CW, והיא מייצרת המון באז (ואחוזי צפיה, והכנסות…) - ולכן הרשת תלחץ להפיק כמה שיותר פרקים. צ'אק תחזור כנראה לעונה שניה בסתיו.
על-טבעי: גם Supernatural היא סדרה חשובה מבחינת ערוץ CW, כנראה שיופקו עוד 3-4 פרקים העונה.
גיבורים: ככל הנראה לא יופקו עוד פרקים העונה, והמשך העלילה הנוכחית יוקרן רק בסתיו. גם לצוות נאמר שככל הנראה ההפקה לא תשוב בקרוב, וזה כנראה מפני שהכותבים זקוקים לזמן כדי לגבש את קו העלילה.
האנטומיה של גריי: יופקו עוד מספר פרקים, שיוקרנו באפריל-מאי.
המשרד : NBC אוהבים את הסדרה הזו, ונראה שיופקו לפחות עוד 6 פרקים העונה - ואולי יותר, אפילו 10.
24: הופקו 12 פרקים מהעונה השביעית, ומכיוון שרשת פוקס נוהגת לשדר את כל 24 הפרקים ברצף, נראה שהסדרה תשוב למסך רק בינואר 2009.
באטלסטאר גלקטיקה: העונה הרביעית והאחרונה כנראה תפוצל לשני חלקים עם הפסקה ביניהם. עד עתה הופקו 10 פרקים, שיתחילו ב-4 באפריל. החלק השני יופיע מתישהו בין הסתיו הקרוב לתחילת 2009.
עקרות בית נואשות: יופקו עוד 6-7 פרקים העונה - ABC זקוקה לה על המסך בזמן ה-sweeps במאי.

מקור: קריסטין ב-E!online.

האפולוגטים של לינוקס בדרך כלל מתרכזים בזה שאפשר לעשות בלינוקס כל מה שאפשר לעשות בווינדוס או במק. למרבה הצער, במקרים רבים גם הפיתוח בלינוקס נראה ככה: ניסיון להדביק את הפער ולהעתיק את התכונות הפופולריות שיש במערכות ההפעלה, ובתוכנות המסחריות. לישראלי המצוי, שממילא "משיג" את מערכת ההפעלה שלו, את אופיס, את פוטושופ וכו', אין כלל עניין בהיותה של סביבת לינוקס פתוחה וחינמית. זו הסיבה שהמאמר הזה עניין אותי: הוא מביא את היתרונות הבנויים עמוק בתוך הארכיטקטורה של לינוקס, שספק אם אפשר להעתיק אותם למערכות אחרות.

תרגמתי מהמקור: פוסט של מתיו הלמקה שמצאתי בחפרן.
תורגם על פי רשיון Creative Commons: By-NC-SA 3.0.

עם לינוקס אני יכול:

1. לשדרג לגרסה החדשה ביותר של מערכת ההפעלה, חינם ובצורה חוקית.
2. ליהנות מזה שהגרסה החדשה ביותר של מערכת ההפעלה רצה יותר מהר מהגרסה הקודמת, על אותו מחשב.
3. להתקין ולהחליף סביבות גרפיות שונות, אם ברירת המחדל לא מוצאת חן בעיני.
4. להתקין עשרים תוכנות בפקודה אחת.
5. לסדר כך שהמערכת תעדכן את כל התוכנות המותקנות אצלי אוטומטית.
6. להתקין כמה מחשבים מאותו עותק של מערכת ההפעלה בלי לדאוג לרשיונות או למפתחות.
7. לתת לאחרים העתקים ממערכת ההפעלה, בלי חשש מעבירה על חוק מדינה או כלל מוסרי כלשהו, מפני שזו בדיוק הכוונה.
8. ליהנות משליטה מלאה על המחשב שלי, ולדעת שאין שם בפנים איזו דלת אחורית שהוכנסה לשם על ידי מיקרוסופט, אפל, ממשלת ארה"ב או מי יודע מי.
9. לעבוד בלי להזדקק לאנטי וירוס/אנטי רוגלות, ולא לאתחל את המחשב במשך חודשים, למרות שכל התיקונים/עדכונים מותקנים באופן סדיר.
10. לעבוד על המחשב מבלי לעשות איחוי דיסק (defrag) אף פעם.
11. לנסות תוכנה חדשה, להחליט שאני לא מעוניין ולהסיר אותה, ולדעת שלא נשארו לי כל מיני שאריות ברג'יסטרי, שמצטברות שם ומאיטות לי את המחשב.
12. לעשות טעות נוראית שמחייבת התקנה מחדש, ולהספיק לעשות את זה תוך שעה - מפני ששמתי את כל הקונפיגורציה והמידע שלי על מחיצה נפרדת ממערכת ההפעלה.
13. להפעיל את המחשב ולקבל שולחן עבודה עם כל האפקטים הגרפיים המגניבים של ויסטה, על מחשב בן 5. תוך 40 שניות, כולל הזמן שלוקח להקליד שם וסיסמה.
14. לעשות התאמה אישית לכל מה שאני רוצה, באופן חוקי, כולל התוכנות שאני משתמש בהן. אם אני רוצה, אני יכול אפילו לשלוח אימייל לכותבי התוכנות ולשאול שאלות, להעלות רעיונות, ולהשתתף בעיצוב ופיתוח הגרסה הבאה.
15. להחזיק ארבעה (ויותר) חלונות של מעבד תמלילים, נגן מוזיקה, לשחק עם האפקטים של שולחן העבודה ועם החלונות השקופים, פיירפוקס, מסרים מידיים ואימייל, בלי שהמחשב יהיה איטי מכדי להשתמש בו.
16. ליצור (בפקודה אחת) רשימה מלאה של התוכנות המותקנות במחשב, לגבות אותה עם תוכן ספריית הבית שלי (ו-etc/), ומתוך הגיבוי הקטן הזה לשחזר את המחשב שלי בצורה מושלמת, בכל מקום ובכל זמן, בקלות.
17. להשתמש במספר שולחנות עבודה בו-זמנית, או אפילו לאפשר לכמה משתמשים לעבוד על אותו מחשב בו-זמנית.
18. לשנות גודל של מחיצה על הדיסק בלי למחוק אותה ובלי לאבד את המידע השמור עליה - בלי לקנות תוכנת צד שלישי.
19. להשתמש באותה חומרה במשך 5 שנים בלי שיהיה צורך להחליף אותה. יש לי (לכותב. ר"ש) מחשב בן 10 שנים, המריץ לינוקס, והוא בהחלט שימושי.
20. לגלוש באינטרנט בזמן שאני מתקין את מערכת ההפעלה!
21. להשתמש כמעט בכל סוג של חומרה, כשהדרייברים המתאימים מגיעים עם מערכת ההפעלה, בלי שאני צריך לשוטט באינטרנט בנסיון למצוא דרייבר.
22. להשיג את קוד המקור לכל מה שאני מריץ, כולל גרעין מערכת ההפעלה ורוב התוכנות המותקנות.

עד כאן הפוסט של מתיו. חלק מהדברים לא רלוונטיים להרבה אנשים. חלק לא מעניינים את מי שרגיל להוריד את התוכנות שלו ולא לשלם עליהן. אבל אני חושב שכל אחד יכול למצוא משהו שמאוד יעניין אותו - בשבילי זה מספר 16, שמצטייר במוחי (הקודח) כמין זרע שאני יכול לשים בעציץ ולקבל את המחשב שלי בצורה מושלמת עם כל התוכנות והקונפיגורציה. וכל זה מגיבוי של כמה מגה, שאני יכול להחזיק על הדיסק און קי. (ועכשיו כשאני חושב על זה, אפשר להחזיק שם גם ISO של אובונטו, ואז זה ממש ערכת הישרדות).

לקראת חגיגות ה-60 למדינת ישראל עלה הרעיון לבחור ציפור לאומית למדינה. לא בדיוק ברמת החשיבות שיש לניסוח חוקה למדינה, אבל נו, שוין, כמו שאומרים ביידיש. ישבו גדולי המומחים ובחרו עשר ציפורים, שמתוכן צריך הציבור - על ידי הצבעה - לבחור את הציפור הלאומית שתייצג את כולנו במעמדים בין-לאומיים חשובים (אם כי לא בדיוק עולה לי בראש מעמד בין-לאומי רלוונטי).

אבל בשבועות האחרונים רץ קמפיין אינטרנטי אכזרי, המנוהל על ידי אנשים חסרי מצפון, צמאי-דם ובעלי סטנדרטים מוסריים מפוקפקים. הקמפיין הזה דוחף ציפור אחת ספציפית: הסיקסק. מדובר בספין מחליא לטובת ציפור, שמוטב היה לה להצטנע ולא להבליט בציבור את תכונותיה הראויות לגנאי, שאותן אפרט מיד. שימו לב שגם אושיות רשת כמו וולווט נפלו בפח של אותם בני בליעל, המבקשים לערער את יסודות המדינה ממש, על ידי בחירה בסיקסק המגונה.

נתחיל קודם בשמה המקראי של הציפור: "שרוני מזוין". איי קיד יו נוט. הסיבה לשם הזה, המתאים מאוד לציפור, היא שיש לה דורבן על פרק הכנף, שבאמצעותו היא תוקפת ציפורים אחרות, וגם יצורים גדולים יותר, אם היא מרגישה יותר מדי מאוימת. בסך הכל מדובר ביצור אגרסיבי למדי; אז אם מישהו מרגיש שהערס מתאים להיות הציפור הלאומית, בבקשה. בנוסף, הסיקסק חי בעיקר במישור החוף ועל גדות אגמים - התעלמות מוחלטת מישובי ההר והנגב, שהציפור הלאומית היא גם שלהם. ולסיום פרק העלבון, למה "סיקסק"? כה זה הקול שהיא משמיעה. לא ציוץ, לא שירה. סיקסק. זה מי שאתם מבקשים להמליך? ואגב, תומכי סיקסק יקרים, לא טרחתם אפילו לשפר את הערך של הסיקסק בויקיפדיה - זה רק מדגים את עצלנותכם ועליבותכם.

אני, אישית, הייתי בוחר בשחרור - ציפור אלגנטית, כולה שחורה (מתאימה גם לשנקין וגם לחרדים!) עם מקור כתום עד צהוב, נעימת קול וסלסול. אבל לצערי היא לא הגיעה ל-10 הגדולות, אולי בגלל אזכורים בברית החדשה, שם היא מסמלת את יצר הרע - בגלל הצבע כנראה. אכן, תמיד דופקים את השחורים. אז צריך למצוא משהו אחר.

הנשר המקראי הוא בחירה טובה, לדעתי. עוף דורס גדול ומרשים, שהולך ונכחד - צריך להעלות מודעות כדי להציל אותו. אבל הוא לא חף מבעיות - היותו אוכל נבלות לא מוסיפה לאטרקטיביות שלו. חוץ מזה, נשר זה כזו קלישאה. מדינות ערב אוהבות להשתמש בו, וגם כל מיני מדינות במרכז אירופה, בלי להזכיר שמות. ויש כמובן גם את הנשר האמריקאי, שאינו נשר כלל. כחלופה, אני מציע את הפשוש. אין ציפור ישראלית כמו הפשוש: קטנה וניצבת בלי פחד מול אויבים גדולים, שירתה יפה (אין כמו שירה עברית!), והיא גם יחודית לארץ. באתר החברה להגנת הטבע יש גם "טיעוני נגד", אבל בין השורות אפשר לראות שגם הם, למעשה, מתאימים לישראלים.

לכן אני יוצא בקריאה נרגשת: הצביעו פשוש! ויפה שעה אחת קודם. להצבעה

מאז ה-1 בדצמבר 2007 קיימת בישראל האפשרות לניוד מספר הטלפון. כמו שהרוב כבר יודעים, אפשר לעבור מחברה סלולרית אחת לשניה ולשמור על אותו מספר טלפון, כולל הקידומת. קצת פחות מודעים לזה שאותו דבר ניתן לביצוע בין חברות הטלפון הקווי - בעצם, לא כולם מודעים לזה שיש יותר מחברה אחת לטלפון קווי: חוץ מבזק, אפשר לעשות היום קו טלפון אצל הוט (קידומת 077) על גבי תשתית הכבלים, וגם אצל 012 קוי זהב (קידומת 072) על גבי האינטרנט המהיר שלכם.

ניקח לדוגמה את מושיקו השובב, שגר בירושלים ויש לו קו טלפון של בזק, עם קידומת 02 כמובן. הוא יכול להתנייד להוט או 012, ולשמור על אותו מספר, כולל הקידומת. אבל מהרגע שהוא בהוט, אין כבר חשיבות לזה שהוא גר בירושלים - הרי הוט פרושים בכל הארץ באותה קידומת. כעבור חודש, עובר מושיקו דירה לתל אביב הלחה, ומבקש מהוט להעביר את החיבור שלו לדירה המתפוררת באבן גבירול. יצא שמושיקו גר בתל אביב ויש לו מספר טלפון שמתחיל ב-02. איזה האקר. ואם זה לא מספיק, הוא יכול להתנייד חזרה לבזק ולשמור על אותו מספר, והרי לכם קו של בזק בתל אביב שהקידומת שלו היא 02.

כל זה רק כדי לומר שעכשיו, בעצם, לאזור חיוג כבר אין שום משמעות. נדמה לי שבזק כבר לא גובים יותר כסף על שיחות בין עירוניות, וממילא הם סובלים מירידה מסיבית בנפח השיחות, לטובת חברות הסלולר; ועכשיו, בגלל הניידות, גם קידומת של מספר סלולרי כבר לא מעידה לאיזו רשת שייך המנוי. למה לא נוותר על הקידומת הזו לגמרי וזהו? לכל היותר, אפשר לשמור על שתי קידומות - אחת לקוויים ואחת לסלולריים, בגלל הבדלי התעריפים.