הרהורי הסוף

היה חבל לי מאוד לסגור את הגלוב. בשבילי הגלוב לא היה רק פלטפורמה לפרסום פוסטים, הוא היה שער כניסה לבלוגוספירה הישראלית. הוא לא היה הבלוג האיכותי ביותר, ממש לא. אבל הוא היה פופולרי מאוד, בין הבלוגים הנקראים ביותר בארץ. ולפי הערכתי הזהירה, הוא היה הבלוג הפופולרי ביותר אצל אנשים שאינם קוראים בלוגים. נדמה לי שאחוז ניכר מקוראי הגלוב כלל אינם מכירים את המדיום, וש-"מאבד תמלילים" היה הבלוג היחיד שהם קראו.

היה לי חבל לאבד את האנשים האלה. רציתי לפעול כדי לקרב אותם לעולם הזה. אני חושב שאנחנו בתקופה קריטית לבלוגים בישראל, בדיוק כשאנחנו מתחילים לראות שוליים של השפעה: הפעילות המבורכת של החברים בעבודה שחורה; העמידה בראש חוצות של החברים של ג'ורג' ושל Laissez Passer; היתד בעולם העיתונות של ולווט אנדרגראונד ושל יגרמאייסטר; בלוגים טכנולוגיים מצוינים ומגוונים; וגם בלוגים אישיים בעלי איכות כתיבה מעולה.

ראו את הלחץ בו שרויה לשכתו של מתן וילנאי, בגלל שבבלוגים נפוץ הביטוי "חוק וילנאי" לתיאור חוק נירנברג למניעת הסתננות. את החשש של אתר One שמא ישתרש הביטוי "אתר הריכולים והמסיבות" (מאוחר מדי, חבר'ה). את הניסיונות (הלא-מוצלחים, בינתיים) של משרדי פרסום חסרי מושג לרתום לטובתם את הקהילתיות של הבלוגים והבלוגרים בישראל. יש סיכוי טוב שאנו עומדים קצת לפני פריצה משמעותית של התוכן האישי לתרבות הישראלית, אם יש דבר כזה בכלל.

מה מנע מהגלוב להפוך לבוינג בוינג הישראלי? נדמה לי שאחד האשמים הוא מחסור בעבודת צוות. יותר מהכל, כתבנו כיחידים ועבדנו כיחידים, מלבד הזדמנויות בודדות. כולם היו אנשים עסוקים (חוץ ממני), כולם מתחום התקשורת (חוץ ממני). אולי אם היו"ר היה הופך לעורך ראשי ובועט בנו עד שנוציא פוסט, הכל היה אחרת. אבל היה עוד משהו. מיליוני הקוראים הקבועים של בוינג בוינג מציפים את הכותבים ברעיונות ולינקים. בגלוב היו הרבה מגיבים קבועים, שתרמו רבות, ומתוכם הגיעו כל חברי הגלוב מלבד היו"ר המייסד; אבל האוירה שנוצרה היתה שונה, והתגובות שהופיעו בתקופה האחרונה חשפו אכזבה מהשינוי בגלוב, ואפילו דרישה ליותר תוכן.

אז לכל מי שרוצה יותר תוכן: קום וקח אותו לעצמך. גרייפס מלא בלוגים משובחים בכל הנושאים שבעולם. לא מספיק? יש גם אוגדן תוכן, שווה קריאה, אוזרוקס. אפשר לצאת למסעות חיפוש בפלטפורמות הגדולות – תפוז, ישראבלוג, קפה דה מרקר; או בבלוגלי, שם הממוצע (כך נדמה לי) גבוה יותר מבאחרות. ואם יש נושא שחסר לך – למה לא לכתוב עליו בעצמך? וכבר ציטטו חכמי מכון פתח תקוה מפיו של מורנו ורבנו ליאור ויראלי נ"י: "הדרך הטובה ביותר ללמוד משהו, היא ללמד אותו".

5 תגובות על הפוסט “הרהורי הסוף

  1. כמו שיובל כתב בגלוב, זה כבר לא זה.

    אני הייתי אחד הקוראים הקבועים של הגלוב במשך זמן רב (לא אחד המגיבים הגדולים, אבל הגבתי מדי פעם. אני קורא גם בלוגים רבים אחרים כאשר לבלוגים השונים אני מגיע דרך קורא ה-RSS שלי, אבל הגלוב ומשונה.נט היו השניים היחידים שאני ממש מקיש את הכתובת בדפדפן מס' פעמים ביום כדי להגיע אליהם. לגלוב אני כבר לא מגיע גם אם אני רואה פוסט חדש בקורא ה-RSS שלי, למשונה.נה אני נכנס כבר יותר פעמים ביום – כנראה שזה בא על חשבון הגלוב…).

    הגלוב היה כל מה שאמרת ואפילו יותר מזה, אבל בתקופה האחרונה – נראה לי שמאז ההכרזה הקודמת על הגלוב הסגור – זה כבר באמת לא אותו הדבר (ואני לא מתכוון לתוכן הפוסטים או לכותבים עצמם – עם יובל, בלי יובל – כנראה שמשהו באוירה השתנה).

    התקופה היא אכן תקופה "מעניינת" עבור בלוגים והזירה מתחילה להתחמם, אבל גלוב זה לא בלוג וזה לא קשור לכל מה שקורה מסביב. :)

    שאלתי את עצמי (ממש כרגע!) למה בעצם לגלוב ולשרון אני נכנס קבוע גם אם אין לי אינדיקציה לפוסט חדש ב-RSS ופתאום הבנתי: בגלוב ובמשונה.נט התגובות לפעמים הן יותר מהפוסט. אני לא חושב שאני מרגיש ככה לגבי בלוגים אחרים. נראה לי שזה בעצם מה שהשתנה בגלוב.

    קצת חבל על הסגירה, קצת עצוב בלי הגלוב, אבל אני חושב שכבר התרגלתי. מבחינתי הגלוב כבר נסגר בהכרזה הקודמת וכנראה שהתרגלתי.

    ———————–

    האמת – כתבתי את התגובה הזו שלמעלה והחלטתי לא לשלוח. משום מה לא נראה לי נכון לשלוח את התגובה. סגרתי את הדפדפן והלכתי לשרון, שם ראיתי את התגובות שלך לפוסט האחרון שלה. פתחתי חזרה את הלשונית (פיירפוקס, כמובן) ואני שולח את התגובה. פתאום, אחרי התגובות שלך אצל שרון התגובה הזו שלי נראית לי "ראויה" יותר.

  2. פינגבאק: געגועינו לצורריה » קש. גמל. קפיצה. כריש. WordPress wordpress

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>